הסאטיר בתיאטרון

זה רק נראה יפה

על ההצגה "יחסים מסוכנים" בתיאטרון הבימה.

עניין הכבוד, שעליו עדיין שמרה בחירוף נפש האצולה במשבר בתקופתו של לאקלו, הוא זה שמניע גם כאן את העלילה (דה מרטי בעצם רוצה לנקום במאהב שזנח אותה ואמור להינשא לבתולה ססיל). בהצגה בהבימה הוא הפך לעיקר. למעשה, עצם ההסתמכות של ההצגה על יופיה לא הותירה להתעסק בשום דבר שהוא מחוץ לחיצוניות. הרובד הפסיכולוגי, שהיה העיקר ביצירה של לאקלו ונשמר בסרטים, בשל הבעות הפנים המדויקות, משוטח ומדולל כאן לשני קווים בלבד: מין ונקמה, או תשוקה ומלחמה או בעצם כבוד: כבוד של אישה חסודה (דה טורוול) וכבוד של אישה זנוחה וכבוד של מאהב צעיר ומתלהב – שהוביל את דנסיני להזמין את וואלמון לדו-קרב שבו נהרג. אולי בגלל זה, יש עדיין משהו בהצגה הזאת שמדבר אלינו, שהרי בלבנט, אין דבר חשוב מהכבוד. איך אמרה מדונה: Strike a pose.‏  (21/12/15)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

פועל מיותר

על ההצגה "ז'קו" בתיאטרון הבימה.

הפעם בהבימה מנסים לעשות הצגה חברתית. אני באמת בעד, בתור אחת שהנושאים החברתיים בוערים בה, לדעתי זה הנושא הכי חשוב לעסוק בו, לפני השואה, לפני רבין, לפני הלהט"בים, לפני... הס מלהזכיר... הפלסטינים... אז אמרו לי שמדובר בהצגה על נפילתו של פועל מסכן ממפעל טקסטיל בדרום הארץ. אין נושא חשוב מזה... אבל אז באתי לראות את ההצגה ולא יכולתי להחליט על מה היא. חברתית היא בטח לא היתה. מצוקת הפועל היא קודם קומדיה – יענו צוחקים על זה שיש מצב עגום של פועלים בדרום ובכלל על מצב הפריפריה. בהמשך היא גם הופכת למין מסע נקמה מרושע, כאשר לא ברור איך הפועל הנעבך שכולם מעכו אותו קודם מוצא פתאום כוח לבצע את אחד ממסעות החיסול המרושעים והמתוחכמים שאפשר להעלות על הדעת.

אבל בסוף מתברר שזה חלום, כדי שלא נחשוב חלילה שהטירוף הזה באמת יכול לקרות. שאפשר לשחד רבנים, שמוצאים אהבת אמת, שפועל יכול לקום יום אחד ולהפוך למכונת נקם משומנת... הנה הוא קם בסוף ההצגה נעבך כבעבר. כל איום של מרד ונקמה מצד הפריפריה – הסיוט של יושבי המרכז בתל-אביב – נמחה באחת. הם ימשיכו לסבול ואנו נמשיך לצחוק עליהם. יחי חוסר הסולידריות החברתית...  (21/12/15)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

שני צדדים של אותו מטבע

על ההצגה "כבוד אבוד" ועל ההצגה "על האש" בתיאטרון הקאמרי.

שני המחזות משלימים זה את זה כאילו היו שני צדדים של אותו מטבע. כבוד אבוד (Disgraced במקור, עלה לראשונה בשיקגו ב-2012) מאת הפקיסטני-אמריקאי איאד אקטר עוסק בדילמת הזהות של מוסלמי-אמריקאי ובמיוחד לנוכח החוק למלחמה בטרור שנוצר לאחר פיגועי 9/11. על האש עוסק בדילמה של חיינו כאן, למה באנו (שואה) ולאן אנו הולכים (מלחמה ועוד מלחמה) וזאת כמעט מבלי להזכיר את הפאן הערבי-ישראלי, למרות שכול היתר, כולל עובדים זרים, נוכחים אף נוכחים.

מחזה סיטואציה – מול מחזה הווי. הראשון בעל מבנה מהודק ושלל ניואנסים מעוררי מחשבה, כראוי לזוכה פוליצר, בהפקה חזקה, עם רמות משחק לא אחידות, השני, נסוב בעיקר על משחק משובח, מחזה הווי שהוא מעין מראה מוכרת עד זרה של חיינו כאן, שנדמה כאקספוזציה בלתי נגמרת עד לפיצוץ הבלתי נמנע, של האקדח שהופיע במערכה הראשונה (כדור ארגעה) שיורה בסוף (התפרצות הבן הלום הקרב). זה הזכיר לי ויכוחים בלתי נגמרים עם חברה מבוגרת יותר וימנית יותר על למה אנו פה (להם טראומת השואה לא כל-כך רחוקה), ולאן פנינו מועדות. זה הזכיר לי את אבא שלי ואיך שהוא תופס את מה שצריך לעשות למען הילדים. הכול כל-כך מוכר וכל-כך אנחנו ואז גם מגיעים לשירים ובלוטות הדמע מופעלות כמעט אוטומטית עם רגע הפריטה על הנימים הישראלים הקולקטיביים שאי אפשר להיפטר מהם, בבחינת מי שנולד דתי, גם אם יחזור בשאלה, תמיד יישאר דתי בנשמתו. זה גם מתאים למחזה השני, על המוסלמים. גם הם לא יכולים לברוח ממי שהם, כנראה.

