הסאטיר בתיאטרון

סדק בחומה

על ההצגה 'סילוואן בין הזמנים' בפסטיבל עכו.

השיח לא מתקיים רק בין הדמויות בהצגה לבין עצמן, כי אם גם בינינו לבין עצמנו, כשההצגה עצמה מהווה סוכן שיח פוטנציאלי. אנו כצופים נחשפים לנתקים ואי-רציפויות נוספים שהדמויות לכשעצמן לא מודעות אליהן, הן רק אובייקטים בשפה שמרכיבה את השיח שלנו. אנו רואים את העבר של הרובוט 'שרונה', את כל השכבות הארכיאולוגיות שלה, את אימאן, הסובייקט שהיא היתה פעם בסילוואן (בסיפור המסופר ההצגה), ואת סמירה, השחקנית שמגלמת אותה, שהיא במקרה זה, גם אחרת פלשתינית, שהובילה אותנו לכאן וגם צצה בין הסצנות, שהיא בעצם סובייקט אמיתי שהשתרבב לו למישור שבו כולם היו אמורים להיות אובייקטים בעלי מאפיינים סובייקטיבים (כלומר דמויות). עצם העיסוק בהצגת תיאטרון, מייצר עוד מישור התייחסות. אבל כאן, לא מציגים לנו משהו לינארי, אלא קטעים קטעים תלושים ומחוברים מחדש של חלקים שונים ממציאויות שונות, מבטלים את ההפרדה לא רק של זמן ומרחב בסיפור המסופר, כמו בזיכרון אצל דלז, אלא גם בין מישורי ההצגה השונים, המומחזים, וגם בין אלו המומחזים ובין האנשים שמגלמים אותם. כמו הריזום של דלז והקפלים המצויים בו. סמירה מספרת לנו בתחילת ההצגה פרטים אמיתיים על חייה שלה, איפה היא נולדה, כמה אחים יש לה, חוץ ממנה כולם סטרייטים, היא אחות מוסמכת. לא סתם האקספוזיציה הארוכה הזו. והנה פתאום גם לאימאן יש חברה, מאהבת, שמוחזקת כקלף נגדה על-ידי השב"כ שמאלץ אותה לפנות נגד אביה, מאהבת שהיא שתולה של השב"כ, "וחנאן, המאהבת שלך הנחמדה והיפה? עובדת בשבילנו כבר הרבה זמן. כבר כשהכירה אותך אמרה לנו שאת מטרה קלה, אימאן רעבה לאהבה, כך בדיוק היא אמרה לי... בבקשה, אל תקחי את זה קשה. ובכל פעם שהיא מפתה מישהי או מישהו, אחותה מקבלת סבב הקרנות בהדסה. אז אל תכעסי עליה." האמת של השחקנית נשתרבבה לדמות שהיא מגלמת. אולי זה חלום שלה, שבו הכול מתערבב. הרי היא מזמינה אותנו בסוף ההקדמה "לצפות בסיוט שלה." אני חושבת ש"אימאן רעבה לאהבה" זה בעצם אימאן רעבה לחירות, להגדרה עצמית, כמו האב, הרעב לאהבה, שיוצא לדייט עם האלמנה ח'ורייה, חירות בערבית.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

להפסיק להאכיל את הטרול

על הצגת הקריאה 'ואגנר? לא בא בחשבון!' של תיאטרון מיקרו.

מפה לשם, נדמה שלפנינו רשימת מכולת של טיעונים ידועים משכבר (בלי לדלג על השאלה 'עשית צבא' במבחן שנערך למנצח הסורר), כשבכל זאת, בשל חלוף העתים, הקול הפרגמטי כבר נשמע הרבה יותר חזק. ובכל זאת, שוב, ההתקרבנות השואתית שולטתתתת1, בנאומים הרגשניים לעייפה של ניצולת השואה, אסתר. אסף, שטוען שלנגן ואגנר זה להפסיק להיות הקורבן, לנצח אף על פי כן, הוקטן והוקצן לעציץ מצוי כמעט חסר רגש, אפילו לא מעט רגש הקשור לשאפתנות האישית שלו. הוא יחכה לזמנים טובים יותר. ובינתיים, נמשיך להיתלות בסמל הזה. לקחתָ להם את הסמל, לקחתָ את הקורבנוּת. או את המיתוס שבזכותו הם זוכרים. כי בלי מיתוס, בלי שמש העמים הזו – החור השחור, הפסיק הלא חשוב הזה בעצם, שהפך לחזות הכול, אם כל שנותר לך הוא רק המשך אפור של החיים כאילו לא קרה מעולם דבר, זה לא איך תזכור, זה איך תדע שאתה זוכר. מה יסמן לך שאתה זוכר.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אבל למה הלכת

