…Haber navegado por los diversos mares del mundo
o por el único y solitario mar de nombres diversos…

Elegia / JL Borges

...לנווט בימים השונים של העולם
או בים האחד והיחיד, על שמותיו השונים...

אלגיה / חורחה לואיס בורחס (מספרדית: ר.א.י)

 
בפתח הגיליון ה-3 של 'הסאטיר הלבן' - מדור הביקורת
(29 באפריל 2008)

"מה היה קורה לו היתה משוררת צעירה ועלומת שם שולחת לאחד המדורים הספרותיים שיר העוסק בעיון אינטימי שלה ושל אחותה באלבום התמונות? לאור היכחדותם הכמעט מוחלטת של מדורי הספרות לעולם לא נדע. הניחוש שלי הוא, שהשיר היה מושב למגירה כלעומת שבא." כך כותבת גילית חומסקי באחת הביקורות המובאות לפניכם בגיליון זה. משפט זה, שנכתב בשולי אותה הביקורת, משקף את התסכול של רבים מעושי התרבות בארץ לנוכח תהליכי המטראליזציה  השוטפים את חברות העולם המערבי. תהליכים שמשליטים תרבות שערכיה העליונים הם עשיית כסף מחד וניצול מאידך, שמקדשים את חוסר הצורך בהפניית זמן לצריכת תרבות ולעשיית תרבות (מחוסר גמישות השפה, שניהם מכונים באותו כינוי...), שהרי את הזמן הזה אפשר לנצל לעשיית עוד כסף.

אף על פי כן, קיימת פעילות תרבותית: אנשים כותבים ומפרסמים, עושים ומציגים אמנות פלסטית, מעלים מחזות ומופעי ריקוד, עושים סרטים (וסדרות טלוויזיה רציניות ופחות רציניות), כותבים מוסיקה פופולרית וקלאסית ומקדישים משאבים ניכרים לביצוע יצירות קלאסית מהעבר. והאולמות לרוב מלאים.

אחראיות לכך שתי סיבות מנוגדות בתכליתן: מחד, אי אפשר לעצור את היצירה. נפש האדם בנויה כך שהיא חייבת ליצור, זהו תהליך פסיכולוגי חיוני מטעמים רבים – בין היתר תרפויטיים, התפתחותיים ולמדניים - המאפשר לנו להגדיר את עצמנו ולהשמיע את קולנו. אמנם, רובינו אינם מגיעים לעמדת של יוצרים מקצועיים, אבל רובינו ככולנו – יוצרים.

מאידך, קיים האינטרס הציבורי, אפשר לומר – אם אפשר לנתק בין האינטרס של הציבור כפרטים מהאינטרס הציבורי שאמור לייצג אותם. זהו האינטרס היח"צני של המדינה, של חברות ענק עסקיות (שמזרימות לתרבות אפילו יותר תקציבים מהממשל) להסוות את הקפיטליזם החזירי והדורסני שהן משליטות ולהציג פסדה של מדינת שפע מפותחת, שיוצרת תרבות וצורכת תרבות. מדינה של אנשים תרבותיים ולא של רודפי בצע חסרי רחמים מחד ושל מנוצלים מאידך. אלא שזהו מצג שווא, פסדה נוצצת שפודרה על מציאות אפורה ומייאשת שמיועדת לסנוור את ההמונים ולגרום להם להאמין שעדיין הכל בסדר.

***

צריכת התרבות שוב אינה מושתתת על עניין אישי ותו לא. בהרבה מקרים, היא מבוססת על מעמד חברתי ומהווה כלי יח"צני של פרט זה או אחר המעיד על עושרו ועל השתייכותו למלייה מסוים. כך, למשל, נוכל לתהות אם כל המבקרים בהפקות האופרה הישראלית או בקונצרטים של הפילהרמונית הם באמת אוהבי מוזיקה או שמא, כפי שבדיחה ותיקה טענה – צריך להאריך את ההפסקות של הקונצרטים בהיכל התרבות כדי שלנשים המבקרות בהם יהיה מספיק זמן להציג את הפרווה החדשה שרכשו (ושאינה נדרשת במזג האוויר החמים שלנו)...