מבחינה מסוימת, הסיפור של אמיר בכבוד אבוד הזכיר לי את הסיפור התלוש של י.ד. ברקוביץ אודות יהודי שיוצא מן הקהילה היהודית אל ההשכלה ומוצא עצמו תלוש, הן מסביבתו הקודמת והן מזו החדשה שביקש לאמץ לעצמו. אלא שבנרטיב היהודי, היהודי למרות הקשיים אימץ בסופו של יום את הסביבה החדשה, או בנה לעצמו אחת דומה לה ואילו המוסלמים, כך נראה, גם לפי המחזה, בעצם חוזרים בגאווה למקורותיהם, אפילו מתוך איזה רצון לנקמה. כמו שאומר חוסיין לאמיר בסוף המחזה: אתה שונא את עצמך והם גם לא מקבלים אותך. בסוף, הוא אומר אנו נשתלט עליהם בחזרה, נראה להם על זה שלקחו לנו את הכבוד.  (15/12/15)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

איך יוצרים נרטיב

על ההצגה "עשר דקות מהבית" בתיאטרון הבימה ועל ההצגה "הטווס מסילוואן" בתיאטרון יפו.

אפשר לומר שנעלבתי. בשמי ובשם אנשים אחרים. נעלבתי, כי מה שראיתי על הבמה בהבימה לא יכול להתקרא תיאטרון. אוסף של רפליקות כמו הפולחות את מוחו המתלבט של מתחבט, אינו מתחבר כאן לכדי אירוע תיאטרוני או דמויות ולא שאי אפשר, אבל כאן זה לא קורה. אז נעלבתי בתור קהל שמזלזלים בו. ואחר-כך נעלבתי בשם כל הדמויות האמיתיות שמיוצגות כאן, כלומר אלו שאליהן נחשפתי גם ב"מציאות" – כלומר מעל גבי מסכי הטלוויזיה בזמן אמת – אמהות שכולות אמיתיות: אסתר וקסמן ולהבדיל וכמעט ללא הבדל, 20 שנה אחריה, רחלי פרנקל. זכרתי אותן מהטלוויזיה. נשים עדינות, שפונות מעל גבי המרקע לישראלים ולפלסטינים ומתחננים על ילדיהן. על הבמה הן הפכו לקריקטורות רגשניות וקצת היסטריות. נעלבתי, זה לא הזיכרון שאני רוצה לחיות איתו, לא הזיכרון שמי שלא היה שם בזמן אמת צריך לאמץ בתור זיכרון.

מבין שתי ההצגות, דווקא מי שנחשבת תיאטרון פרינג' טבועה עמוק באסנס תיאטרוני קלאסי ומתקשרת באמצעות דמויות שמצליחות להתגבש כולן לדמויות מלאות, גם אם הן רק פיסות קטועות מפאזל גדול הרבה יותר, הרבה יותר מהסיטואציה הספציפית המוצגת בפנינו. לעומת זאת, הנה באה אותה "הצגה" בהבימה עם קונספט חדשני, כאילו יצא ממחוזות הפרינג' הקיצוניים ביותר ומנסה לייצר תיאטרון מפיסות טקסט ללא דמויות. ובכן זה לא עבד. לא במקרה זה. זה לא שזה חידוש כלשהו, כבר עשו ניסיונות כאלו בעולם, אבל בהבימה לא הצליחו לפענח את השיטה איך לעשות את זה באופן אפקטיבי, ולא רק כי באמת מאוד קשה לעשות הצגה על רצח רבין ולצאת ממנה בשלום.

ועוד הערה על הטווס מסילואן. אין זה סוד שהאירוע הזה נכתב ונוצר על-ידי אנשים שמצהירים על עצמם בריש גליי כשמאלנים הרד-קור. ועדיין, לפנינו הצגה מאוד מאוזנת שמציגה את כל המרכיבים של הסכסוך הזה בצורה אנושית, מעוררת הבנה והזדהות, גם אם לא מסכימים עם מה שהם עושים, כי בסופו של יום, ומעבר להמחשת הסיטואציה הספציפית או "הסכסוך", אנו עדים לתהליך האנושי האוניברסלי שבו כל אחד מחפש ובעצם שבוי בזהות שלו, תהא אשר תהא. ולהבדיל, עשר דקות מהבית לא מצליחה להעביר שום דבר אמוציונלי פרטי או כללי. להיפך, היא אפילו מצליחה להרוס את הזיכרונות המציאותיים שיש לי מבני הזוג וקסמן ומרחלי פרנקל ואפילו מרבין עצמו (אולי גם כי רוב הדמויות האחרות הן פשוט דמויות קולקטיביות – "העציר", "האמהות", "היועץ", "החוקר")....  (28/11/15)

המשך לקרוא