הסאטיר באופרה

לא זז

על 'רומיאו ויוליה' באופרה הישראלית

כאמור חמישה דואטים של האוהבים יש באופרה הזו של גונו ולמעט הפרעות קלות בדואט השני, ונוכחות הנזיר והאומנת בשלישי, בעצם על הבמה ברוב האופרה נמצאים רק שני מבצעים. האם זה מספיק כדי להחזיק את היצירה ולרתק את הקהל? התשובה נמצאת בבימוי. בהפקה הזו בחרו בתפאורה מינימליסטית, אולי אפילו מינימליסטית מדי, ולמרות שאני לרוב מעדיפה סט כזה, משהו לא מתחכם שלא גונב את הפוקוס מהביצוע, חוסר ההתרחשות הבימתית היה בעוכריו. מילא אם היתה רק סצנה אחת ארוכה של שני האוהבים לבדם, אבל שלושה דואטים ארוכים לבד... זה היה קצת משעמם. סטטי מדי... לא זז... ואז בין תמונה לתמונה יורד המסך ואנו ממתינים ארוכות בחושך להחלפת התפאורה. הנה כי כן נוסד לו מנהג חדש באופרה, הפסקת סמסים... 🙂

ההפקה הזו שנוצרה לבית האופרה של מונטה-קרלו (בשיתוף בית האופרה קרלו פליצ'ה בגנואה) מתאמצת בכל הכוח לא לקחת סיכונים. הבעיה היא שלפעמים מעט מדי זה באמת מעט מדי וכאן זה לא היה אפילו ברמה "לא להפריע למבצעים" או "קונצרט עם קצת תנועה", אלא פשוט משעמם. אם יש איזושהי דרמה במוזיקה, הסט הזה מרדד הכול להתרחשות כל-כך שטוחה שאנו מפספסים גם את זה. ובכל זאת, אנו לא באנו לראות קונצרט שלא מפריעים לו, בנו לראות אופרה, מבוימת, עם אקשן, קצת, משהו, שיזוז.  (21/4/16)

המשך לקרוא
הסאטיר בקונצרט

באין רועה

על קונצרט מוצרט – המיסה הגדולה והרקוויאם.

הכול נראה מאוד מבטיח. מה בתפריט? מוצרט אהובי וארבעה יקירי המדור. הכוכבות הראשיות יעל לויטה ואלה וסילביצקי, המצטרפת החדשה ענת צ'רני והבן שבחבורה, מיודענו עודד רייך. התגבור שלהם בערב זה, קרי הטנור האמריקאי, המנצח האסטוני ושלוש מקהלות ישראליות לא היו במיטבם. וזה די חבל כי כשמדובר ביצירות ליטורגיות, הגברת הראשונה היא המקהלה. עוד לא החלטנו אם מה גבר על מה, זה שהרסו את הלקרימוסה מהרקוויאם, או זה שזכינו לביצוע מדהים של Et incarnatus est במיסה. הנה כי כן, את הקונצרט הזה הצילו הסולנים. אבל סולנים ביצירה ליטורגית זה לא מספיק. שהרי מדובר ביצירה דתית, כלומר יצירה לקהילה. הקהילה יושבת על הבמה או בקהל ואחת צריכה להלהיב את השנייה לכדי התלהבות דתית אחת. ואם הקהילה על הבמה לא מתלהבת מספיק ואפילו מבולבלת ומתפרעת, הרגש הדתי – המטרה של היצירה הזו (או אם תרצו לתרגם לימינו – רגש ההתעלות הספיריטואליסטית) לא מתעורר. יצאנו בלא כלום.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