זוהי אינה אמנות לעניים. לא נטעה אם נטען שכנגד מספר המבקרים באירועים אלו – נותרים בחוץ לפחות כפליים חובבי מוסיקה - מתעניינים אמיתיים - שאינם שם מכיוון שידם אינה משגת את מחיר הכרטיס היקר להחריד. ועוד לא דיברנו על אלה שלא זכו לחינוך מוזיקלי ולכן אינם יודעים שהם צריכים לאהוב מוזיקה.

***

לא בכדי בחרנו להביא כדוגמה את הפקות התרבות היקרות ביותר. לפי ההיגיון הכלכלי של מדינה שאינה מעיקרה תומכת תרבות (המיליונים שהמדינה מזרימה הם טיפה בים), הפקות אלו יהיו בסכנה הגדולה ביותר. אך לא כך הוא. האופרה הישראלית והתזמורת הפילהרמונית משגשגות וזוכות לתרומות רבות ולתמיכה רבה של נדבנים וחברות מסחריות. אלא שרק הן משגשגות. תזמורות אחרות, כך אנו למדים מן העיתונות, נתונות חליפות לבקרים לאיום סגירה. כנראה שהנדבנים, יאה להם יותר לתרום עוד ועוד לפילהרמונית השבעה מאשר לתזמורת חיפה או תזמורת קמראטה ירושלים (ראו: תזמורת הקאמרטה ירושלים על סף סגירה, הארץ, 11.7.2007) הזקוקות לתמיכה כספית כמו אוויר לנשימה. ללמדכם – גם נדיבות כספית לגוף מסוים מעידה על מעמד חברתי או עסקי...

כך אנו נותרים עם מספר גופים קטן שמתוקצב כהלכה ועם הרבה גופים ראויים אחרים, שלמרות כל הסיכויים, וכנראה רק בגלל הדחף המטורף ליצור תרבות אף על פי כן, עדיין ממשיכים איכשהו לפעול. אותן תזמורות מיועדות לסגירה, אינן נופלות כמעט ברמתן מאלו המתוקצבות ומה שבטוח שהדחף האמנותי ליצור חזק שם הרבה יותר מכיוון שאנשי התזמורת עדיין מוכנים לעבוד בתת-משכורת שבהרבה מקרים גם לא משולמת בזמן, רק בשביל לעשות מוזיקה.

ועוד לא דיברנו על כך שרוב המקהלות בארץ הן מקהלות חובבים – כלומר מקהלות מתנדבים, על "בריחת המוחות" – מוזיקאים צעירים שעוזבים לחו"ל, שם האפשרויות רבות יותר, על תיאטרון הפרינג' שרבים מיוצריו עוזבים לחו"ל, שם מתאפשר להם לעבוד בתנאים המאפשרים יצירה, על התמסחרות האמנות שהפכה בשנים האחרונות לאפיק השקעה של השבעים וכמעט תו לא (על כך ראו מאמרה של גליה יהב "השוק והשדה - סמי מניפסט" [מעין 4 ומארב באינטרנט] הדנה בהרחבה בנושא מרתיח זה).

***

ומה על הספרות?

על מצבות כותבים שירים, את דוח וינוגרד פותחים בשיר, המוות כנראה מקדש את השירה, אך החיים – לא. הספרות כערך תרבותי רוחני קיימת כיום כנראה רק אצל משוגעים לדבר. בשביל היתר – היא מוצר עובר לסוחר.

