הסאטיר בתיאטרון

על המחזמר 'סיפור הפרברים' בתיאטרון הקאמרי.

כולם יודעים שמילת המפתח היא באלאנס. וכאן היה קשה למצוא אותו. נדמה שההפקה הזו היא סיפור הפרברים על סטרואידים. במיוחד במערכה הראשונה, שהיתה well done על גבול ה-übergekocht. התזמורת היתה רועשת מדיי, ההגברה של הזמרים חזקה מדיי ומאפילה אפילו על התזמורת הרועשת והרוגשת, שלא היתה רק חזקה מדי, אלא מתלהבת יותר יותר מדיי, אם יש דבר כזה כשמדובר בסיפור הפרברים. ובנוסף לזאת הכול היה על גבול המהר מדיי. איך אפשר לעשות את זה ללני, שהיה מנצח שפשוט התמחה בלהתלהב בצורה מאוזנת... להתלהב, אך לא לרוץ, לדעת להתרווח בצלילים החשובים. ועוד יש הקלטה שלו מנצח על זה... (הבנתם איך עושים את זה?) ובכלל אני אוהבת לשמוע יצירות בניצוח שלו, למשל החמישית של שוסטקוביץ (שלא בעיה לקלקל בביצוע בומבסטי) ואפילו Exultate של מוצרט, אם צריך לאזן בין עדינות והתלהבות, הרי זה שם. אין כמו מוצרט כדי ללמוד מהו באלאנס ועוד כמה דברים.

ומה היה לנו כאן:הפקת רסטורציה, חסרת מסר לעולם וללא מעוף שיוציא אותה מגבול המוכר והצפוי. והמאמץ לשמור אותה ב'על-מקום' בעצם די מייגע ומשעמם. הנה כי כן, זה אמור להיות ספקטקל של שירים וריקודים ותו לא. הריקודים עובדים ועוד איך. השירים, חלק. מה שבאמצע יוק. התפאורה לא יותר מבסדר. הקצב מהיר מדי, רצים מסצנה לסצנה בלי שום שהות לבניית רגע דרמתי או להתרווחות ובניית עומק של דמות. ההתלהבות מוגזמת והעוצמות קורעות את עור התוף (תיזהרו יש לי רק אחד). מזל שהגז נגמר במערכה השנייה ואז אנו זוכים לכמה מנות אושר. כדור הרגעה קל לא יזיק כאן ובכל זאת, כמה נקודות אור: משי, רונה לי, רוני, שלמה. ללכת או לא? מה זה משנה מה אני אגיד, כל הכרטיסים נמכרו. אני אלך לשמוע ביו-טיוב את לני מנצח על זה.  (3/3/16)

המשך לקרוא

על ההצגה "הנסיכה האמריקאית (חוזרת)" בתיאטרון תמונע.

בסופו של יום, מה שעובד בהפקה הזו אינו "המאוים". "המאוים" שוב אינו האפקט המתבקש אלא הנושא. אנו מדברים על המאוים ומה שעובד פה זה ההזדהות הרגשית שלנו עם השחקנים ועם הסיפור. בסיבוב של 360 מעלות, חזרנו לאפקט התיאטרוני המוכר והטוב. אבל זה בכל זאת ממקום אחר. הקתרזיס שלנו אינו נובע כאן מתחושת השליטה והשחרור של "זה לעולם לא יגיע אלינו" אלא דווקא מזה שאנו רואים שהמצב כך אצל כולם. זוהי נחמה פורתא או לא כ"כ קטנה, כפי שלימדה אותנו המחאה החברתית משנת 2011. שכן המחאה הזו לא יכלה לו לנרטיב ששולט בנו בלי שנוכל לשנות בו כמעט דבר, לשינויים הכלכליים הקיצוניים המתרגשים על העולם ושסופם עוד לא נראה באופק, אך היא לימדה אותנו שחוסר היכולת להתמודד עם העולם הזה, עם ה"מאוים" הזה, הוא נחלתם של רבים, של הרוב, ולא רק של קומץ לוזרים או אאוטסיידרים שלא יכולים להתמודד כשורה עם המערכת. המסר כאן הוא בהחלט של הזדהות ונחמה.

מוקד החוויה השתנה. אנו כבר לא נחלקים לשני מחנות מובחנים של צופים ומציגים, מאיימים ומאוימים. הגבולות מטשטשים. הנה המציגים אומנם מזיזים אותנו מפה לשם ומשחקים בנו, אך העלילה משחקת בהם. אנו מזדהים איתם כי הם כמונו, כי גם אנחנו, לפחות בהכרתנו, נשחק בהם, אם רק תהיה לנו הזדמנות. זה שם המשחק היום. מלחמת כוחות.

