הסאטיר באופרה

לטיול יצאנו

על "לה טרוויאטה" למרגלות המצדה, 2014

ושם ראינו את חורבות פאריז. שער הניצחון הקטן היה שקוע כולו בחול ומוטה שמאלה ושער הניצחון הגדול מאחוריו מעט גבוה יותר ומוטה ימינה. מגדל אייפל שבור לשניים, חלקו העליון עומד לו ליד השערים השקועים ואילו בסיסו ניצב בגאון לפנים. להוראת הבמאי, שהתכונן לצילומים, הודלקו אורות הניאון על המגדל, על השער הגדול ומשמאל, על כנפי טחנת הרוח של המולן רוז'. השלט זעק Folies.... במרכז ניצבה לה בגאון קרוסלה של קרקס, אבל למרות שציפיתי, היא לא הסתובבה. מימין היתה רמפה לא ברורה ומאחור מסך ענק עם שוליים אמורפיים שעליו הוקרנו שעונים במגוון צבעים – וברקע – ברקע ניצבה לה המצדה.

זה לא שיר סוריאליסטי, לא חלום, זה גם לא סט של סרט אפוקליפטי המתאר את מדבור צרפת במאה ה-30. זהו תיאור של התפאורה של האופרה לה טרוויאטה שמועלית בימים אלו על-ידי האופרה הישראלית למרגלות המצדה. אלא שבבואה למדבר יהודה, האופרה האינטימית הזאת הפכה בעל כורחה לספקטקל רב משתתפים. בסצנות הנשף, זה עוד נסבל, אבל כדי לעבות את הסצנה הקמרית של מות ויולטה במערכה השלישית, החליט הבמאי להכפיל את הסצנה ובמקום מיטה אחת שבה גוססת ויולטה, ניצבות על הבמה 8 מיטות כשבכל אחת שוכבת ויולטה ולידה ניצבת אחות. ליד חלק מהמיטות יש גם הכפלות של אלפרדו ואביו, וליד חלק מהן שדים שחורים עם קלשונים בדמות מלאך המוות. בכלל, בצד ימין של הבמה יש אספת שדים, חלק מהם אקרובטים על קביים גבוהים, במין מבע אקספסיוניזם גרמני שכאילו נלקח מהסרט נוספרטו של מורנאו.

ואז בא דניאל אורן וניסה לעשות מהקרקס אופרה. האם הצליח לו? מהחזרה המרתקת אך מלאת החזרות, היה קשה להתרשם לגמרי, אבל נראה לי שהקרקס ניצח. דניאל אורן יכול להציל את המוזיקה בעזרת הסולנים הנהדרים שבחר, אבל שוב זנאנייצקי, בחור חביב למדי כפי שגילינו כשפגשנו אותו, הגזים עם עודף האלמנטים, כמו שקרה בנשף מסכות ועם חלוקה לא מוצלחת במיוחד של הבמה.

ההפקה במצדה לא מוצלחת כאופרה, אבל לפחות האופרה הישראלית לא סטתה מדרכה בזמן האחרון ושוב בחרה בהפקה בעייתית. אבל בכל זאת לא סבלנו. יצאנו לטיול, היינו במדבר יהודה, נשמנו אוויר של ים המלח, שינינו אווירה ונראה שאם כבר, אז כדאי לעשות טיול שלם לדרום, לעלות על המצדה, ליהנות מהאטרקציות הארכיאולוגיות באתר ובאתרים סמוכים, לטבול בים המלח ואז גם ללכת למופע. המוזיקה היתה טובה, אבל ההפקה הפכה לקרקס בומבסטי. טוב, לפחות היו זיקוקי דינור.‏  (16/06/14)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

כמעט 3 כדורי גלידה

על "ריגולטו" באופרה הישראלית, 2014

ספרנו. 8 פעמים שהפקה זו של ריגולטו עולה באופרה הישראלית. זו הפעם החמישית שהיא עולה באולם המשכן לאמנויות הבמה, לאחר שהוצגה אך לפני שנתיים. בנוסף היא גם הועלתה בפארק הירקון במסגרת 'אופרה בפארק' לפני שנתיים וגם ב-2006 ולפני שבועיים היא עלתה גם בפארק ראשון לציון במסגרת פסטיבל האביב ה-15. אז נכון שריגולטו היא ממתק אופראי נפלא, שכיף לראות שוב ושוב, אבל למה לתת לקהל את אותה מנה שוב ושוב – כבר 8 פעמים? למה לחזור שוב ושוב לאותה הפקה ולא לפנק את הקהל בהפקה חדשה ובפרשנות עדכנית. ההפקה שלפנינו, עליה כתבתי בפירוט רב לפני שנתיים, כבר מריחה לא טוב מרוב שהיא עבשה ולא רלוונטית. צופים רבים התלוננו על כך בהפסקה. מזל שהמוסיקה הנפלאה של ורדי קוסמת לקהל על אף ההפקה הבעייתית. לפחות מבחינת הצוות המבצע ידענו רגעי נחת.