שוק הספרים נשלט כיום בידי אולגרכיה בעלת שלוש פונקציות: המוציא לאור, איל העיתונות והמפיץ או בעל רשת חנויות הספרים. אין מדובר בגופים נפרדים אלא בכובעים שונים של אותו גורם. לצד כל עיתון גדול בארץ קיימת הוצאת ספרים, שאותו עיתון מייחצן לרוב את ספריה. מאידך אנו עדים לרשתות של חנויות ספרים השייכות להוצאות מסוימות ורבו הסיפורים על כך שאותן חנויות ממדרות את הספרים הנמכרים בהן לפי השתייכותן לבית הוצאה זה או אחר.

זהו שוק שמונע כיום אך ורק משיקולים כלכליים וכמעט שלא משיקולים אידיאליסטיים או חינוכיים. כך המוציא לאור מדפיס ספר מאחת משתי סיבות - הספר אמור להיות רב מכר שיכניס הרבה כסף למוציא לאור או היוצר שילם למוציא לאור בעבור הוצאת הספר את מלוא סכום ההפקה ולמעלה מזה. זהו מה שנקרא win win situation שבו המוציא לאור כמעט לעולם אינו מפסיד, מצב שאינו מאפשר לברור יצירות טובות מיצירות גרועות או פופולריות. זהו מצב שמדפיסים כל מה שיכניס כסף ללא קשר לאיכותו הספרותית. מצד שני, אנו עדים, כפי שהזכירה גילית, להיעלמותם של המדורים הספרותיים ו/או להפיכתם לכלי שיווקי גרידא. כל דבר נועד אך ורק לקדם מכירות ולא לקדם את השיח התרבותי.

***

אל מול הגופים העסקיים האלו עומדת המדינה (לעניינו משרד התרבות וגם משרד החינוך) או גופים ממלכתיים אחרים תומכי תרבות, כמו למשל המפעל לתרגום ספרות מופת או מועצת הפיס לתרבות ולאמנות או קרנות אחרות כמו קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות ת"א. אלו מפעלים מבורכים שאמורים למזער את נזקי דינמיקת השוק החופשי בתחום התרבות, שאילולא הם ספק אם מפעלים מסוימים היו מתקיימים ושבעצם מבטיחים קיום שאינו תלוי תשואה כספית של התרבות בכלל והספרות בפרט.

אלא שהמדינה כאמור אינה פועלת אך ורק מהשיקול ההומניטרי-תרבותי... אמנם המדינה מזרימה מיליונים לתרבות ולכאורה נדמית כמדינה מעודדת תרבות, אך בפועל זו תמיכה מינימלית ובלתי אפשרית לרוב בתרבות, תמיכה שמאפשרת קיום הוגן של מוסד אחד או שניים בכל תחום, למען ייראו ושמשאירה את המוסדות האחרים באופן תמידי על סף קריסה. המדינה חוסכת גם בחינוך לתרבות וכפי שנכתב כאן בעבר ביטלה רבים משיעורי החינוך לתרבות במערכת החינוך הציבורית או בחרה להעניק אותם לאוכלוסיות ייעודיות בלבד (עיין ערך בתי ספר לאמנות, או למוזיקה) והפכה את החינוך לתרבות לחינוך פרטי לאלה שידם משגת.

לצד המדינה ניצבים גופים שכל תפקידם הוא להזרים כסף לתרבות ושתקציביהם אינם מתחרים עם תקציבים בתחומים אחרים. אך לצערנו הרב, יש מבין גופים אלו, בתוך עמם הם יושבים, שלא השכילו להשתחרר מהתפיסה החפצית-שיווקית והתפיסה הריכוזית של דינמיקת השוק החופשי, וזאת למרבה הצער אך ורק מתוך רצון להטיב.

