…Haber navegado por los diversos mares del mundo
o por el único y solitario mar de nombres diversos…

Elegia / JL Borges

...לנווט בימים השונים של העולם
או בים האחד והיחיד, על שמותיו השונים...

אלגיה / חורחה לואיס בורחס (מספרדית: ר.א.י)

הוספה למועדפים
ז' במנחם אב, ה'תש"ע - 18.7.10

המומים וכואבים את לכתו של חברנו היקר, הטוב והמיטיב

המשורר

פסח מילין

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים

'מן הצד' - שיר של פסח מילין שפורסם בשחרזדה

תכונות שאין לפסח - מאת קטיה שוורצמן


 

לרגל הגיליון החמישי של מדור הביקות 'הסאטיר הלבן' והגיליון השני של מדור האמנות 'דולפין ביער' (אפריל 2010)

מאמר המערכת: No More Heroes Any More

ואז נזכרתי שזה בעצם שם של שיר של להקת  הPאנק - The Stranglers (וקצת הסבר בויקי), שזכתה בארץ, כעוד היו מתעקשים לעשות זאת, לשם המתורגם המפוקפק 'החונקים' (וזאת, בחברה טובה לצד 'אקדחי הסקס' ו'הארורים').

אלא שהשיר הזה, שהטקסט שלו מושרש בתנועת הפאנק שמרדה בבורגנות המנוונת והדקדנטית באמצע שנות ה-70 (לצד הדיסקו שחגג את אותו ניוון, יש לציין), יצר גיבורים חדשים, גיבורים שלצערנו היום אינם קיימים. הבורגנות המנוונת, בחסות העדריות של פייסבוק ו"האח הגדול" ניצחה. ולאן זה מביא אותנו?

אנו בעצם אמורים לשקול את היחס שבין אינדיבידואל מול חברה, מתבודד מול קהילה, חברה מתפתחת מול חברה מתנוונת, עדר שנוהר אחר גיבור ועדר שצף אחר נרטיב קפיטליסטי שכל מעיינו הוא סימום וסיפוקים מהירים. זוהי צורה חדשה של חברה דקדנטית, חדשה מבחינת היקף האמצעים, אך לא מבחינת עצם התופעה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שחברת שפע חומרנית תמיד יצרה תרבות מנוונת. אך כיום אין לנו מוכיחים בשער דוגמת סבונרולה, שידליק את "מדורת ההבלים" (Falò delle vanità) ויסלק מפה את כל הג'אנק התרבותי שמציף אותנו... ולחשוב שבגלל סבונרולה זה, שרף בוטיצ'לי (תומך נלהב שלו) רבות מתמונותיו.... טוב, זה ברור שמהות אותה "תרבות מנוונת" היא עניין של השקפה (וגם הנאצים הרי שרפו ספרים והסובייטים, מצידם, אף הם לא היו צדיקים גמורים), אבל תסלחו לי, אתם באמת מאמינים של"אח הגדול" יש איזשהו ערך שיש להעביר לדורות הבאים?

לפעמים זה נראה ההיפך, אבל בעצם החברה שלנו למעשה מקדשת את האינדיבידואליזם. האינדיבידואל שמרד בכל מסגרת קבוצתית נוקשה עם הגדרות ברורות ויכל לה, שמרד בכל הטאבואים והאיסורים וביטל כמעט את כולם, רק כדי לגלות שהלחימה הזאת הותירה אותו לא עירום אלא גם ריק. אחרי שאין מה להילחם נגדו, מה מניע את האינדיבידואל? מה מגדיר את מהותו? מה זה בעצם להיות אינדיבידואל בימינו – כפי זה נראה – כל מה שנותר להילחם בעבורו זה כוח, כסף, מעמד או אפילו סתם פרסום, אפילו לרגע. אני מפורסם – אני קיים, יש לי כסף – אני קיים, יש לי מעמד – (טוב זה המונח הבעייתי מכולם – מה זה בעצם מעמד?) – אני קיים. יש מי שיגיד שהסובייקט מת. הבעיה היא שהסובייקט לא מת – הסובייקט הושם במעצר בית בארמון של זהב, או של חארה, תלוי איך מסתכלים על זה. בארמון של מחשבים וגדג'טים שבעצם נותנים לו לחשוב שהוא לא ממש במעצר.