ראוי לציון הבמאי המחדש של ההפקה, גדי שכטר, שהוא גם מנהל הצגה בכיר באופרה, שהוציא מהחומרים שאיתם היה עליו לעבוד (התפאורה והתלבושות וכל מה שהן מייצגות), עבודה מגובשת ועדינה, שעזבה את הפאן הפרובוקטיבי של ההפקה מלפני שנתיים (במאית מחדשת: יוליה פבזנר) והתמקדה בעבודת העמדה ובימוי שחקנים אפקטיבית יותר. ...

מבחינת המבצעים, הנכס העיקרי של ההפקה הוא לדעתי הבריטון המקסיקני קרלוס אלמגוור בתפקיד ריגולטו. אלמגוור מביא איתו ביצוע קולי נהדר ומשחק מרגש, אם כי לא רווי ניואנסים והיה כדאי להדגיש יותר את הניגודיות או את ההתפתחות בין הליצן העוקצני והאב הדאגן. במיוחד ראוי לציון הביצוע של צמד האריות la-ra lara lara lara ו-Cortigiani, vil razza dannata (חצרנים, גזע ארור) מהמערכה השנייה...

לסיכום: יש לכם מצית? יופי! קדימה צעד למחסן התפאורות.... אני יוצאת מכאן בבקשה להנהלת האופרה, אנא הציתו את התפאורה של ההפקה הזו. די, כמה פעמים אפשר לחזור על אותו שטיק ישן ובלה? הייתי אומרת שתתרמו אותה לאיזה תיאטרון בפריפריה כדי שיוכלו להעלות את האופרה שם, אבל אז יש סיכוי שהיא תחזור לעוד פעם לאופרה, ואז כבר באמת נקבל 3 כדורי גלידה. וזה כבר ממש ממש מוגזם. ואם מעלים הפקה כל-כך שחוקה, הייתי מצפה שהיא כבר תבוצע על גבול המושלם. ולמרבה הפלא לא כך הוא. אז הבימוי המחדש אמנם היה הרבה יותר טוב מזה של לפני שנתיים, אבל כל הקפדנות והרגישות של גדי שכטר לא יכולים להעלים את החטא הקדמון של הקונספט המיושן והלא-רלוונטי יותר של ההפקה הזו. גם המבצעים כבר היו פה ובכל זאת, זה לא תמיד היה יותר טוב, או טוב כמו אז. גם אם באופרה הישראלית בוחרים לחזור על אותה הפקה בפעם המי יודע כמה, ראוי שיקדישו מספיק זמן לחזרות, כדי שהמבצעים יהיו במיטבם.‏  (27/05/14)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

קטן מדיי

על "לה בוהם" באופרה הישראלית

לה בוהם היא אחת מחמש האופרות המוצגות ביותר בעולם ועליי היא אהובה במיוחד. חיכיתי בכליון עיניים לראות שוב את האופרה הזו והתאכזבתי מאוד מן ההפקה הזאת. זוהי הפקה חדשה שנוצרה לאופרה הישראלית בשיתוף האופרה המלכותית של וולוניה, ליאז' וניכר שהיא עדיין לא משופשפת מספיק. אבל גם אם הבמאי יוכל לשפץ את התנועה על הבמה, ספק אם יוכל לתקן את החטא הקדמון של ההפקה הזו – החלוקה ההזויה של הבמה על-ידי התפאורה והשימוש המחפיר בחלקים קטנים מאוד ממנה בכל המערכות, למעט השלישית. התפאורה עצמה לא מתחכמת, עניינית ולא עושה שימוש באביזרים ובחפצים לא קשורים כפי שנראו במחוזותינו לאחרונה בסיפורי הופמן ובנשף מסכות. על הבמה נוצרים מבנים מעניינים, אך אלו באים על חשבון המקום המוקצה להתרחשות ובכלל הרי הם נראים רק לחצי האולם השמאלי ולאלו שאיתרע מזלם, או שמע שלא איתרע מזלם ויצפו בהפקה זו בווידיאו. כך דירת האמנים נדחסה לחלל צר כדי לאפשר להציג את זונות הרחוב ועוברי האורח. האם זה כה חשוב שזה צריך לגזול שטח שווה לשטח דירת האמנים ואף יותר? גם סצנת קפה מומוס צומצמה לפס צר מאוד בקדמת הבמה, דבר שגרם לסצנה לחוצה מאוד. למה לעזאזל לצמצם עד כדי כך את הבמה ועוד בסצנה שצריכה להכיל שתי מקהלות גדולות?

