על המחזמר 'סיפור הפרברים' בתיאטרון הקאמרי.
כולם יודעים שמילת המפתח היא באלאנס. וכאן היה קשה למצוא אותו. נדמה שההפקה הזו היא סיפור הפרברים על סטרואידים. במיוחד במערכה הראשונה, שהיתה well done על גבול ה-übergekocht. התזמורת היתה רועשת מדיי, ההגברה של הזמרים חזקה מדיי ומאפילה אפילו על התזמורת הרועשת והרוגשת, שלא היתה רק חזקה מדי, אלא מתלהבת יותר יותר מדיי, אם יש דבר כזה כשמדובר בסיפור הפרברים. ובנוסף לזאת הכול היה על גבול המהר מדיי. איך אפשר לעשות את זה ללני, שהיה מנצח שפשוט התמחה בלהתלהב בצורה מאוזנת... להתלהב, אך לא לרוץ, לדעת להתרווח בצלילים החשובים. ועוד יש הקלטה שלו מנצח על זה... (הבנתם איך עושים את זה?) ובכלל אני אוהבת לשמוע יצירות בניצוח שלו, למשל החמישית של שוסטקוביץ (שלא בעיה לקלקל בביצוע בומבסטי) ואפילו Exultate של מוצרט, אם צריך לאזן בין עדינות והתלהבות, הרי זה שם. אין כמו מוצרט כדי ללמוד מהו באלאנס ועוד כמה דברים.
ומה היה לנו כאן:הפקת רסטורציה, חסרת מסר לעולם וללא מעוף שיוציא אותה מגבול המוכר והצפוי. והמאמץ לשמור אותה ב'על-מקום' בעצם די מייגע ומשעמם. הנה כי כן, זה אמור להיות ספקטקל של שירים וריקודים ותו לא. הריקודים עובדים ועוד איך. השירים, חלק. מה שבאמצע יוק. התפאורה לא יותר מבסדר. הקצב מהיר מדי, רצים מסצנה לסצנה בלי שום שהות לבניית רגע דרמתי או להתרווחות ובניית עומק של דמות. ההתלהבות מוגזמת והעוצמות קורעות את עור התוף (תיזהרו יש לי רק אחד). מזל שהגז נגמר במערכה השנייה ואז אנו זוכים לכמה מנות אושר. כדור הרגעה קל לא יזיק כאן ובכל זאת, כמה נקודות אור: משי, רונה לי, רוני, שלמה. ללכת או לא? מה זה משנה מה אני אגיד, כל הכרטיסים נמכרו. אני אלך לשמוע ביו-טיוב את לני מנצח על זה. (3/3/16)