…Haber navegado por los diversos mares del mundo
o por el único y solitario mar de nombres diversos…

Elegia / JL Borges

...לנווט בימים השונים של העולם
או בים האחד והיחיד, על שמותיו השונים...

אלגיה / חורחה לואיס בורחס (מספרדית: ר.א.י)

 
 
בפתח הגיליון ה-4 של Regions New - צומת ספרותי
(22 בספטמבר 2008)

לפני כמה שבועות מכריזה יונית לוי בחדשות ערוץ 2: התנ"ך הוא הספר הנפוץ ביותר בעולם ואחריו, הקטלוג של איקאה.

מיד לאחר מכן משודרת כתבה על הקטלוג של איקאה, שיגיע בקרוב לכל בית בישראל ועל איקאה בכלל. וכדי שכתבה מכובדת בחדשות ערוץ 2 המכובדות תעטה על עצמה איזושהי כסות שנוכל עדיין לכנות עיתונאית, אנו נעים במה שנקרא עריכה מקבילית בין ראיון יחצני עם בכירי איקאה לראיון עם העיתונאית ארנה קזין שכתבה ספר על תרבות הצריכה. רק שבעוד שבכירי איקאה מרואיינים בקלוז אפ חד וברור, ארנה קזין מצולמת מרחוק, פניה הלאה מהמצלמה וכולה אומרת "מה אני עושה כאן בכלל?" הבימוי התמוה הזה משרת את המטרה האמיתית העומדת מאחורי הכתבה הזאת – פרסום מוסווה לאיקאה. האם שולם תשלום בעבור הכתבה? לא נדע, אבל בימים שהתקשורת אצה ששה לפתחם של אילי ההון, לא נתפלא אם הפרסום הזה ניתן לאיקאה בחינם, מתוך עיקרון זכות הציבור לדעת.... את האמת,

האמת בוודאי היתה מהכתבה הזאת והלאה.... אפילו אמת בפרסום לא היתה שם.

אבל התנ"ך הוא הספר הנפוץ בעולם כנראה, ואחריו הקטלוג של איקאה. אלא שהקטלוג של איקאה, יש לזכור, אינו ספר. הוא פרסומת כל כך גדולה שנכרכה כספר. אבל, גם ככזה, לא ברור מה החידוש? הרי דפי זהב (ומקבילותיהם בחו"ל) גם הם ספרים פרסומיים והם עבים הרבה יותר ותפוצתם גדולה לפחות כמו זו של קטלוג איקאה (לפחות בעידן הטרום-אינטרנט) או אפילו גדולה יותר. למה מהדורות החדשות לא יצאו בכתבה בכל פעם שיצאה מהדורה חדשה של דפי זהב?

יש שיאמרו - מגלומניה. זוהי מגלומניה להשוות קטלוג פרסומי לספר הספרים. אנשים דתיים מכל הדתות שבהם התנ"ך הוא ספר קדוש בוודאי יזדעזעו מחילול הקודש, אבל אנשי הפרסום לא יודעים חרדת קודש מהי וגם לא מגלומניה מהי, הם רק יודעים מה מוכר ומה מביא כסף. המשוואה שלהם מטופשת בפשטותה: הקטלוג של איקאה הוא תנ"ך עיצובי לאנשים הפשוטים ואפילו למעצבים. הם לא קונים רק רהיטים, אומרים המרואיינים בכתבה, הם קונים את הקונספט, הם מבקשים מאיתנו שנתכנן להם את הקונספט.... כאילו שאין מעצבים יצירתיים בעולם (מלבד מעצבי איקאה האחראים על הקטלוג) וכל מה שנדרש לנו הבורים היא ידה המכוונת של מכונת כסף (איקאה) שכל רצונה הוא לגזול מאיתנו את חירות המחשבה – כלומר לתכנת אותנו לעשות מה שטוב לה. הרי אמרו את זה בחדשות, זו לא סתם פרסומת....