ראויה לציון הדוגמה העצובה של מפעל הפיס. לפני כשנתיים קמה מחאה ערה בגלל החלטת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות להעביר את התמיכה למרכזי פרינג' ולא לקבוצות היוצרים עצמם. במפעל הפיס טענו שהדבר מאפשר לפשט את התהליך הבירוקרטי של מיון הבקשות, חוסך כ-5% מהתקציב ומפנה אותו לטובת היצירה נטו. נשמע מעולה. אבל בפועל, כך אמרו המוחים – ההחלטה הועברה לידי מספר מועט של קודקודים וגרמה להעדפת מקורבים ולא לחלוקה הגיונית וצודקת של המשאבים. (ראו למשל, "מפעל הפיס מפסיק את התמיכה ביוצרים עצמאיים", מ-19/1/2006, באתר Scoop)

השנה, שונו הקריטריונים בתחום כתבי עת ספרותיים. בשנה שעברה, זכה כתב העת 'שחרזדה' לתמיכה בתחום זה וקיווינו שגם השנה נוכל ליהנות מתמיכה דומה. אלא שהשנה שונו הקריטריונים. התמיכה תעשה רק ברכישת עותקים (מודפסים) של כתב העת והפצתם לספריות. בעיקרון, חשיבה לטובת העניין – המוציאים לאור יקבלו תמיכה כספית והתוצרים יגיעו למקומות הנכונים, שאין ידם משגת.

אלא שלקריטריון זה נלווה קריטריון נוסף שגם הגביל את התמיכה לכתבי עת "המופיעים...לא פחות מארבע פעמים בשנה ושהיקפם לא קטן מ-64 עמ'." (בחוברת תחומי פעילות מועצת הפיס לתרבות ולאמנות לשנת 2008) לפי מצגת התמיכות של השנה שעברה, נדמה שיותר משני שליש מהמפעלים שזכו לתמיכה בשנה שעברה אינם זכאים להגיש את בקשה מפני שרובם אינם יוצאים בתדירות כה תכופה. התירוץ של הפיס, כאילו בהשלמה למדיניות התקציבית של המדינה, דוגל בריכוזיות ובהעדפת מפעל אחד מייצג על חשבון חניקת מפעלים אחרים – כך כתוב בסעיף ג1 בחוברת דלעיל: "המועצה תעדיף הובלת מגמות רחבות היקף, על פני ריבוי פרויקטים נתמכים. כחלק מעיצוב מדיניות, תשאף המועצה להתמקד במספר מצומצם של נושאים מובילים ומוגדרים היטב." הבעיה היא, שהקשחת הקריטריונים בתחום כתבי העת הספרותיים, אינה מגבילה את התמיכה לכתבי העת האיכותיים ביותר, אלא לאלה שמוותרים לרוב על ברירה בלתי מתפשרת של חומרים ומפרסמים גיליונות רבים יותר.

וכמובן שלא קיימת אפשרות לתמיכה בכתבי עת אינטרנטיים לחלוטין כמו 'שחרזדה', משום שהם אינם מיוצגים בחפץ סחיר. אין ספק שכוח ההפצה של האינטרנט גדול לאין שיעור מזה של ספר כרוך. לראייה, בשנה האחרונה, עלו רבים מכתבי העת הספרותיים באתר משלהם באינטרנט (למשל, מעין, כתם) וכתבי-עת אחרים (לאו דווקא ספרותיים) בחרו לעבור ולהופיע אך ורק באינטרנט (העין השביעית, למשל).

לפיכך, שינוי הקריטריונים של הפיס וקידוש החפציות הסחירה של כתבי עת (תוך התעלמות גם מכתבי עת המופצים חינם) אינו תקין ואפילו מוזר, שהרי רק לפני שנתיים הקצה מפעל הפיס תקציב של מיליונים לפיתוח מאגר אינטרנטי של כל אומני ישראל (שלא יצא את הפועל) והנה הוא מתנער מתמיכתו במפעלים אינטרנטיים. אם מפעל הפיס נאחז בקרנות המזבח של החפציות –  אולי ראוי שיקצה תקציב לרכישת עמדות מחשב נוספות באותן ספריות להן הוא מעוניין להעביר את הספרים.... ויתיר לכל דכפין לעיין בחומרים ולא לריב על עותק אחד בודד שנמסר לכל ספרייה.

