הסאטיר בתיאטרון

בוקר וערב

על 'אניהו' בתיאטרון הקאמרי ועל 'ברטוד ואגנס' בתיאטרון הבימה.

היתה הצגת בוקר משותפת לתקשורת ולקניינים. ולא יכולתי להפסיק לחשוב, כמה ההצגה הזו מושלמת לקניינים. טקסט שנון, בימוי מדויק, משחק מצוין, זורם, קליל, כיפי, עם טוויסט, וגם שמרני וללא מסר חתרני יוצא מן הכלל, לא פוליטית ולא אמנותית. אגדה. לא מתוחכם מדי ופונה לכל עמך ישראל. בדיוק מה שקניינים חושבים שהקהל שלהם יוכל לבלוע בלי שום בעיה. אני לא קניינית. אני לא מחפשת כדברי האיש במעלית "משהו כיפי וזורם שיעביר שעתיים בלי בעיה". אני מחפשת אתגר אינטקטואלי. ולמרות שעליי לציין שבהחלט לא סבלתי (למרות ריחות מריחה בקטע של הטיסה לקזחסטאן) ואף הייתי משועשעת לפרקים ומוקסמת (בכל זאת, גם אני עצמי עמך ישראל בבסיס), ההצגה הזו עברה עליי כאילו כלום.

מכאן לשם, הבלבולים של האישה מביאים אותנו להיחשף לשקרים הגדולים של הזוגיות הזו, לכך שהחיפוי ההדדי לא התחיל רק עם האלצהיימר. הוא מגלה בבוידם ארגזים עם הספרים שלו, שחשב שנמכרו כולם. היא פולטת כל מיני דברים שמהם אפשר להסיק שאולי היא בכלל ניהלה רומן עם יצחק נצר, זה שאייר את ספרו, ואולי לא היו הדברים מעולם. היא חושבת שהיא שוב ילדה קטנה והוא נזכר בחתונה שלהם. די אנד. היא תחזור להיות ילדה קטנה, הוא יישאר בגלל שהם נשואים והוא אוהב אותה. האם האלצהיימר הוא תירוץ כדי לספר סיפור על בגידה או שהבגידה באמון של כל אחד מהם היא תוספת נדרשת, או לא, כדי לתת איזשהו בשר על המחזה הטפל הזה. אני יודעת מה יקרה אחר-כך. גם לבן הזוג האוהב ביותר, המוסד בוא יגיע. אין טעם להיאחז בפנטזיה רומנטית. זה לא אמין.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מקורות ידע

על 'מיהו יהודי' בתיאטרון הקאמרי.

באשר למחזה עצמו, כלומר הניסיון להבין מהו יהודי, לא מתגלות תובנות מרחיקות לכת. זה נדמה כמו הרצאה למתחילים. קצת מכל קלישאה ידועה, על נוצרים, מוסלמים ויהודים ופלשתינים וישראלים ושטחים כבושים. 48, 67, 73 ועוד 5000 שנה מאז ימי אבר(ה)ם אבינו. כלומר סיפור שרה והגר וישמעאל. כן, לרזולוציה הזו זה יורד. ומי מסביר זאת למי. הקתולי ליהודי. זה שהלך וקרא באינטרנט, או יותר נכון, שאשתו קראה באינטרנט, מספר ליהודי האתאיסט שבכלל לא מחשיב את עצמו כיהודי ואפילו נאלץ להודות (לא ברור אם הוא באמת מאמין בזה או לא) כי הוא בעד מדינה פלשתינאית. מעין שמאלני סטריאוטיפי עם ייסורי מצפון. ונדמה שמה שיותר מעניין פה, זה הדיון, או הזרקור, יותר נכון, לאופן שבו אנשים מוצאים ומקבלים ומחפשים את האינפורמציה לפיה הם חיים (היום ובכלל). מה שכתוב באינטרנט זה קדוש. נאמר. ואנו יודעים כמה עובדות לא בדוקות ולא מדויקות האינטרנט מכיל.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

ומה מעבר לזה

על 'חלום ליל קיץ בחלל' בתיאטרון קליפה.

