…Haber navegado por los diversos mares del mundo
o por el único y solitario mar de nombres diversos…

Elegia / JL Borges

...לנווט בימים השונים של העולם
או בים האחד והיחיד, על שמותיו השונים...

אלגיה / חורחה לואיס בורחס (מספרדית: ר.א.י)

בפתח הגיליון ה-3 של Regions New - צומת ספרותי
(26 בנובמבר 2007)

על הפרק גיליון חדש, מספר 3, של המדור הספרותי Regions New . מה כותבים עכשיו? אז אמנם, בלי משים, יצאה פרפראזה על "עכשיו על הפרק", אבל לא. איננו מתכוונים לכוון חצינו לשם.

ובכן, איננו נושאים בשורה. לא השתנה דבר בספרות העברית. אין מהפכה. אין כותבים חדשים. רק שירים וסיפורים חדשים של כותבים ותיקים יותר ופחות. וגם בכוחם של אלה לגרום לרגעי עונג וקסם לקוראיהם. שהרי אנשים זוכרים שירים, זוהי רק ההיסטוריה שחורטת מהפכות.

הספרות העברית החדשה התעצבה במקביל לשפה העברית המתחדשת וככזאת קידמה מהפכה אחר מהפכה. אך הדי המהפכה האחרונה נדמו, כך אומרים, כבר לפני כ-40 שנה ומאז עסוקים בסצנה הספרותית במין חיפוש סזיפי אחרי המהפכה הבאה בספרות, בשירה, בסיפורת, כזו שספק אם תבוא. מדברים על כתיבה רזה, על חזרה לחריזה ולמשקל.

ספק אם מדובר במהפכות אמיתיות או במהפכות משמעותיות. ספק אם עוד נכונו לנו מהפכות גדולות בספרות כמו אלו שידענו במאה שעברה ובסוף המאה שקדמה לה, שכן תהליך התחדשות השפה העברית הגיע לישורת, אפשר לומר, ומכאן, כך מלמדים אותנו דברי ימי עם עולם, מהפכות ספרותיות לעולם יהיו קשורות למהפכות חברתיות או היסטוריות ובעצם, לשינויים מתמשכים באורח החיים שלנו, מהפכות קטנות וזוחלות.

דוגמה לכך מצאה נוית בראל במאמרה "נשים כותבות שירה" (מוסף הספרים של ידיעות אחרונות ו-YNET,‏ 25.11.07) כשהשוותה בין המשוררות הוותיקות רחל חלפי ואגי משעול והמשוררת הצעירה מאיה קופרמן: "לעומת הפואטיקות של משעול וחלפי, שהשיר משמש בהן פעמים רבות מרחב אלטרנטיבי שמדמה בריחה, מרחב שבו הן מסוגלות לזמן מציאויות מדומיינות ולגלם עצמן באמצעות זהויות מתחלפות, הפואטיקה של קופרמן תכליתית וחד משמעית הרבה יותר. בעבור קופרמן כמעט שאין טונאליות מעורפלת, של חצי בצחוק וחצי ברצינות. אין שירים מתפתלים, משתרגים ואמורפיים, כפי שקיים אצל חלפי ומשעול. הכל מוגש באמצעות הלשון היישר אל נוכח הקורא, בכנות ובמודעות שאין להן שיעור. אין לי אלא לנמק את ההבדל המהותי בפער הדורי-ביוגרפי שבין המשוררות. קופרמן כותבת מתוך הווה אחר, שהוא הוויה אחרת. שירי הגעגוע הרבים בספר חוגגים את אינותו של המושא לגעגועים. במקום להשתוקק אליו, או לדמיין מה היה אילו, היא מנכיחה את היעדרו"

בעשרים השנים האחרונות, חלו שינויים ניכרים באורח החיים שלנו. מספר שעות הפנאי התדלדל מאד, החיים הפכו חומרניים יותר, הן מבחינת עלות המחיה והן מבחינת הצרכנות הכפייתית שסיגלנו לעצמנו. מעמד הביניים הולך ומתדלדל. האינדיוידואליזם חוגג. החוויות הרגשיות קצרות ימים ומבוססות יותר על עניינים גשמיים מאשר על עניינים שברוח. הוודאות, בעיקר הכלכלית, מאיתנו והלאה. האידיאות נמוגו אל מול עולם של אידיאה אחת - מצוד אחרי כסף ו/או רייטינג ו/או נראות ו/או כל מילה אחרת שמגדירה את הריקנות הזו שנכפית עלינו רק כדי שנוכל להתקיים. עכשיו, תנסו ליצוק ספרות, או תרבות בכלל, לעיסה הזו.

אתם יודעים, כזאת שלא רוכשים כהשקעה שתהיה תלויה, בינתיים, מעל הספה החדשה שעומדת בלב הסלון המעוצב בבית שרכשנו במשכנתא מנופחת, עד שנמכור אותה בסכום גדול פי 10 לפחות ממחיר הקנייה.

אנשים אחרים דיברו וידברו על קיצוצי תקציבי התרבות. אפשר לדבר על כך רבות. אך הם עושים זאת טוב למדי ולא נחזור על דברים. ולא, אנחנו לא חושבים שתרבות בת-קיימא היא רק תרבות שיכולה למכור את עצמה ולהתקיים ללא תמיכה ממשלתית.