***

ומה על צרכני הספרות?

או שמא נאמר צרכני הספרים... לצערנו, הקפילטליזם לא פסח עליהם וגם הם כפופים למבול המסרים הפרסומיים והיח"צניים, המורים להם מה הם אמורים לקנות או לקרוא, אם בכלל, בתור מי שמשתייך לקבוצה שאליה, הם מאמינים, לא חפים מאותם המסרים, עליהם להשתייך.

אנשים כותבים והרבה – באתר במה חדשה יש מאות אלפי דפי יוצרים בכלל ושל שירה בפרט. איפה מאות אלפי יוצרים אלו אל מול שוק ספרי השירה? לכאורה, מובטח קהל קונים רב, אך בפועל, נמכרים במקרה הטוב 100-200 עותקים של ספר שירה טיפוסי, מה שמכניס קצת כסף כיס ליוצר ששילם את מלוא מחיר הפקת הספר מכיסו (למרות שבמקרים רבים, קיבל מענק של קרן זו או אחרת, שכיסה חלק מהתשלום שדרשה ההוצאה).

למה אנשים לא קונים ספרי שירה? זוהי שאלה כללית ששייכת לשאלה הגדולה יותר - למה לא קוראים? או בעצם לסוגיית השינויים בשעות הפנאי (צמצומן), לשפע האופציות לבילוי שעות הפנאי שנוספו (טלוויזיה, ווידיאו, משחקי מחשב, אינטרנט, בילוי בקניון) ושינוי סדר העדיפויות: טלוויזיה אין – ספרים אאוט – גורס הסולם הערכי החדש. תוכניות טלוויזיות רדודות ועטורות רייטינג – אין. ספרים רציניים – אאוט.

ואיפה כל אותם כותבי במה חדשה? האם הם לא קוראים לפני שהם כותבים? ובכן, לפי התוצרים (ולפי המכירות הדלות של ספרי השירה), כנראה שרובם – לא. אש היצירה בוערת בהם אך אין ברצונם להתמקצע בתחום וזאת משום שיצירה אינה מקצוע, בשביל רובם, או ייעוד (שומו שמיים, איך העזנו להגיד מילה אידיאליסטית כזו...), אלא רצון לקצור תשואות אינסטנט – דבר מתבקש מאליו באטמוספרת היצירה שנוסכת התוכנית המהוללת 'כוכבה תיוולד מתישהו'.

***

"אם לטובות כלום לא נשאר, אז הן עושות ממש אותו דבר" אומר השיר וכך בצד ההתנהלות המסורתית של שדה השירה, עולה וצפה לה תופעה חדשה של משוררים הפוצחים במסעות יח"צניים במיטב המסורת הקפיטליסטית במטרה ליצור לעצמם מעמד סלב. מעמד שמזמן קצת כסף לפעמים אבל בעיקר טובות הנאה רגשיות, בואו נגדיר זאת כך...