אובדן ההבחנות החברתיות ומחיקת הפערים בין מעמדות חברתיים ומיקומים גיאוגרפיים בחסות האינטרנט והפייסבוק ודומיו, בעיקרון נראה סבבה לגמרי. זהו, שלא. כי כעת, כשאין שום מבנה מוסדר (טוב או פחות טוב) של חברה, האינדיבידואל הולך לאיבוד. הוא מאבד הרבה מההערכה העצמית שלו, רק מכיוון שהוא כבר לא יודע לפי מה הוא נמדד ולפי מה למדוד את עצמו (אם הוא שמר על שמץ של אינדיבידואליות אמיתית).

דוגמה פיקנטית נמצא במאמרה החמוץ-מתוק של מיא עשת על היעלמות תופעת הפילגשות (מיא עשת, "שלום לפילגש: איך חלפו ימי הזוהר של 'האישה האחרת' ", מתוך את, כפי שהופיע ב-NRG,‏ 23.4.10). הנה קטע: "חברה שלי מספרת שהקבוע שלה, היצור הנשוי הידוע בכינויו האינטרנטי "הורס 41" שם אותה על הולד לטובת חנפניות הפייסבוק. טוב, הלא הן מיהרו לרייר על הסטטוסים האידיוטיים שהוא טורח להעלות (לקחתי את הכלב לווטרינר לניקוי אבן בשיניים? ,(?WTF לשלוח לו שלל אייקונים חמדמדים ולכתוב לו שהוא מדאים, מרגש ואף מצמרר. האמת העגומה היא, ובואו נודה בה, בנות, שהוא לא ממש "בוגד כי בניגוד למאהבות "הרשמיות“ של העבר, חברתי מעולם לא זכתה להכרה כ“אחת“ ואפילו לא כמספר 2." עשת ממשיכה ומזכירה פילגשות חורצות גורלות במהלך ההיסטוריה ואז מסכמת בעצב: "בשנים האחרונות, לנוכח האפשרויות הגלומות באינטרנט כאמצעי להיכרות (בארצות-הברית יש אפילו אתר היכרויות מיוחד המיועד לנשואים וגם לפנויים/ות שרוצים להכיר נשואים), ובגלל שהכללים השתנו באופן דרמטי, הפך גבר למצרך נחשק ואף נדיר ממש כמו מקום חניה במרכז תל-אביב בשישי בצהריים. לנשים קשה היום אפילו להשתדרג למעמד של מספר 2, כשברקע אורבות 3, 4, 5 ו-28 ומחכות לתורן ולאפשרות המד-אי-מה לזכות בחלקיק מתשומת לבו של אותו בן-אלים בשר ודם, עם קרחת וכרס וכל התוספות." זה מה שיש היום, כך במאמר, לעומת הפילגשות הגדולות בהיסטוריה, ברשותה של הגדולה מכולן – הלא היא מאדאם של פומפדור, פילגשו של לואי ה-15, או להבדיל, קמילה פרקר-בולס – כיום אשתו של הנסיך מווילס - שארית מעולם טוב יותר שהיה פה אך לפני עשור או שניים.

פעם פילגש היתה גיבורה, היום היא סתם אחת פריירית. היא אמנם היתה מספר 2, אבל בהרבה מקרים היתה משפיעה מאוד. ובכלל, בחברה ההדוקה עם העקרונות המוסריים הנוקשים, היא היתה זו שהלכה נגד הזרם של החיים המהוגנים. אבל היום המהוגנות היא פאסה, היום בעצם כולם פילגשים של כולם, כל אחד הוא חלק מעדר פילגשים פוטנציאליים שמשחקים בכאילו במרחבי הסייבר-ספייס. בעצם הם כלום....