על ההצגה 'השיבה', בתיאטרון הקאמרי

ההצגה שלפנינו אינה שואלת את השאלה החשובה מכל: איך עובד מנגנון הפיתוי, המניפולציה הרגשית של המשיב, למה הן הלכו אחריו. במקום היא מחבקת את ההתבוססות בטראומה. היא שואלת, עם זאת, הרבה שאלות אחרות, רבות מהן ראויות, היא מעלה נקודות רבות להשוואה ולמחשבה, שאכן במקומן, אולם בסופו של יום נדמה כי בגלל שההצגה הזו מנסה להכיל את הכול בכל מכול, סופה שאפשר לומר עליה תפסת מרובה לא תפסת. רגעים קטנים ומעניינים יש בה, אך ככלל היא שטחית ולא מפתחת שום אספקט ראוי לדיון אותו היא מזכירה. בסופו של יום, אם ארצה ללמוד על פרשת גואל רצון, או אפילו להציץ הצצה מציצנית לסיפור הכואב הזה, יש מקורות רבים אחרים, מעניינים וטובים הרבה יותר. לרבות, לצערי, ההרצאות האותנטיות הרבה יותר, של נשותיו לשעבר, גם ניקח בחשבון שהן בוודאי מבוססות על מנטרות שחוקות שהן מספרות לעצמן בדיעבד, ולו רק כדי שיוכלו להמשיך לחיות עם עצמן. ואיך אפשר שלא להשוות כמובן לסדרת הטלוויזיה הרמון, שמתמקדת בדרכו המכשפת של הפסיכופט (שנקרא שבתאי צדיק ברפרור ברור לשבתאי צבי) כך שכל ההתרחשויות שמסביב הן רק רעשי רקע, עם גלישות לא ריאליות לסיפורי מתח פסיכופטים קלסיים, עם העובדת הסוציאלית השתולה, שהיא בעצם חברת "המשפחה". אבל לאלון אבוטבול הכריזמטי עוד אפשר להאמין, איך גואל רצון העילג הצליח.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אחד ודי

על 4 הצגות בתיאטרונטו 2019

סיפורי מחנות יש גם בשריקה וגם בהסלון של סבתא ורדה. החברה הישראלית, לא משנה אם היא מציגה טראומה קלאסית, כמו שכתוב באתיקט האתוס הלאומי, או דווקא את אלו שמרוב טראומה הפכו לאאוטסיידרים עם עודף שמחת חיים עד-כדי תמהונות (כלומר שגעון), תמיד מתחילה בסיפורי מחנות. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה אומר מאיר אריאל. אולי בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב מנגלה באוושוויץ, סלקציה למוות או לעבודה. כאילו לא היינו כבר בארבייט מאכט פריי ולא פירקנו את זה. לא, זה היה פעם, היום אנחנו ימניים, האתוס חזר. הפאתוס הזה באמת כבר לא מרשים אף אחד, אבל לא מעזים לוותר על מס השפתיים הזה בשירות הנרטיב.

גם בהצגה ז'קוב ז'קוב, הגיבורה מנסה להחיות, לשווא, בשביל הספר שלה, מישהו מת. גם הסיפור שיצא בסוף הוא סיפור על אחרים, בעיקר אחרות, שמבעדן מבצבץ, נמצא ז'קוב, הוא הריק שבין התכנים. כמו בציור של מגריט. אז בעצם כאן, השחקן לא רק שאינו מגלם את הדמות הראשית. הדמות הראשית לא נוכחת אפילו כנמען. היא חידה. משהו על גבול הנשגב הבלתי נתפס. עד כדי כך קלושה שהמחברת ולרי זנתי, החליטה לקרוא לספרה פעמיים ז'קוב, כדי להנכיח אותו.

המשך לקרוא