כך למשל נאמר לא אחת שמשורר צעיר מאן דהו הקים ועורך כתב עת ספרותי כדי שישימו לב לשיריו, אותם הוא מפרסם תדיר בעיתונו, ואפילו היו כאלו שהעידו זאת על עצמם. אירוע השירה "שירת פולגת" שאורגן לאחרונה, ושנועד לתמוך במפוטרי מפעל "פולגת" בקריית-גת, נתפס בעיני רבים כאירוע יח"צני למשוררים יותר מאשר אקט חברתי. כך כתב למשל יצחק אדמוני באתר העוקץ: "עדות נוספת לסדר היום הפוסט מודרני הפוקד את מחוזותינו היא דפוסי המחאה והמאבק החברתי שמתעצבים בצלמו ובדמותו של המשולש האסקפיסטי- קינג ג'ורג'-שנקין-רוטשילד בת"א עם כל כתבי העת לשירה לחמישה וחצי אנשים שלו ועיתון העיר המצועצע. זו איננה סולידריות חברתית מתוך תחושת שותפות גורל אלא הזדהות ממקום פטרוני ונהנתן שהרי ספק אם מישהו ממשוררי המשולש חווה על בשרו את סדר היום הניאו-ליברלי ורמיסת האדם העובד. נהפוך הוא-"המזדהים" הם גם הנהנים מהשיטה. רוצים לקחת חלק במאבק החברתי? בבקשה. היכנסו כשתולים למקומות עבודה מנצלים ותנצלו לעזור לארגון העובדים, אל תמרקו את המצפון הניאו-ליברלי שלכם בעזרת שיירת הזדהות לאחר שישנתם עד 10:00 וישבתם אצל אורנה ואלה" (ראו כאן, לרבות תגובות על אמירה זו).

ובכלל, נדמה שהמשוררים הצעירים המוכרים, אינם דווקא אלו שכותבים הכי טוב, אלא אלו שעיתם ותושייתם משגת ליח"צן את עצמם, ליצור פרובוקציות, להציג את עצמם כליצני תרבות, בדיוק כמו בכל תחום אחר בימינו בעצם, רק כדי שישימו לב אליהם. ואז אנשים חושבים – שזאת שירה – שזאת תרבות. שהרי רק אלו מאוזכרים חזור ונשנה בכתבות העיתונים.

שהרי להיות משורר רציני בחיים – זה לא במודה.... האין זאת?

***

לצערנו הרב, לבושתנו נודה, אנו מתגעגעים לאצולת הטעם הטובה והישנה, שקידשה את הבטלה (מירוב שעות הפנאי) ואת ההגות בעניינים שברומו של עולם, פילוסופיה, ספרות, אמנות, מוזיקה, תיאטרון... בעידן שבו אותה אצולת טעם הפכה לפרולטריון של האינטליגנציה (כמו שהגדירה זאת יונה הדרי-רמג' - וסליחה אם יש לא דייקנו בהגדרה), תפסה את מקומה אצולת ממון רודנית וריקנית, שמקדשת את עשיית הכסף והעבודה המטורפת סביב השעון והתרבות נותרה יתומה, שהרי הפרולטריון לא יכול לשלם בשיר במכולת.

זהו הזמן לקרוא למדינה להיות מה שהיא צריכה להיות – אימא לבניה. המדינה לא קמה כדי לדאוג לאינטרסים של כמה משפחות שיכולות להקים מדינה בעצמן אם ירצו בכך. מעצם התארגנות אזרחיה במבנה של מדינה, כך עלינו להזכיר לעומדים בראשנו...., על המדינה לדאוג לכלל אזרחיה. ובתחום התרבות בעיקר, לא מדובר רק בתקציבים ראויים למוסדות תרבות ולמפעלים תרבותיים, אלא בהכוונה, בעידוד החינוך לעשיית תרבות ולצריכת תרבות, בתמיכה סוציאלית בבעלי מקצועות שהעסקתם אינה רציפה, כמו שחקנים, כנהוג בארצות רבות בחו"ל, בעזרה לאמנים נזקקים בזקנתם ובעיקר בשינוי סולם הערכים – הרי לה להנחיל לבניה – שתרבות זה בעצם מה שמגדיר אותנו – מה שאנו מנחילים לדורות הבאים. כסף, רבותיי, היה מאז מעולם רק האמצעי. אנא מכם – אל תהפכו אותו למטרה.


 

 
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
About | Submission Guidelines | Join Our Mailing List | Terms Of Use | Contact Us

האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ © כל הזכויות שמורות.‏ | עיצוב: שני יולס
This site is operated by Scheherezade Publishing. © All Rights Reserved.