אבל הרי טענתי שהמופיען הוא אובייקט בעל מאפיינים סובייקטיביים. אז איך אם כן אנו מזדהים איתו? זו לא ההזדהות הידועה עם הדמות המוצגת לנו. הדמות כאן לא קיימת, רגע אחרי שעזבתי את האולם ויצאתי אל האור של יום שישי בצהרים. אני לא חושבת עליה יותר. היא לא נכנסה לי ללב ולא יצאה כמה ימים. זו השלכה. אנו מזדהים עם עצמנו (אני הרי סובייקטיביסטית חריפה). זה משהו נרקיסיסטי, כמו כל ההתעסקות שלנו בחפצים בעידן הזה, כמו כל ההחפצה האקסהיביציוניסטית המוגזמת, התמונות שלנו שאנו משתפים באופן בלתי פוסק עם העולם ברשתות החברתיות, החיצוניות החשובה, הכסף החשוב, ההגיגים בלירה שכול אחד משחרר לעולם (כל העולם במה במובן המילולי). מישהו בכלל זוכר מי עומד מאחורי ההגיג שכרגע הוא עשה לו לייק? מישהו בכלל זוכר מה היה ההגיג הזה? למה אנו צריכים תיאטרון אם אנחנו התיאטרון? אולי בעצם אנו צריכים קהל... (22/2/16)

המשך לקרוא

על המחזמר "אוויטה" בתיאטרון הבימה.

ובעצם, מה ההצדקה להעלות כעת ובכלל את אוויטה? האם היה כאן בכלל איזשהו רצון, אי פעם, מצד מישהו להגיד משהו חברתי חשוב, במובן הרחב או במובן הפרסונלי הצר? או שזה סתם איזשהו תירוץ לערב מלא להיטים ושואו נחמד של שירה וריקודים? היו מי שטענו נגד ההפקה הנוכחית בשל חוסר ההתייחסות האקטואלית שלה והיותה ספקטקל בלבד. אבל בכל זאת, הטקסט המקורי שרקח רייס לדמותו של המספר רלוונטית עד היום ועדיין מציבה מראה ומשמיעה ביקורת על השלטון, דבר שאסור לנו לשכוח שאפשר וצריך לעשות, אפרופו הדיון בפתיחת ביקורת זו: "כלום לא השתנה במצב של העם. את מי את בכלל מייצגת מלבד את עצמך?" שואל המספר רגע לפני שמראים ילדה שרה שיר לסנטה אווה. האם צריך לקחת את זה יותר רחוק מזה? לא נראה לי, במיוחד לא בישראל של 2016, שבה העם מחפש מלוכה יותר מאשר הקיסר מחפש קיסרות (ולא שהוא לא מחפש).

אבל אם במופעי לאס ווגאס עסקינן, עדיף להרים הפקה מהוקצעת ככל שניתן, ובלי להתנצל פשוט להעניק לקהל שואו נוצץ ומבדר. אז אמנם בימים האחרונים היו הרבה כתבות על כך שהישראלים סובלים בשקט ואפילו מכריזים שהם מרוצים מהחיים. ובכן, זה לא נכתב עליי... המופע הזה אולי מרשים במבט ראשון בגלל כמות האנשים שעל הבמה, אבל בסופו של יום, זה הפקה די חובבנית. ואם אשקול את מה שטוב לעומת מה שלא, החיוך שלי לא יפנה כלפי מעלה...

מה טוב? הנוסח העברי הרהוט, הרקדנים, התלבושות, ואחד רן דנקר. מה לא טוב? התזמורת קטסטרופה, 2 הדמויות המשניות הגבריות חיוורות, הכוכבת הראשית לא ממצה את יכולותיה, תפאורה גרנדיוזית במבט ראשון, אך סכמטית, די דלה בכמה סצנות וללא ערך מוסף אם באמת חושבים על זה. תאורה שמנסה לחפות על התפאורה הדלה אך סופה שהיא צפויה, גסה וללא שום ניואנס מעניין. מקהלה לא אחידה ברמתה. הבנתם את החשבון.  (21/12/15)

המשך לקרוא

על ההצגה "יחסים מסוכנים" בתיאטרון הבימה.

עניין הכבוד, שעליו עדיין שמרה בחירוף נפש האצולה במשבר בתקופתו של לאקלו, הוא זה שמניע גם כאן את העלילה (דה מרטי בעצם רוצה לנקום במאהב שזנח אותה ואמור להינשא לבתולה ססיל). בהצגה בהבימה הוא הפך לעיקר. למעשה, עצם ההסתמכות של ההצגה על יופיה לא הותירה להתעסק בשום דבר שהוא מחוץ לחיצוניות. הרובד הפסיכולוגי, שהיה העיקר ביצירה של לאקלו ונשמר בסרטים, בשל הבעות הפנים המדויקות, משוטח ומדולל כאן לשני קווים בלבד: מין ונקמה, או תשוקה ומלחמה או בעצם כבוד: כבוד של אישה חסודה (דה טורוול) וכבוד של אישה זנוחה וכבוד של מאהב צעיר ומתלהב – שהוביל את דנסיני להזמין את וואלמון לדו-קרב שבו נהרג. אולי בגלל זה, יש עדיין משהו בהצגה הזאת שמדבר אלינו, שהרי בלבנט, אין דבר חשוב מהכבוד. איך אמרה מדונה: Strike a pose.‏  (21/12/15)

המשך לקרוא