בדיחות בלי מלודרמה

על 'לה צ'נרנטולה' באופרה הישראלית

נו, זו כולה סינדרלה, מה כבר אפשר לעשות עם זה? כמה כבר צריך להתאמץ בשביל זה? הצגה לילדים. זהו שלא. זו בדיוק מסוג היצירה שנראית לכאורה כאילו כלום ובעצם היא הכי קשה לביצוע, גם מוזיקלית וגם דרמתית. כי מצד אחד הסיפור קלוש ובעצם צריך לעבות אותו בשביל הקהל המבוגר שמדקלם אותו בעל-פה מתוך שינה כבר מילדות. צריך לעניין, צריך לרגש, צריך לחדש. מצד שני, מדובר כאן ביצירה מוזיקלית מורכבת, שצריך לא רק לבצע נכון מבחינה מוזיקלית אלא גם ליצור לה תבשיל דרמתי שיתמוך בכל אותן המורכבויות ולא ישטיח וירדד אותן. החטא הקדמון של ההפקה הזו היא חוסר ההבנה של היוצרים את עצם העניין הזה. הם הלכו על הקומי, על הגרוטסקה, על הביזאר, על הוואו ובדרך שכחו את מה שחשוב – את סיפור האהבה הנפלא הזה, את החלום של כל אחת ואחד מאיתנו להיות "סינדרלה". והם קברו אותו. אנחנו לא זוכרים נערה סובלת שניצלת בסוף. גם הנסיך לא כך-מעניין, אנחנו זוכרים את האבא, את האחיות, את המשרת... כל החלקים האלו שתמיד שכחנו מיד אחרי שקראו לנו את סיפור סינדרלה כשהיינו קטנים. ואם גם את המוזיקה פקששו לנו כאן, ובתיאום מופלא, זה היה בדיוק באותם החלקים המפוקששים בהפקה, אין לנו אלא לשאול בסופו של יום: איפה סינדרלה?

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

צל הגשם

על 'ארוחת טעימות' בתיאטרון הקאמרי

אין ספק שבלי הדמות העסיסית והמופרעת הזו של נטע, שהיא גם המראה המעוותת או הישרה בעצם, שבתוך המראה שניצבת מולנו, ההצגה הזו שלפנינו היתה רק משחק תפקידים דידקטי ולא מעניין במיוחד בקלאש של השמאלנים עם המתנחלים, במין סיפור מאוד סכמתי על רומיאו המתנחל פגש את ג'ולייטה הבת הנאיבית של העיתונאי השמאלי הקיצוני, שכבר קצה לה במשחק ה"צדק לפני הכל" של אביה ואולי היא בעצם הולכת עם המתנחל שלה רק כמרד באב (אותו היא מאשימה באלימות של שנים כלפיה), או כמרד בחברה שלה. כי למען האמת, הקישור הזה בין השניים, לא פתור. זוהי הצגה אקטואלית מאוד, אפילו אקטואלית מדי, מכיוון שהיא ספציפית מאוד בנושא שלה, מבחינתי פריים קטן מדי של בדיקת הישראליות, גם אם חשוב להתייחס לאותו פריים. כאילו לקחו את התמונה האחרונה בשיאו של תהליך שכעת בעצם עובר את הפסגה ומתחיל לגלוש את הלא-נודע, אלא הצד האחר, הצד של צל הגשם, הצד הלא נכון של הקו הירוק.

בסיכומו של יום, זוהי עוד חוליה חשובה בדו-שיח שמעלים בקאמרי על החיים בישראל היום ובתגובה המהירה לאירועים. החיפזון הקאמרי הידוע לא ניכר כאן, אם כי עדיין נראה לי שהמפגש בין השמאל והמתנחלים לא היה מבושל עד הסוף. עדיין זה תפוח אדמה לוהט שקצת קשה לאליטה התל-אביבית לגעת בה. וכן, המחזאי בכלל גר בגליל, אבל הנה גם את התוכניה בחרו למלא בסיפור המפגש שלו עם אמילי עמרוסי, מתנחלת גאה ורהוטה מאוד, בשיחה מרתקת ואמיתית הרבה יותר מהמחזה. כאילו המחזה הזה צריך הסבר. וכן, הוא צריך, אך לא בתור פיגום, אלא בתור, לצערי, בתור מפגש שאני מקווה שיצעיד אותו הלאה לעבר עיבוד הרבה פחות סכמטי של מפגש שכזה. הנה זה אפשרי. מעניין שכמו במחזה, גם המחזאי בסוף נוסע אל אמילי להתנחלות. כן, זה מקום מקסים, ואני שואלת את עצמי האם אתם לא מגיעים לשם כי זה מעבר לקו הירוק או בגלל שאתם מפחדים שאיזה פלשתינאי מתוסכל יקום בבוקר וירצה לעשות פיגוע, לירות, לדרוס, לדקור, לזרוק בקבוק תבערה.... האם מה שמניע אתכם זה פחד או עקרונות ומה שווים כל העקרונות האלו ("שהורסים לנו את החיים") או הפחד הזה.  (24.3.16)

המשך לקרוא