אנו חיים בתקופה שמעלה על נס את הסיפוקים המהירים. אי אפשר לחכות עד שמאן דהוא יחזור הביתה – יש להתקשר אליו לסלולרי ולהפריע לו במה שהוא לא עושה (ומי בכלל מעלה על דעתו היום שאפשר אחרת). אי אפשר לחכות עד שנחזור הביתה כדי לעדכן את הסטטוס בפייסבוק (אוי נורא חשוב). צריך גישה מהסלולרי... שתהיה לי האפשרות להודיע לכל אחד שאך כרגע בדיוק באמת ... הפלצתי... ואם בכתיבה עסקיננו, כותבים דהיום המונעים על-ידי רצון לפידבק מהיר לא רק ממהרים לפרסם (בבלוג או בפורום), שזה לכאורה לא כל-כך נורא, אלא שהם גם ממהרים לכתוב. ולא מדובר רק בכתיבה עצמה שמפורסמת בלי שתישן עליה אפילו לילה ותקרא שוב ותתקן ואולי אפילו כמה לילות... הבעיה היא שאנשים חיים במסלול כל-כך מהיר שחיים לא מותירים להם שעות פנאי, שאין להם זמן להרגיש ובטח שלא לעבד את הרגשות שלהם. אין להם זמן לקרוא ולהתלמד. אין להם זמן לשוחח וללבן. אין להם זמן לבנות את אבני הבניין של היצירה הכתובה... כך יוצא שאנו מקבלים לא רק יצירות רדודות מבחינת סגנונן אלא בעיקר מבחינת תוכנן.... (ויסלחו לי המעטים המעטים היוצאים מן הכלל). והצרה הכי גדולה היא – שזה מקובל עלינו שכך נראית היום היצירה הכתובה.... ובכן, כשהעיקר הוא להיות מפורסם, כאנשים כותבים כדי להתפרסם ולא למען הכתיבה או היצירה או התהליך היצירתי או הגילוי היצירתי או שינוי העולם – צריך לאמץ איזה סטנדרט קלוש שזה יראה שכאילו יש דברים בגו.

ערב החג השני של פסח פורסם באתר NRG מאמרו המאלף של אריק גלסנר על מקומה של הספרות כיום (החלק הראשון: אריק גלסנר, "אבל מי סופר: פרויקט ספרות ישראלית", NRG,‏ 4.4.2010). גלסנר מנתח בו בהרחבה ובדיוק רב, יש לציין, את התהליכים שמשפיעים על מקומה של הספרות בעולם כיום. אלא שהוא עושה זאת מנקודת המבט של צרכן הספרות. וכך הוא מתייחס למוטיב הזמן בו דנו לעיל:

5. תהליכים ארוכים לעומת קיטוע סכיזופרני ו"זבנג וגמרנו". המדיום הספרותי כפי שהוא מתגלם בז'אנר הרומן מחייב אותנו להאריך את טווח הקשב שלנו; להיות מסוגלים לקלוט תהליכים ממושכים ו/או מרובי פרקים; להיות מסוגלים להתמזג בנרטיב ארוך, במטה נרטיב. מעמוד 7 שבו נפתח הרומן עד עמוד 425 שבו הוא מסתיים מתרחשים שלבים רבים בתהליך אחד גדול ואנו נתבעים להכיל את כולם במוחנו. ולא רק התוכן גדוש. עצם הקריאה ברומן תובעת מאיתנו השתקעות של כמה שעות, לעתים אפילו כמה עשרות שעות, טובות. ואילו המדיום הדומיננטי של התקופה, בצד המדיום הטלוויזיוני, הוא להיט הפופ או הרוק: שיר רב עוצמה וסוחף שאורכו אינו עולה על ארבע דקות.

החיים הבורגניים הרגילים מעולם לא היו כר פורה לאמנים. תמיד הם עמדו בסימן של לעשות כסף ולהתנהג בהתאם למקובל, למרות שבעבר הקצב היה הרבה יותר איטי. לכן, רוב האמנים בעידן המודרני (שהרי בעידנים קודמים, האמנים היו שכירים של האצילים), הוציאו את עצמם מהכלל והתקבצו לחברות בוהמיות בשולי החברה. הפער הזה שהיה קיים כל הזמן בין הבורגנות המהוגנת וקבוצות השוליים היה כר פורה לאמנות גדולה. היום אין שוליים. היום נמחק הרצון באוונגרד... היום יש רק מודל אחד של גיבור והוא הגיבור הבורגני. הבורגנות שעד כה מעולם לא הצמיחה גיבורים, אלא היתה תמיד משהו שצריך להיות אך יש להילחם בו, הפכה לגיבור וכל היתר – לתימהונים או לבלתי רלוונטיים... ולכן – כדי להצדיק את קיומך – באופן טרנסצנדנטלי – השוליים דהיום שואפים למרכז – שואפים למחוק את עצמם ולהפוך לבורגנים.... כך כותב על זה גלסנר:

4. אינדיבידואליות לעומת עדריות. המדיום הספרותי מעודד התכנסות בעצמי, מעודד התנהגות כמעט אנטי סוציאלית. הקורא נוטל את הספר, מתכנס בקרן זווית, משוטט בעזרת הספר בתוככי מוחו שלו, שותק או רק צוחק או בוכה לעצמו, כמו משוגע. ואילו רוח התקופה משדלת אותנו ללא הרף לא להתנתק מהחברה או מהעדר. הרשתות החברתיות באינטרנט ובעצם האינטרנט עצמו, הטלפון הסלולרי, קמפיינים פרסומיים השוטפים את מוחותינו במטרה לעצבם למחשבה אחידה, אירועים טלוויזיוניים "גדולים מהחיים" ש"כל המדינה" רואה - כל אלה משדלים אותנו ליטול חלק בחיי החברה או העדר, על חשבון האינדיבידואליות שלנו.

אז מעבר לזה שכולם רוצים להיות מפורסמים כמו נינט (אחת הדוגמאות האולטימטיביות לגיבור הבורגני-קפיטליסטי הנבוב שעלה באחת מתוכניות הסיפוק המהיר העדריות הגדולות מכולן), בעצם – המצב הזה מאפשר לקפיטליזם החזירי לעלות ולשלוט ללא מיצרים... אין לו אלטרנטיבה ואין מי שיילחם נגדו. להיפך – כולם עוד נלחמים בעדו – כלומר, עד שהם צריכים לקנות דירה, ועדיין – הם רק מקטרים ונשארים גיבורי קפיטליזם גאים....

נניח שכולנו שואפים להיות מפורסמים. יש דרכים רבות להגיע לפרסום במהירות. לפעמים אפשר לתחזק את עמדתך המפורסמת לאורך שנים ולפעמים היא פסה מהר מן העולם. מישהו אמר 15 דקות תהילה? ... אבל אנדי וורהול שטבע את המונח דווקא היה בראש ובראשונה יוצר שהיה חכם מספיק כדי לעשות פה ושם כמה פרובוקציות כדי להיות מפורסם. הפרסום שלו איפשר לו למכור עבודות מסוימות בהרבה כסף ולהתפנות לפרויקטים הלא רווחיים שלו – למשל סרטים אקספרימנטאליים... אנדי וורהול היה, לכן, אחד מאחרוני הגיבורים.

היום יש מפורסמים, אבל אנו משלימים עם העובדה שהם בהחלט לא גיבורים. לפעמים הם אפילו זונות. כלומר חסרי כל ערכים והגינות... אבל בעצם יכול להיות שאנו לא רוצים שיהיו גיבורים. נוח לנו להתבוסס בחיינו הנוחים, מלאי הגדג'טים וחסרי המחשבה אפילו אם נצטרך לקרוע בשבילם את התחת.  יש לנו זמן להיות גיבורים?... המצב חארה, צריך לשנות – אבל שזה יהיה מישהו אחר שיעשה – בעצם מי שמנסה הוא פרייר... מה אכפת לו – מה פתאום הוא משקיע בלי לקבל על זה כסף.... למה להתאמץ – כולם מושחתים יופי גם אני אהיה....  גלסנר בהקשר זה מתייחס לנקודה שהוזכרה אצלנו כבר כמה פעמים בעבר – צריכת הספרות והאמנות הגבוהה בכלל היא בעצם אתוס אריסטוקרטי ולא אתוס בורגני:

6. עיסוק לא תועלתני לעומת תועלתנות. בזמנים עברו הייתה השתקעות בעיסוק חסר תכלית עדות להיותך אריסטוקרט. פשוטי העם והבורגנים עבדו בשביל תוצרת;ואילו האריסטוקרטים פשוט עסקו במה שהם אוהבים, מציד עד כתיבת שירה. היום, המצב התהפך. האתוס התועלתני האמריקאי-בורגני-פוריטני-פרוטסטנטי כבש אותנו ואף הפך להיות רודן חסר רסן וסבלנות: כל עיסוק שאין שכרו בצדו, שלא ברור מה "יוצא ממנו", הפך להיות לא רק מושא לאדישות, אלא אף מושא לבוז ולגינוי מוסרי.