אין זו הפעם הראשונה שבה התקשורת נותנת ידה לאינטרסנטים כלכליים. שוק הנדל"ן המופקע באזור המרכז חייב את כל כולו לתקשורת בעיקר התקשורת הכתובה שבמשך 4 השנים האחרונות זרעה פניקה לא אחראית ובאופן לא אחראי נתנה יד לקידום פרויקטי נדל"ן דורסניים שהרסו ויהרסו את פני הנוף ואת מרקם העיר, פרויקטים שעוד יזכו לתואר "בכייה לדורות". אז אמרו לנו שבכל אשמים הצרפתים, או תושבי החוץ. הראו לנו תמונות של שכונות רפאים בירושלים. לא מזמן, עם זאת, התפרסמה כתבה ב-The Marker שטענה ש"משקלם של תושבי החוץ בכלל שוק הדירות בישראל הסתכם בכ-5% בלבד בשנתיים האחרונות." (אריק מירובסקי, "אמונות חסרות יסוד," הארץ-The Marker, מוסף נדל"ן, 27 לאוגוסט 2008)....מי קנה את היתר – ישראלים שלא אכפת היה להם לשלם: "אם עליות מחירים בכל זאת נרשמו בכלל השווקים באזור המרכז, זה מכיוון שהישראלים נכנסו לתמונה והיו מוכנים לשלם יותר." ... או בתרגום לשפת יומיום: פרייארים שנותנים לתקשורת למשוך אותם באף להתחייבויות שלא ברור איך ייצאו מהם... בימי משבר כלכלי העומד לפתחנו, ולאור המשבר הנדל"ני בארה"ב, ייתכן שערך הנכסים שניקנו יירד הרבה מתחת לערך המשכנתאות שנלקחו.

המתריעים בשער התריעו גם התריעו. כבר לפני כמה חודשים פורסמה כתבה ברוח דומה על המשבר האמריקאי:

"העסקים זקוקים לצרכנים, כמובן, כדי שאלה יבזבזו כסף ויגדילו את רווחיהם. לפיכך נמצאה דרך לשכנע את משקי הבית לבצע את חובתם הלאומית. השיטה שנבחרה היתה פשוטה: יוצרים בועת דיור עצומה ומשכנעים את הצרכנים שסביר לקחת הלוואות נגד עליית ערך הבתים, כדי לפצות על הצמיחה האטית בשכרם.

זה הצליח לזמן מה, אבל עכשיו הגיע מועד הפירעון, והרוחות שינשבו עשויות להיות עכורות ביותר. האמריקאים פשוט רומו. חבורת נוכלים ערמומיים הונתה אותם וברחה עם הגזל לפני שההמון הזועם התאסף."
(לארי אליוט, "האמריקאים הולכו שולל," הגרדיאן, תורגם ונדפס בהארץ-The Marker,‏ 18 במרץ 2008)

"למעשה, מפתיע שעדיין אין התפרעויות ברחובות על רקע ההונאה האדירה שביצעו האליטות הפיננסיות על חשבון האמריקאי הפשוט. " נטען שם, אבל פה עצמו עיניים, התעלמו מענני הסערה המתקרבים לאיטם והמשיכו לחגוג... ככה זה אצלנו, כמו שנאמר באחת ממהדורות הקדם-חדשות: או קרנבל או פסטיבל  - הכל בלארג' גם כשחוגגים וגם כשמתמוטטים. באוגוסט הגיעו מחירי הנדל"ן במרכז לשיאים חדשים, בספטמבר – המשבר מתחיל לנגוס גם פה: ירידות בבורסה, אינפלציה שמרימה ראש, חנויות ריקות במרכזי קניות וברחובות, נדל"ן עסקי במחירי רצפה רק כדי שהשוכרים ישלמו את הארנונה העסקית ואת דמי האחזקה המנופחים. ומה עם הנדל"ן למגורים?  

הנה לכם דוגמה מהחיים על מקומה של הספרות בתרבות הצריכה. היא חשובה רק אם אפשר לעשות באמצעותה כסף. כלומר אם לא ממנה, אז לפחות להשתמש בה לקידום מכירות של מוצר אחר...

ואיך הגענו למצב שכזה? אין ספק שאחת הסיבות המרכזיות היא אובדן הערכים, או בשמה האחר, תרבות הצריכה, או בשמה האחר, האפטיות של הציבור, קבלת הדין, מנטליות הנסתדר איכשהו, חוסר האחריות הקולקטיבית...

