על "לה טרוויאטה" באופרה הישראלית
לה טרוויאטה אינה רק האופרה שזכתה להפקות הרבות ביותר בישראל (ואף היתה האופרה הראשונה שהועלתה בארץ, בקולנוע עדן בתל-אביב ב-24 ביולי 1923 בניצוח מרדכי גולינקין), אלא נכון לשנת 2012, למספר ההפקות הרב ביותר בעולם כולו. בתור שבכזו היא כנראה גם אחת האופרות המוכרות ביותר לא רק לאוהבי האופרה אלא גם לקהל הרחב. אריות מתוך האופרה שולבו ביותר ממאה סרטים לאורך השנים, דבר המעיד לא רק על הפופולאריות של האופרה, אלא גם על יכולתה של המוזיקה להעצים את האפקט הדרמתי בין אם מדובר בסיפור אהבה, בסיפור פשע או אפילו בפרודיה.
מה כבר אפשר לחדש בנוגע לקטעים כל-כך מוכרים? אלו נתונים ביד הבימוי והתפאורה. בהפקה שלפנינו, שהופקה בשיתוף עם האופרה הלאומית הלטבית, נבחרה תפאורה סטטית של חדר אירוח יוקרתי עטור טפט אלגנטי בגווני אפור, עם שפע מנורות יוקרתיות, לרבות שנדוליר גדול מידות בחדר האחורי וחלון גג גדול ומפואר. תפאורה זו תלווה אותנו לאורך כל האופרה, כאשר שינויים קלים בלבד נערכים בה על-מנת לציין את מקומות ההתרחשות שבהמשך העלילה: הבית בכפר בו שוהים ויולטה ואלפרדו, ביתה של פלורה ושוב ביתה של ויולטה, הפעם כשהיא מרוששת וגוססת. המעטפת הזו אינה רעה כלל ועיקר ואף ניכרה הרגשת הקלה על שנבחרה בהפקה זו תפאורה ריאליסטית להבדיל מהתפאורה הסימבוליסטית הכבדה של ההפקה מלפני שנתיים, אלא שהשימוש בחפצים המאכלסים אותה תמוה, הבימוי מוזר לעתים, הביצועים הקוליים לא מרשימים במיוחד ובעיות בלאנס הורגשו לאורך כל האופרה.
ובכל זאת, לה טרוויאטה היא קלף מנצח. גם ביצוע פושר יתקבל על-ידי הקהל בתשואות נאות למדי. המוזיקה של ורדי יכולה לספוג חבטות רבות לפני שהצופה הממוצע יימצא מאוכזב. האם זה בגלל שהקהל לא מבין? אין זאת כי המוזיקה לא נוצרה אך ורק למביני עניין או למקצוענים; אלו תמיד יצביעו על הבעיות, זה מקצועם וזו חובתם במסגרת השאיפה לשיפור השירות. ההפקה הזו אינה מן המצטיינות, וגם בתנאים הנתונים של התפאורה והבימוי הבעייתיים, אפשר היה לשאוף לפחות לביצוע טוב יותר של הזמרים והנגנים. אבל עדיין לא אטעה אם אומר שהקהל ברובו יעדיף לראות עוד פעם את לה טרוויאטה, גם בהפקה פושרת למדי, וייצא נלהב ומרומם בסופו של ערב, מאשר לראות הפקה מעולה של אופרה קשה לבליעה כמו למשל ווצק, בוריס גודונוב, או אפילו אופרה ורדיאנית מאוחרת כמו אותלו. (18/5/13)
המשך לקרוא