בנוסף, בחר הבמאי, ספק להעביר את ההתרחשות לשנות הארבעים של המאה ה-20, תקופת מלחמת העולם השנייה, כנרמז מהתלבושות ומהג'יפ הצבאי שמופיע במערכה הרביעית, מה שיכול להסביר את המחסור הכספי ואת שברי הבניינים של התפאורה. אבל האמירה אינה שלמה. הבמאי לא יוצר שום ערך מוסף מהתקת התקופה, שגם אינה מוצאת ביטוי ביתר ההיבטים של ההפקה, שכן התפאורה עדיין מתארת מקומות מן המאה ה-19. וגם חלקי תפאורה שיכולים להיחשב כמעניינים, כמו המעקה של מרפסת חדר האומנים שדומה למעקה רחוב, עליו נשענים החברים והחלונות של הקיר הרביעי, דרכם נראה רודולפו ההמום מצער בסוף האופרה, בעצם לא אמורים להיות שם, אם רוצים לקרב את ההתרחשות לקהל.

אז אם לרוב טענותינו לאופרה הישראלית הן על בחירה בהפקות ישנות שלא עובדות יותר, ההפקה הזו חדשה מדי ופשוט לא מבושלת מספיק. יאה יהיה אם יחזרו התפאורן והבמאי לשולחן השרטוט וישפצו את ההפקה. הכיוונים מעניינים, אך הם לא עובדו מספיק כך שנשארו הרבה קצוות פתוחים ולא במובן הטוב של המילה. במצב הנוכחי, זו הפקה שחוטאת עד מאוד לאופרה הנפלאה הזו. למול הפקה שאינה מסוגלת לזקק את הקונספט החדשני לכדי אמירה מדויקת עם ערך מוסף, עדיף כבר לצפות בהפקה עשירה ומסורתית, כמו ההפקה של זפירלי מ-2009, שאולי נראית עבשה, אך לפחות היא עובדת.‏  (26/04/14)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

מעבדת ניסויים

על "סיפורי הופמן" באופרה הישראלית

על אף מגרעות ההפקה הנוכחית, שמחתי לראות את סיפורי הופמן. מדובר באופרה שמשלבת באופן גאוני את הקלילות של האופרטה והסיפורים האפלים של אמן האימה א.ת.א הופמן, תוך הסטת הפוקוס לבחינת היחסים בין החיים והיצירה. המוזיקה נפלאה וכוללת להיטים לרוב: האריה של אולימפיה, הברקרולה, הבלדה על קליינזק, האריה של פרנץ, האריה של אנטוניה ועוד ועוד, מנגינות שממשיכות להתנגן באוזננו זמן רב. גם העלילה, להבדיל מרוב האופרות אינה מטופשת, אלא עמוקה ורבת רבדים.

שתי נקודות ייחוד מוזיקליות יש להפקה זו. מבין שלל הגרסאות של האופרה הזו, נבחרה גרסת המוזה המבוצעת על-ידי זמר בריטון. אני אמנם מעדיפה ליהוק של מצו-סופרן לתפקיד, אך היה מרתק לראות את האופציה הזו. בנוסף זכינו לראות אותה זמרת בארבעת התפקידים הנשיים, מה שתרם להצגה מלוכדת ואפקטיבית יותר של הזיות האומן.

אלא שההפקה הזו מלאת חורים בעיקר בשל הבימוי עמוס הפרטים. הוא אמנם שומר על קלילות ולא כבד כמו הבימוי המשתלט של נשף מסכות, אך דווקא הקלילות הזו הופכת אותו למטופש אפילו יותר מאשר עמוס. מעבדת שטיקים שבה מדען מטורף עושה עלינו ניסויים כאחוז תזזית, כשהוא קופץ מניסוי לניסוי ואז עוזב את כל פלאי הטכנולוגיה העומדים לרשותו, גם כשלא צריך, וכותב על זה במחברת... בעט על נייר.... ועל כן לא נותר אלא לשאול: האם התוצר של הסופר הופמן אותו חטפה מידיו המוזה, או המוזון, הוא שירה או דיון בתוצאות?‏  (25/03/14)

המשך לקרוא