הסאטיר במחול

ההולכים בתלם

על המחול 2019 מאת אוהד נהרין בביצוע להקת בת שבע.

ממרום שנותיו, ודרך פריזמה של המגמות של השנה החולפת, 2019, כשם היצירה, חוזר נהרין לעסוק בתימה שהעסיקה אותו כבר בהתחלת הקריירה שלו ומגיש עבודה מהודקת, בשלה ובצוק העתים, או מפאת גילו, פסימית הרבה יותר.

העיסוק הלוקלי לכאורה במצב המלחמה התמידית בישראל, כלומר העיסוק בציונות ושיברה, מתברר בעצם רק לאחר מחשבה וניתוח של בדיעבד. על פניו היצירה עוסקת בנושאים אוניברסליים כמו סדר ופריעתו. יחסים בין אינדיבידואל וקבוצה. מיינסטרים ושוליים. תרבות ותרבות נגד. והיא עושה זאת הן באמצעים צורנים-פורמליסטיים ריקודיים והן באמצעים תמטיים, כאשר הריקוד משמש כאן לא רק כאילוסטרציה, כמופע בידור, כתיאטרון, המוצג לקהל חיצוני, אלא גם בתפקידו המקורי, כמסמן השתייכות לקבוצה.

אנסמבל הרקדנים המדויקים והמיומנים מגישים לנו חוויה מרתקת, שלמרות הפסימיות שהיא אמורה לשדר, ולמרות שפע הקטעים התזזיתיים, מתגלה כחוויה מדיטטיבית תרפויותית הודות לקטעים השקטים והאיטיים יותר שבהם היא מאפשרת לנו להתרווח בחוויה ולהרהר בה.

המשך לקרוא
הסאטיר במחול

מחול מחפש קול

על 2 מופעי מחול בפסטיבל ישראל

איך יוצרים בנליות. ברפפטיביות. המופע המקורי של דרור את בן-גל הוא גם דוגמה מצוינת, אפרופו הדיון במופע הקודם של בת שבע, לקרוס אובר בין קטעים תיאטרליים של רדיפה של בן הזוג אחר בת הזוג מפזרת הפרחים ובין קטעי ריקוד לא ריאליסטיים שבהם הם פתאום רוקדים בהתאמה ובסנכרון. האיטיות, ההתרווחות והרפטטיביות של הריקוד הישן, זה של לפני שלושים שנה, מפנה מקומה לאופנות הריקוד החדשות. אז כאן ויתרו על הפאן המדיטטיבי הריקודי, האיטי, המתרווח, החוזר על עצמו לעייפה, שיוצר משהו מזוקק, מראה של מחוץ לחיים, בנליזציה סמי סיזיפית של מערכת היחסים. הכול קצר יותר, מהיר יותר, זועם יותר, תיאטרלי יותר מריקודי, מה שסופו של דבר נראה יותר כמו אפיזודות של סיפור אהבה בשלושה פרקים עם torch songs אופייניים. הנה כי כן, העברת הלפיד.

המשך לקרוא
הסאטיר במחול

מבחן סוזן דלל

על 2 תוכניות של גוטייה דאנס תיאטרון מחול שטוטגארט

לא, זו לא יצירה ארס-פואטית, למרות שהיא נוגעת באחד הנושאים החשובים ביותר הנוגעים ליוצרים באשר הם, מכל תחום שהוא, הקשר בין יצירה ושיגעון. בדרך-כלל, כשתוקפים את הנושא, מראים איך השיגעון משפיע על היצירה. בעבודה זו, כביכול בבחינת המקרה הספציפי של ניז'ינסקי, מנסים לבחון איך היצירה מנבאת את השיגעון, מנסים להראות שהוא היה שם תמיד, מה שלא נכון עובדתית אולי. יצירה זה דבר מאוד מלחיץ, ואם לא תשתגע, אולי בהחלט תקרוס, כמו שהדמות קורסת באמצע היצירה ושוכבת לה על הרצפה לאורך דקות ארוכות, לאחר מטח מחיאות כפיים בלתי נגמר, שהפך מטריד מטריד, אפילו אותנו. מטרידה עוד יותר עם זאת היתה הסיטואציה שלאחריה, עת רקדנים רקדו על אותה במה בה שכבה דמות קורסת, כאילו כלום.
...
ויתרתי מוקדם על הנרטיב. אני מחפשת את הגאולה בפורמליזם או בפיוטיות. הפורמליזם לא מתגבש לאמירה. הפיוטיות קורסת בפער הבלתי פתור בין המוזיקה שהוצאה מכליה והתנועה שסירבה להתגבר על גבולות הגימיק, שגם הוא נעלם לו באולם הגדול עליו במידות רבות. ודיווחו לי שמהשורות הראשונות זה היה יותר גרוע.

המשך לקרוא
הסאטיר במחול

פוסט

על החידוש של Dance  מאת לוסינדה צ'יילדס

רפלקסיה היא מילת המפתח הראשונה. הריקוד המקורי משנות ה-70 מוקרן, לפעמים כמה פעמים, ומסונכרן עם הריקוד הזהה בדיוק המבוצע על הבמה. לא בדיוק זהה. מה שונה. בראש ובראשונה תפיסת הגוף. אז כולם בעלי גוף כמעט אחיד, כמו בלרינות של בלט קלאסי. בלי ציצי בלי תחת, בלי שרירי ירכיים בולטים. מרחפים בתנועות עדינות, הידיים מרחפות אף הן עם תנועות ללא סיומות. והיום, יש לנו מגוון גופות, בעיקר אצל הנשים, נמוכות, גבוהות, מלאות יותר ופחות, כולן כמעט ללא יוצא מן הכלל בעלות גוף הרבה יותר אתלטי, התנועות הרבה יותר מובחנות, הקפיצות יותר גבוהות. לא בטוחה שבלי הרפלקסיה לשנות ה-70 זה היה עובד. אולי כן.

המשך לקרוא