הסאטיר הלבן – מדור ביקורת

על 'דולי הפנינים' באופרה הישראלית

אולי יותר משהקונספט של ההפקה הזו מנסה לסייע לקהל פוטנציאלי לצלוח את האופרה הזו מבלי להשתעמם, הוא בודק, אולי בלי כוונה מוקדמת, המון שאלות חשובות באסתטיקה של אמנות גבוהה ונמוכה ומאתגר את מוסכמות התיאטרון, עד שנשאלת השאלה אם בכלל אפשר בכלל לשדך בין אופרה ובין עולם תוכניות הריאליטי. ולא מדובר בריאליטי זמרה שבו מתחרים זמרי אופרה על תפקיד בהפקה (היתה פעם תוכנית כזו, באמת). איפה הקשר בין העולם החלומי והמתוק של האופרה לעולם המנוכר, הטכני כל-כך, התחרותי והמבוקר על-ידי ההפקה כמו גם על-ידי הקהל 24/7. הרי החוויות שכל ז'אנר מזמן שונות כל-כך. למה עלינו להתמכר פה? לרומן של משרתות על אהבה גדולה מהחיים, על הקרבה וחברות עד מוות, לאידיאל נעלם שאיש לא יכול להשיג או לתצוגה נלעגת של אנשים שמציבים בפניהם אתגרים מגוחכים ובגיחוך יותר גדול הם לא עומדים בהם, אנשים שאנו נהנים לצחוק עליהם (וגם לא אכפת לנו להרוג אותם), כי הם נראים לנו בזויים ונחותים מאיתנו? האם אנו צריכים לשאוף לחוויית הנשגב שבה אחרים אומרים לנו לשאוף למשהו לא מושג או לחוויה הנרקסיסטית שבה אנו הכוח, אנו קובעים ואנו גם מתעדים את מעשה ידינו, גם אם זה לינץ' בזוי, או שיימינג נתעב, או סתם שותפות בתעלולי ההפקה המתעתעת והמשחקת ללא רחם במשתתפים התמימים המובלים על-ידה לאבדון, ולו רק על-ידי סמסים. אם הבימאית רצתה להגיד משהו על אז ועכשיו, ולא ברור אם היא באמת חשבה על זה, היא התדפקה על הדלת הלא נכונה. שכנעה את המשוכנעים, או סתם הטרידה אותם.  (03/07/2016)

על 'באה מנוחה ליגע' של עדינה בר-און

עדינה מספרת במונולוג ההוא בספר, על התגובה של הנהלת "בצלאל" אחרי המופע הראשון שלה שם: "אחרי המופע הראשון נאמר לי במפורש שאני לא יכולה להמשיך לעשות דברים מהסוג הזה. ההנהלה גם הזמינה את הפסיכולוג של 'בצלאל' כדי לראות אם אני שפויה, והוא אכן ציין שאני פורטת על נימים רגישים מאוד אצל הצופה." כעת, אחרי שכתבתי את המאמר על הר אולימפוס אני שמה לב שהתיאור הזה, בהמשך לציטוט הקודם, מזכיר לי את השיר שלי על קסנדרה שכללתי במאמר ההוא. רוצים שנהיה נחמדות, אבל אנו לא יכולות. בבאה מנוחה ליגע עדינה אומרת "אני לא אוותר", "לכבוש", "לא לוותר". "אני לא יכולה". המשפטים קטועים, כמו מתוך שינה ולא ברור למה היא מתכוונת, האם היא לא יכולה לכבוש או לא יכולה לוותר. על מה היא לא יכולה לוותר... לא יכולה לוותר על כיבוש עבודת האמנות, על כיבוש הקהל, או שהיא לא יכולה לכבוש אותם? האם מדובר על ייסוריו הסיזיפיים של האמן הנע בין הרצון לאהבה לרצון להגיד את מה שחשוב לו, גם במחיר אותה אהבה. האם לכבוש את הקהל זה לזכות באהבתו או בתשומת ליבו, בכל תשומת לב: שנאה, אדישות, מבוכה... איך זה קשור לכיבוש האדמה הסיזיפי של גורדון... אני נזכרת במה שקראתי על ברנר. ברנר הכיר את גורדון כשחי במושב עין גנים (היום חלק מפתח-תקווה). כשעלה לארץ, רצה לעסוק בחקלאות כדי להגשים בגופו את הרעיון הציוני, אך לא עמד בעבודת האדמה ונטש אותה במהרה, דבר שתיסכל אותו מאוד. ברנר וגורדון – שני עמודי התווך של העלייה השנייה, ידידים טובים ומנוגדים כל-כך: ברנר הצעיר הפסימי המתלבט, המתייסר, המייאש וגורדון המבוגר, האופטימי, השורשי, המאמין, המנחם. גורדון החל להעלות את הגיגיו החשובים על הכתב בעידודו של ברנר, אך ברנר היה הפה לדורו בסופו של יום. בין שני הקטבים האלו, נעים אי היכולת לוותר על הכיבוש ואי היכולת לכבוש של עדינה. בין ייאוש ותקווה. שבכל זאת ואף על פי כן, תהיה הבנה, תהיה אהבה.   (16.6.16)