הסאטיר בתיאטרון

מה לא ברור כאן

על 'ריצ'רד ה-3' בתיאטרון גשר.

ידוע כי בעיתות משבר, נדרש לו לעם תמונה סכמטית בשחור לבן, רע מול טוב, נקי מול מלוכלך, נכון מול לא נכון. המציאות אינה כזו. המציאות התיאטרונית אינה כמו המציאות ברחוב, היא אינה המציאות כפי שטבע אותה המחזאי לפני 400 שנה, אינה המציאות ההיסטורית, אם אנו יכולים להגיע לחקר האמת לפי מקורות אובייקטיבים ולפנות אל הנושא נקיים מכל מיתוס פיקטיבי שהשתלט כל כך על התרבות המערבית עד שהוא הפך כמעט לאמת. בעצם שוב נגיע לשאול מהי האמת לעומת מהו היפה.

שייקספיר כתב ופעל בתקופת מלכותה של אליזבת הראשונה, נכדתו של הנרי השביעי, לפנים הרוזן מריצ'מונד, שניצח את ריצ'רד השלישי בקרב בוסוורת' ותפס את הכתר, למרות שתביעתו לכתר הייתה קלושה לחלוטין. הוא היה צריך לייצר לגיטימציה לשלטון רעוע זה, ובעצם אפשר אולי לומר שהנרי השביעי צריך להגיד לריצ'רד השלישי תודה רבה על כך שהוא השמיד את כל האנשים שהייתה להם טענה יותר חזקה לכתר, כי בהתחשב בכך שתביעתו של ריצ'מונד לכתר הייתה כה קלושה, בעצם החיזוק הכי גדול שהוא זכה בו בעניין תביעתו לכתר הוא נישואיו לאליזבת מיורק, בת המלך אדוארד ה-4, וזה בעצם מה שהביא את הלגיטימציה להנרי השמיני ויורשיו, כלומר לאליזבת I, אבל זה כנראה לא ממש מספיק. צריך גם להוכיח שבאנו חושך לגרש. שהשליט הקודם היה שחור משחור. או ככה לפחות טיראן מראה לנו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

For Crying Out Loud

על 'עקדה' (Sacrifice) מאת ובביצוע עדינה בר-און (1998, 2023)

לכשזוהה, דפוס התנהגות זה נדמה כבלתי נמנע, כמנהג שאין ברירה אלא לנהוג לפיו. זה לא פסח גם עליי: הפרשנויות שלי בתחילת מאמר זה גם הן יכולות להיקרא כאובייקטיפיקציה כזו. האסוציאציות החופשיות שהעליתי קודם לכן על הכתב, למרות שהן מושפעות מהתיאור של עדינה, נובעות מהעולם הפנימי שלי, משרתות אותי באופן בלעדי; להיכרות שלי עם עדינה אין כמעט קשר להן. כמו הקהל באירוע למען הנשים המוכות, גם אני הלבשתי את עדינה בנקודות ייחוס סובייקטיביות מדמיוני הקודח. לכן, באופן מוזר למדי, המאמר הזה בעצם מסמן כסובייקט, לא את עדינה אלא את עצמי. כמו הנשים באירוע ההתרמה, כמו אני השתמשתי בעדינה כתירוץ להציג את עצמי, להנכיח את עצמי, כתמריץ לעיבוד העצמי התמידי של הסובייקטיביות שלי. האקט של עדינה היא רק עוד מאורע, שיכולתי לשקול את עצמי כנגדו, כדי לשוב ולכונן את עצמי כייצור קיים.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

התיאטרון הוא פשוט כאשר הוא לא מסובך

על 'אנטיגונה' של ברכט, בעקבות הצגה בבימוי עירא אבנרי.