אני לא מדלגת על אף שייקספיר, ולכן הלכתי לצפות ב'חלום ליל קיץ בחלל' של תיאטרון קליפה, שזכרתי מאוד לטובה, לאחר שראיתי מופע שלהם לפני 20 שנה. אלא שדימה טולפנוב, מנהל אומנותי שותף, נפטר לפני כמה שנים ולנעליו (כולל האישיות, בתור בן זוגה של המייסדת השותפה עידית הרמן, כמו שמספרים לנו בהצגה), נכנס האיש והפרובקטור אריאל ברונז, שהפך את היצירה (בכל אופן את זו הנוכחית) ליצירה שיותר מאשר היא של תיאטרון קליפה היא יצירה של אריאל ברונז.

דלות החומר כאן, אולי היתה מכוונת (הבגדים נקנו באליאקספרס, כך מספרים לנו), אך משהו כאן לא התרומם מעבר להצגת מתנ"ס, אולי זה מתאים להצגת החובבים במחזה בתוך מחזה של שייקספיר, אבל מה שהפך פה למחזה בתוך מחזה בתוך מחזה בתוך מחזה, במהלך מעניין בפני עצמו, לא הספיק כדי להחזיק אותנו והפרובוקציות שהוא מבוסס עליהן (משהו שאפיין תמיד הן את קליפה והן את ברונז) הן פרובוקציות פשטניות שכבר לא אומרות כלום לדור שכבר ראה הכול, עשה הכול ורק מחפש משמעות בחיים, ממש כמו בסדרה לאהוב את אנה, שהשכילה לצאת מתחום ריאליטי הדייטים לדרמת 'בטיפול' או אם כבר פרובוקציה, אז עם עומק מודע או לא מודע כמו ב'יונתן אגסי הציל את חיי'.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

חוזרים לוודוויל

על המחזמר 'שיגעון המוזיקה' בתיאטרון הקאמרי

אכן, נוצר פה ז'אנר חדש של מחזמר להיטים. לרוב ממציאים את העלילה שמאגדת שירים לפי נושא, לרוב מלחין. מה שחשוב זה השירים, היתר זה מילות קישור. תנו לנו את השירים ונשמח. כך היה במיקה שלי. הרגשתי שהמחזמר ההוא עלוב, אבל לא יכולתי לעמוד בפני ההקשרים הרגשיים העמוקים שנקשרו ברבות השנים לשירים של יאיר רוזנבלום שהוצגו שם וחזרתי הביתה מרוגשת ודומעת, אם כי מאוד לא מרוצה מהעלילה המפגרת. אולי צריך לקרוא לסוגה הזו מחזמר המחזור. לא בכדי אני נוהגת לרוב להדיר רגליי משלל ההפקות שעלו פה ששייכות לז'אנר. אפילו אני לא זוכרת את השמות שלהם, זה עם שירי נעמי שמר, זה עם שירי שלמה ארצי ועוד כנראה יהיה ההוא עם שירי אייל גולן. היה גם אחד, שאולי יכול גם להיקרא תחת הדגל הזה, עם שירי אום כולת'ום בתיאטרון יפו. הקהל בא בשביל השירים (במקרה של אום כולת'ום: קיצורי שירים, למי יש סבלנות לשיר חצי שעה), אבל אמנות אמיתית, חוץ אולי מאמנות הביצוע, אין פה. בואו נקרא לילד בשמו. זוהי חזרתו של הוודוויל בתלבושת מנצנצת ובהשקעה מרובה, תחת קורת הגג של התיאטרון הרפרטוארי, אבל עדיין זה וודוויל, לא תיאטרון. הסיבה היחידה שהוא עבר מהתיאטרון המסחרי לרפרטוארי היא שהוא הדרך היחידה היום שהתיאטרון הרפרטוארי יכול להחזיק את עצמו כלכלית. וזה מאוד עצוב, פני הדור כפני הכלב. אבל אולי בסוף נוכל להעלות את המקקים של נסים אלוני, על חשבון קהל הוודוויל שאפילו לא ידע שהוא כזה, כי הוא הולך ... לתיאטרון...

המשך לקרוא