ואיך תתקיים תרבות ללא תמיכה ממשלתית או ציבורית, אם קהל צרכני התרבות דולדל לאורך השנים ואינו מכיר, אינו יודע, אינו רוצה מכורח, לצרוך תרבות? הקיצוץ בתרבות לא התחיל רק בשנים האחרונות. הקיצוץ והזלזול בחינוך לתרבות החל לפני שנים רבות, כאשר מישהו במשרד החינוך החליט ששיעורי מוזיקה ואמנות ועוד כהנה וכנה הכשרות תרבות, אינם כלים הכרחיים להכשרת תלמידים לחיים. לא מהם יצמחו מהנדסי העתיד. ואלו הופקדו במשך שנים רבות בידי הורים שיש להם או בידי מספר מצומצם מאוד של בתי ספר ייעודיים. [והנה זה פלא: במקביל לכתיבת שורות אלו, התפרסמה ב-YNET כתבה מצמררת על הנושא - "יותר מ-40% מהישראלים לא היו מעולם בקונצרט," מרב יודילוביץ', YNET,‏ 26.11.07]

כך הגענו למצב שאנשים צורכים תרבות 'גבוהה', אם בכל זאת נשתמש במונח מוזנה זה, רק כי זה מעיד על מעמדם הכלכלי האיתן או על המילייה החברתי שלהם ולא בהכרח על תחומי העניין שלהם. וגם, המון פעמים, בעלי העניין האמיתיים, ידם אינה משגת ליהנות מכל מפעלי התרבות האלו. החל מקונצרטים של הפילהרמונית והפקות האופרה וכלה בהצגות או אפילו בקניית ספרי שירה או בכתבי-עת לשירה או לספרות. ולא, לא מדובר על קניית ספר אחד בשנה. בעלי העניין אינם כבר אנשי אריסטוקרטיה עשירים הממלאים את חיי הבטלה שלהם בתרבות גבוהה הראויה למעמדם, אלא ברובם אנשי אינטליגנציה פרולטרית – משוגעים לדבר.

מעניין שדווקא בחברה הצרכנית שלנו, הפסיקו לקנות. ספרי שירה. ספרי מוזיקה ועוד שלל ז'אנרים שנדחו לשוליים של אי-קיום. הרי בגדים אנו קונים הרבה יותר מבעבר.

בשבוע שעבר התקיים ערב השקה לספר הפרטיטורות למקהלות של אריה לבנון. לבנון, מלחין ומעבד שהלחין ועיבד את נכסי צאן הברזל של השירה והזמר העברי, הוציא את מקבץ התווים בכספו וללא תמיכה של אף מוסד תרבות. לא שהוא לא ביקש תמיכה... זוהי תעודת עניות לתרבות הישראלית ולמוסדות התרבות שלה. קצה אחד של קרחון גדול עם קצוות רבים אחרים של אי-תמיכות אך יותר מזה, של חוסר תשתית למכירה ולשיווק של תרבות, שאינה מוכת ריטיינג או פרסטיג'. האם ספרו של לבנון לא יידרש לכל מורה למוזיקה המנצח על מקהלות בית ספריות? אבל אתם יודעים, אין תקציב לספריה, אין תקציב לשיעורי מוזיקה, אין תקציב למקהלה בית-ספרית, אין תקציב לספרות מקצועית למורים. אז אין. כנראה שזו שאלה של זמן עד שלא תהיה תרבות. אכן מהפכה.

שמחנו להיווכח שבמקומות אחרים בעולם, עם זאת, עוד נכונו מהפכות ספרותיות. אנו שמחים להציג בפניכם משוררת אוקראינית צעירה, קטרינה קליטקו, שאינה רק משוררת מבטיחה אלא גם לוחמת נלהבת למען תחיית השפה והתרבות האוקראינית שדוכאו במשך ימי השלטון הסובייטי. תחיית השפה האוקראינית הושוותה כבר בכמה מקומות לתחיית השפה העברית בזמנו ולכן אנו מרגישים הזדהות גדולה עם התעקשות האוקראינים על ניהול החיים בכלל וחיי התרבות בפרט באוקראינית ועל הקשיים שלהם, עדיין, להשתחרר מהחיבוק הגדול של הרוסית.

אנו מציגים בגיליון זה, 3 שלושה שירים באוקראינית ובעברית (בתרגום אנטון פפרני) של קטרינה קליטקו בתור טעימה ראשונה משיריה ובגיליון הבא יופיע ראיון מקיף עם המשוררת.

בנוסף, אנו מציגים חומרים חדשים של כותבים מוכרים יותר ופחות. כמו תמיד, אנו נהנים לחזור לשירים המרגשים והכנים של שז.  פיצ'י (יהורם בן מאיר) מטבל זכרונות מהעבר ומהעולם בתובנות קיומיות או תובנות בזיכרונות. פסח מילין עדיין רואה את מוזרויות העולם במבט תמים ואופטימי. ננו שבתאי מותחת חוויה יומיומית לחוויה קיומית ורונן אלטמן קידר מציג את רגעי הטירוף של חוויה אפשר לומר יומיומית אחרת. מיכאל פבזנר וחמוטל ילין בסיפוריהם הקצרים ומוטי רימור באלתורים על ספר הספרים, מציגים עולם ומה שמעבר לו. כי מה שרואים מכאן זה לא מה שקיים משם.

קריאה נעימה!


 

 
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
About | Submission Guidelines | Join Our Mailing List | Terms Of Use | Contact Us

האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ © כל הזכויות שמורות.‏ | עיצוב: שני יולס
This site is operated by Scheherezade Publishing. © All Rights Reserved.