קריאת ספר בדיוני, לשם ההנאה מהעושר הרוחני והיופי האסתטי שמקופלים בו, היא עיסוק לא מובן לאתוס הזה. בקריאת ספר אין אפילו את התועלת החברתית שיש בצפייה בטלוויזיה, במה "שכולם רואים". על מה אתה מבטל שם את זמנך? טוען התועלתן צר האופקים, על סיפורים לא אמיתיים שגוזלים את זמנך היקר, זמן שבו יכולת לשבת ו"לעשות מעצמך משהו" (כלומר להרוויח?)"

אלא שמעטים באמת מסוגלים " 'לעשות עם עצמם משהו' (כלומר להרוויח)". רוב האנשים עסוקים בפנטזיות על הרגע שבו הם יעשו זאת, צוחקים בצוותא על אלה שלא ומעריצים (שוב בצוותא) את אלה שכן (ולא משנה כמה מפוקפק הוא הכן).

אריק גלסנר, יאמר לזכותו, בן אדם מאוד אופטימי. העמדה הדינוזאורית של הספרות, יכולה לדעתו ליצור מרד – כלומר בעצם – ליצור גיבורים:

"היותו של המדיום הספרותי דינוזאור במערכת האקולוגית-תרבותית שמקיפה אותו,היותו אופוזיציונר לנוכח האתוס העכשווי, הוא אמנם מקור חולשתו אך גם יסוד ושורש כוחו של המדיום הספרותי בעת הזאת. המדיום הספרותי, הנמצא במובנים רבים מחוץ לעולם החדש והאמיץ העכשווי, חוצני ביחס לעולם הנוצץ כנזם זהב, מצוי, בדיוק משום כך, גם בנקודה ארכימדית שממנה ניתן להניף מעלה את העולם הזה, להתבונן בו מבחוץ ולבקרו. היותו של המדיום הספרותי אנכרוניסטי ביחס לעולם שמקיף אותו מאפשרת לספרות, ואפילו מחייבת אותה, להתעצב כמורדת בסדר העולם הזה."

הייתי שמחה להתבדות, אבל המציאות של ימים אלו מוכיחה לצערי דווקא ההיפך: אתר הבלוגים האיכותי "רשימות", מעביר בימים אלו את כותביו לבלוגים עצמאיים בפלטפורמת וורדפרס, באתר וורדפרס העולמי או באתרים פרטיים, המגזין המקוון הוותיק "האיל הקורא" הודיע על הפסקת פעילותו ומנגד הגענו כבר לסיבוב השני של הזוועתון "צרצרפיס" – תחרות סיפורים באורך SMS. אם יש בין הסופרים גיבור שמוכן ללכת נגד הזרם, להתריע ולהוקיע – איך יתאפשר הדבר אם הסדר הזה לא יכול לפסוח גם עליו, אם הוא לא יכול להשתרר מהרדיפה האינסופית אחרי הפרנסה והמידע האינסופי שישאיר אותו עדכני.... גם אם הוא מוותר על "האח הגדול", "כוכב נולד" ושאר זוועתונים.

היינו מצפים אולי שנושאי הדגל במאבק זה יבואו מהשמאל, שהרי הוא הלוחם המסורתי נגד הבורגנות. הצחקתם אותי. היום אין שום פער בין שמאל ובורגנות – היום השמאל הוא הבורגנות (איך נפלו גיבורים). אמנם בורגנות שמנסה לקיים לכאורה מצפון כלשהו אבל עדיין בורגנות. כנראה שגם הם לא יכלו להימלט מדורסניותו של הסדר העולמי החדש.

בהתברגנות השמאל דנו במאמר המערכת הקודם בהרחבה יתרה ולכן לא נחזור על הדברים. אבל למרות שהשמאל זנח את דרכו הסוציאליסטית המאוד רצויה דווקא והתחיל לעסוק בנושאים סקטוריאליים של זכויות אדם ונגזרותיהם (עובדים זרים, הקהילה הגאה, זכויות הפלסטינים וכו'), עוד הרגשנו שנקודתית הוא נלחם במשהו.