כשמדברים על התפרעויות ברחובות בגלל חוליי הקפיטליזם, קשה שלא להיזכר במאורעות שבימים אלו מלאו להם 40 שנים: מרד הסטודנטים וה"אביב של פראג", שאירעו שניהם בשנת 1968. כיום, אם הסטודנטים רצים להפגנות, הרי זה כדי לדאוג לאינטרס הצר של גובה שכר הלימוד שלהם. אז, הסטודנטים רצו שינוי אמיתי, שינוי אידיאולוגי שנסמך על הגותם של גדולי התיאורטיקנים של התקופה. הקפיטליזם היה רק אחד מהדברים שכנגדו הם מרדו. לא כל התיאורטיקנים חשבו שהשינוי אפשרי. אדורנו והורקהיימר טענו הרבה לפני כן (1947), שאנו כבר מכורים לצריכה, לתעשיית התרבות שמכתיב הקפיטליזם, ולכן לא נוכל לפרוץ את מנגנון הצייתנות כלפי ההיררכיה החברתית שהוא כופה. "הייצור הקפיטליסטי מחזיק אותם סגורים בגופם ובנפשם וכך הם נשבים ללא התנגדות במה שמוצע להם" (תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, "תעשיית התרבות: נאורות כהונאת המונים," אסכולת פרנקפורט, עמ' 169). אך הסטודנטים אימצו תיאורטיקנים אחרים, שכן ראו אפשרות לשינוי. בעקבות הרברט מרקוזה (וספרו המשפיע האדם החד-מימדי), למשל, הם גרסו שהשינוי, המהפכה, לא יתבססו רק על מלחמה ישירה בקפיטליזם, אלא יבואו גם ממקום אחר, למשל - מהמהפכה המינית. בעצם, הם יצאו כנגד הסדר הישן של מי שהיו נאצים או של מי לא השכילו לטפל בהם אז, כנגד השמרנות המינית-דתית, כנגד אי-קבלת האחר, כנגד ההפרדה הגזעית, כנגד הבורגנות המנוונת השרויה במשבר. אלו היו ניסיונות להרוס באופן שיטתי את השפה, הערכים, התרבות והאידיאולוגיה של הבורגנות, שהקפיטליזם הוא רק אחד מסמניה. ניסיונות מהפכניים שדגלו באקטיביזם - אם בהקמת קומונות ואם בתאי טרור כנגד הממסד והתעשיינים העשירים (באדר-מיינהוף, הבריגדות האדומות).

אבל הקפיטליזם עדיין פה והוא גרוע אף יותר. האם המהפכה לה הטיפו הסטונדטים דאז נכשלה?
המהפכה לה הטיפו הסטודנטים, יש לומר, מעולם בעצם לא איימה על הקפיטליזם. לא כמו הרפורמות הסוציאליסטיות עם הפנים האנושיות של אלכסנדר דובצ'ק בצ'כוסלובקיה שהפחידו את המערב עוד יותר מהקומוניזם שכבר איבד מאמינותו, כפי שטוען טאריק עלי. המערב, אותו הגוש הדוגל כביכול בחירויות ובזכויות האדם, ובכלל זה הסטודנטים המהפכניים שלו, עמדו מנגד ולא עשו כמעט דבר חוץ מגינויים בחצי פה כאשר בריה"מ פלשה לצ'כוסלובקיה וכפתה שוב דוקטרינת הדיכוי שלה. ובכל זאת, אי אפשר לדבר על כישלון: כפועל יוצא של אותן הפגנות סטודנטים אירעו במערב אירופה מהפכות חברתיות גדולות שמשפיעות עלינו עד היום: התחזקות מעמד הנשים, איחוד אירופה ועוד. קשה לדמיין את העולם שלנו היום בלעדיהן. אלא שהקו ה"מהפכני" הזה הביא גם לבעיות קשות: קבלת המהגרים מביאה כעת לבעיות דמוגרפיות וחברתיות קשות באירופה המנסה להתמודד עם מספר גדול של בני דור שלישי למהגרים מוסלמים, בעיה שמתגברת גם בגלל שהטרור המרקסיסטי האנטי-קפיטליסטי של ראשית שנות ה-70 זרע את הזרע לטרור הפלשתיני ובעקבותיו לטרור של האסלאם הפונדמנטליסטי שהתחזקותו אף היא באה כתשובה לקפיטליזם.

והתשובה של העולם לבעיית האסלאם הפונדמנטליסטי היא שבירה חזקה ימינה... וימינה – אומר הלאה אידיאולוגיות החירות, ברוך הבא קפיטליזם. בעידן שבו כל המהפכות כבר קרו, לא נשאר מקום אלא לריאקציה שמרנית, על כל המשתמע ממנה.

מפרספקטיבה זו, בהחלט מובן למה אין עדיין התפרעויות ברחובות. המוני העם כבר השיגו את כל החירויות בשבילן נלחמו וכעת הם עסוקים בלהצטרף בגדול או בקטן למעמד החשוב החדש – מעמד האוליגרכים – אלא שקצרו קופון מחזרתו הבלתי-מרוסנת של הקפיטליזם. זהו אידיאל האדם החדש. גם חירויות אינסופיות, אישיות וכלכליות (הבאנו את הגלובליזציה, להזכירכם) וגם הזדמנות לעושר אינסופי. מה יותר טוב מזה...אלא שהחירויות נותרו כקליפת השום, חירויות רק לכאורה. חבורת הנוכלים הערמומיים הונתה אותנו וברחה עם הגזל – הגזל אינו כספנו, כסף בא והולך, הגזל הוא החירות המחשבתית שלנו. בשם החיים החומריים הנוחים, נכנענו למנטליות הוויתור על כל מה שאינו תלוי כסף, כל מה שאינו מכניס כסף, כל מה שאינו יכול להימדד בכסף שנשפך עליו. כך ויתרנו על כל הערכים שהיוו את הגורם המאזן כנגד הקפיטליזם הברוטלי ביותר. אריק גלסנר בביקורת על ספרה של מיכל זמיר "מתקנים ואטרקציות" (אריק גלסנר, "רקבון מוסרי וקפיטליזם מושחת ב'מתקנים ואטרקציות'," NRG, תרבות, 12 בספטמבר 2008) שם את הקלפים על השולחן:

בספרו "The Cultural Contradictions of Capitalism" מתאר הסוציולוג האמריקני החשוב דניאל בל את המעבר של הקפיטליזם האמריקני מקפיטליזם שמרוסן על ידי "האתוס הפרוטסטנטי", אתוס של סגפנות וחסכנות, לקפיטליזם חסר עכבות מוסריות.

גם לנו היתה מקבילה לאתוס הפרוטסטנטי, זו היתה הלאומיות הסוציאליסטית, שחייבה את האליטה הישראלית לעשות לא רק לביתה, אלא גם לבית הלאומי. מרגע שכוחה של הלאומיות תש - אבדו הרסנים על הקפיטליזם הישראלי.

למרות הפסימיות של הספר ושל הביקורת, עדיין הם טומנים בחובם תקווה למשבר גדול שיינער את החברה הקלוקלה ויציל אותה. אלא שנדמה, שגם תקווה זו היא שריד לאותו "אופק אוטופי, סוציאליסטי או ציוני" של גלסנר. גחלת אוטופית שנשמרת על ידי מתי מעט, תקווה שעליה ויתרו רוב רובם של האנשים.

ואם חבורת הנוכלים גזלה מאיתנו את התקווה, הרי היא שבה ומזכירה לנו זאת באמצעות נציגיה התקשורתיים. יושב הכתב הכלכלי של ערוץ אחד ומנתח יפה מאד את אחד ההיבטים של יחס הון ושלטון לפי אירועי אותו שבוע. אך מסיים את דבריו בוותרנות הקלאסית. כלום לא יעזור, איננו יכולים לעשות כלום, הכל יישאר כפי שהיה.... ואילו הכתבת המוערכת של ערוץ 2 – גל גבאי, בתוכניתה "עושים סדר", אף היא נוקטת בקו "אבל זה לא יעזור" בפני מרואיינותיה הנדהמות שמספרות לה שהמאבק להעביר את מוקד התמיכה הטלפוניים של אחד מהגופים הממשלתיים הגדולים לדרום, כדי לייצר שם כמה מאות מקומות עבודה, הצליח. "לא" הן אומרות לה כבר חצי מבוישות בשלב זה, "זה כן עבד, הצלחנו".  

אפילו אלוהים מרחם על ילדי הגן.... כל שנותר הוא להיזכר בסיפור תיבת פנדורה. פנדורה ששחררה את כל האסונות לעולם מיהרה לסגור את הקופסה, אבל חתמה בתוכה את התקווה בלבד. העולם נשאר עגום וקר לתקופה ארוכה, עד שפנדורה פתחה את התיבה שנית ושיחררה את התקווה לעולם.

אבל כאשר אנו נשלטים על-ידי אלו שאין להם אלוהים – אין לנו תקווה. אין לנו אפילו תקווה שמישהו ישחרר את התקווה.

ואולי התקווה תצמח מאותם מתי מעט שנשארו אנשי תרבות אמיתיים. שמתעקשים לייצר תרבות שאינה-תלוית כסף, אף על פי כן. גם אלה שאינם דנים במוראות הקפיטליזם והשפעותיו החברתיות כמו מיכל זמיר, גם אלו הכותבים על עולמם הקטן והאישי, כביכול ללא התייחסות לחיינו הבלתי נסבלים בעידן הקפיטליזם החונק, עושים זאת עדיין מתוך מערכת ערכים אחרת, שמאפשרת לעצור רגע ולחשוב מי אנחנו, מה אנחנו מרגישים, להתפעל מהנוף, לשגות בדמיונות (שאינם קשורים בכסף), לשים לב לפרטים הקטנים של החיים שלנו ולפיוטיות שלהם, לבחון שוב את תכליתנו בעולם ואת מקומו של המוות, לצאת לרגע מבועת הכסף ולעבור לבועת החיים.

רק שלא ייגמר...

שנה טובה!


 

 
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
About | Submission Guidelines | Join Our Mailing List | Terms Of Use | Contact Us

האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ © כל הזכויות שמורות.‏ | עיצוב: שני יולס
This site is operated by Scheherezade Publishing. © All Rights Reserved.