אחד הדברים ששינה ברכט בעלילת הסיפור היווני המקורי של אנטיגונה המוכר מהמחזה של סופוקלס, ומהמחזה של אייסכילוס השבעה נגד תביי, היא ההפיכה של סיפור הרקע מסיפור גמור וסגור שנותר בעבר, לסיפור שבסופו של יום מתגלה כאירוע שעדיין בהתהוות, שעדיין מדווח לנו על מהלכו ושהוא עדיין נמשך גם בעת שההצגה מסתיימת, למרות שאנו מבינים שסופו בוא יבוא. קיצו הרע כבר נחתם, אלא שהוא יקרה אחרי שנחתם סיפור המחזה שלפנינו, אחרי מות אנטיגונה והיימון, ומגראוס, אחיו, שעדיין נלחם על אדמת ארגוס, אחרי מות האח של האחיות הגרמניות במהלך מלחמת העולם השנייה, מהפרולוג ומהאפילוג. כך הופך ברכט את המעשה התיאטרוני מזרקור נקודתי וחיצוני להיסטוריה ולחיים עצמם, לתהליך שמתנהל במקביל להיסטוריה שלנו ביקומו הוא ובאותו סוג של מודלציה ביקום המקביל כ-2500 שנה מאוחר יותר.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

תנו להם כבוד

על האופרות 'אלקו' ו'קוולריה רוסטיקנה' באופרה הישראלית.

אני רוצה לבקש סליחה מחבריי היקרים הזמרים וסליחה עוד יותר גדולה מרחמנינוב וממסקאני, אבל אחרי שחזרתי מהאופרה הישראלית, אני חייבת לשאול כעת: מה זה? שאם במערכה הראשונה היו דמויות לא מזוהות, שאולי חשבתי שהן אמורות להיות אילוסטרטיביות, למרות שיש גבול לכמה אילוסטרטיביים צריכים להיות, או אפשר להיות, ופה עברו כל גבול, אז במערכה שנייה הסתבר שהן בכלל לא שייכות לפה אלא רוחות רפאים מהמערכה השנייה. כלומר מהאופרה השנייה שהתעקשו פה להדביק בכוח לזו הראשונה. ואם תהיתי מה סיפור על שבט נודדים צועני עושה מתחת לכנסייה נוצרית עם צלב, אז התברר לי במערכה השנייה, שבכלל לא הבנתי ושהתפאורה בכלל לא שייכת לאופרה ההיא אלא רק לזו, אבל לחסוך תפאורה, סליחה כדי ליצור רצף אחד, למה רצף, איזה רצף, מה מתרצף פה בכלל, החליטו באמצע האריה של המקהלה עם סנטוצה, נניח שהיא היתה טובה, להפריע לנו ולעורר את הרוחות מהמערכה הראשונה שבתחילה הם רוקדים וולס, מה לצוענים ולוולס, האם כי בייתו אותם במוות, כלומר גאלו אותם, אלוהים יודע ממה, ואז הם הולכים יד ביד דרך המקהלה לעבר הכנסייה, מה לצוענים ולכנסייה בכיכר העיר, הם חיים מחוץ לערים, הם האאוט-קאסטס, כאילו היו נורמה והמאהב המתקרבן שלה, שרצו ביחד אל האש. בסדר אני בחורה גותית, אבל יש רוחות ויש רוחות… מה שהיה במערכה ראשונה צריך להישאר במערכה ראשונה. אז מה אם הבעל הרג את האישה והמאהב, זה קורה בכל אופרה שנייה בערך, גילו את אמריקה. הבעיה היא שזה אפילו לא אותו דבר כי אצל הצוענים כמו שאנו מבינים טוב מאוד אין דבר כזה אהבה עד המוות. בחייה הקצרים זמפירה כבר החליפה (לפחות) 3 מאהבים וקרוב לוודאי שגם בצועני הצעיר היתה מואסת אחרי זמן מה, כמו כרמן, שמזהירה מראש את ז'וזה שזה יהיה קצר, כך מזכיר לנו אפילו דוד זבה בסרטון היח"צ שהפיצה האופרה. מה לה ולסנטוצה שבאמת רוצה אהבה מעתה ועד עולם.

המשך לקרוא