עד שהגיע פרשיית הורדת "המניפסט הלאומי" ממדפי "צומת ספרים" וההתנפלות חסרת התקדים על שירו של הזמר עמיר בניון, שמילותיו לא החמיאו, בלשון המעטה, לאנשי שמאל. אברהם בורג הגדיל לעשות במאמרו על הנושא (אברהם בורג, "ותודה לעמיר בניון", YNET,‏ 28.4.2010): "... זוהי תמצית הדמוקרטיה. דמוקרטיה איננה רק האנשים שהם כמוני, חופש הביטוי לא ניתן אך לבעלי דעות שאני מכבדן. היופי בשיח הדמוקרטי הוא ריבוי הדעות וההכשר לכל אדם לעמוד על שלו ולא לחשוש כלל ועיקר. ישראל הדמוקרטית של היום, שבמקומות מסוימים היא דמוקרטיתיותר מדי ובמקומות אחרים הרבה פחות מדי, לא היתה מגיעה עד הלום אלמלא משך 30 שנה היו נאבקים ארגוני זכויות אדם על חופש הביטוי, ההבעה, ההתארגנות והפעילות של כל אחד, ותהיה אמונתו אשר תהיה. // במובן זה, פרדוקסלי ככל שיהיה, גם בניון וגם "אם תרצו" חייבים תודה גדולה למי אשר נשאו את נס הדמוקרטיה בימים פחות קלים מן הימים האלה."

השמאל אליבא דבורג, נלחם בעד זכות הדיבור של בניון, ובה בעת תראו איך הוא מתייחס אליו. כך בשורה האחרונה והמקוממת של מאמרו טוען בורג: "אל מול עמדתכם, אם יש כזו, נתייצב עם עמדות אחרות. בוויכוח בין התזה לאנטי תזה, בין הקנאים למתונים, בין המשיחיים להומניים - יכריע הציבור."

אני מקווה שאנשי השמאל האחרים קצת יותר חכמים מזהו הבן הנלוז של האיש המרשים יוסף בורג. שאין הם נותנים במטותא (כלומר עושים טובה עאלק) את זכות הדיבור למתנגדיהם, רק כדי להגיד שהם תת-רמה, לא צודקים, חסרי יכולת למחשבה בריאה ובעצם – שאין להם זכות לחשוב כמו שהם חושבים. אבל בכל זאת ניתן להם לקשקש כי ככה צריך. נראה לי שבהפוך על הפוך זה נראה כמו פשיזם.... אוי אמרתי מילה גסה.

נושא בניון עלה גם בתוכנית האקטואליה "עושים סדר חדש". השיחה היתה בין נטע אחיטוב, שי גולדן ובן כספית. אותו פאנל כמעט דן כמה ימים לפני כן בפרשיית "המניפסט הלאומי". וראו זה פלא, הגבבה הנוראית של הספרי ויניב, זכתה להגנה על עצם קיומה מעצם אמירתו של וולטר "אני לא מסכים איתך, אך אעשה הכל כדי שתוכל להביע את דעתך" (בציטוט אחיטוב), ואילו בניון הואשם לכל הפחות בצעד מוטעה בקריירה שלו: "בדרך-כלל העיסוק הפוליטי של אמנים, לא הטיב עם הקריירה שלהם". איפה ואיפה... אבל אם האמנים צריכים לשתוק (במיוחד אם הם ימניים), ולשיר רק שירי אהבה יפים שיצרוך אותו קפיטליסט טוב... איך נשתחרר מהכלא הזה?

והפלסטינים? - who gives a shit about פלסטינים. נמאס כבר לברוח!

Regions New - צומת ספרותי

דולפין ביער

בעד הנגד

הלילה לא ירד לעולם

הסאטיר הלבן

שמפניה שחורה

 

 
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
About | Submission Guidelines | Join Our Mailing List | Terms Of Use | Contact Us

האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ © כל הזכויות שמורות.‏ | עיצוב: שני יולס
This site is operated by Scheherezade Publishing. © All Rights Reserved.