הסאטיר בתיאטרון

נס ליחו

על "משפחה עליזה" בתיאטרון הבימה

למרות שהיה מבדר יחסית ואף נוגע ללב בקטעים מסוימים ולמרות המשחק המצוין של נורמן עיסא וטל קלאי, אין צל של ספק שהמחזה הזה לא היה צריך לעלות בכלל בישראל 2015, לא בתיאטרון מסחרי ולא בתיאטרון הלאומי ובוודאי ובוודאי לא בניסיון נואל לעדכנו לימינו אנו. לא ברור לי למה בדיוק כעת נזכרו בהבימה במחזה הזה ולמה פתאום החליטו להפיק דווקא אותו, האם חיפשו משהו מתאים לנורמן עיסא, כמו שנעצר בחצות נראה שנבחר במיוחד למידותיה של גילה אלמגור? מתוך הקאדר העצום של המחזות על הנושא הלהט"בי נבחר מחזה שתכניו ומסריו כבר מזמן לא רלוונטיים וכמו להוסיף חטא על פשע, במקום להשאיר אותו כמחזה היסטורי של שנות ה-70 (כמו שמשאירים את שיער כי אחרת זה לא יעבוד) החליטו החלטה אומללה להעביר אותו לימינו, אבל רק בפרטים הקטנים.... המסר נשאר תקוע בימים חשוכים של סוף שנות ה-60, כאשר הומוסקסואליות בארץ היתה בלתי חוקית.... אולי היה ראוי יותר להעלות מחזה על נישואי גאים, מה שנראה כמו חלום רחוק בארץ הקודש, שעדיין לא יודעת בכלל מה זה נישואים אזרחיים (הבסיס לנ"ל) או מה זה הפרדת דת מהמדינה. במקום לראות את ההצגה הזאת, עדיף לראות את "אני קייט" (על קייטלין, לשעבר ברוס, ג'נר) בערוץ E!, היסטוריה בהתהוותה. מי יאמין שאני אעדיף ריאליטי על תיאטרון.....  (17/9/15)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

לא בכל מחיר

על "נעצר בחצות" בתיאטרון הבימה

נעצר בחצות (Taken At Midnight) אינו מחזה. או יותר נכון אינו דרמה. אין כאן קונפליקט, אין כאן התחבטות, אין כאן דמויות שעוברות תהליך. הייתי יכולה אולי לכנות אותו "מחזה דוקומנטרי", אך המונח הזה שמור כבר בעולם האקדמי לז'אנר מחזות שקיים עוד מזמן יוון העתיקה ובמיוחד לז'אנר שפיתחו ברכט ופיסקטור, שבו הטקסט נסמך במלואו או בחלקו הגדול על חומר דוקומנטרי (עיתונים, דוחות ממשלתיים, ראיונות וכד'), לרוב מבלי לשנות את המילים (ואז הוא גם נקרא "תיאטרון מילולי"). נעצר בחצות אמנם משלב סרטי וידיאו אותנטיים (אמצעי שבו השתמש לראשונה פיסקטור) ופה ושם מצוטטים בו מסמכים או מכתבים, אך אלו אינם העיקר באופן שיצדיק שיוך ז'אנרי שכזה. רובו של המחזה הוא שחזור סצנות שכנראה התרחשו במציאות ואולי יש לקרוא לו "דוקומנטרי מומחז", כמו הקטעים בסרטים הדוקומנטריים המשוחזרים על-ידי שחקנים.

הבעיה בהתמקדות בסיפורה של האם, מעבר לבעייתיות הבסיסית של מחזה מסגרת שמשתלט על המחזה עצמו, לא רק מספר את סיפור הנס ליטן דרך מים, אלא גם בעצם מתנצל עליו. האם ההתנצלות הזו, ההתמקדות באיפוק של האם, היא בעצם האיפוק האנגלי המפורסם? אולי חסר הרצון באמת לזעזע? אבל מה לעשות, הסיפור הזה מזעזע! ההתנצלות הזו על הנס ליטן, לא מאוזנת מצד שני בשום התלהבות, הצדקה ורציונל אפילו אוטופי למעשיו. ובסופו של יום, כל האנשים הגדולים האלו: ליטן, מיזם ואוסייצקי מוכתרים בתור פריירים.

אולי המחזאי ניסה להציג או לרמוז על הבנליות של הרוע, משום שבחר להפגיש את דר' קונרד וגב' ליטן לא רק במשרדי הגסטפו, אלא גם בפארק, והוא, ג'נטלמן גרמני, אף מזמין אותה לגלידה ומדקלם ביחד איתה את שייקספיר. הם היו יכולים להיות ידידים בסיטואציה אחרת. לא יכולתי לנוכח הסצנה הזו שלא להיזכר באחד המחזות המבריקים ביותר על השואה, שהטיב להעביר את אותה בנליות חמקמקה של רוע, טוב של ס.פ. טיילור. ואם טוב המעולה הוא אמנות הצירוף של האפיזודות הבנליות למסמך מזעזע, נעצר בחצות הוא צירוף אפיזודות בנליות ולא בנליות למסמך מיותר. הכתוביות שטרחו להציג לנו בסוף, שוב כמו בסרט דוקומנטרי, שממרום היציע גם לא בדיוק ראינו מה כתוב שם, אולי ממחישות את כל הביקורת כולה על רגל אחת: במקום לעשות כאן תיאטרון, נתנו לנו הרצאה, משעממת, לא מדויקת, לא מלאה.  (25/7/15)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

חברת ההמונים כטרגדיה

על ההצגה "טוב" מאת ס.פ. טיילור באקדמיה לאמנויות המופע.

אנשים אוהבים לסווג סיווגים. אנשים אוהבים לשייך, להשתייך. הם אוהבים שמישהו אחר משתייך גם כן. זה יותר נוח, ככה, להבין מי נגד מי, הרעים מול הטובים. 'אנחנו אנשים טובים' אומרת אן בסוף המחזה, רומזת לאהובה ג'והני האלדר, שמה שקרה ביניהם – הנטישה של האלדר את אשתו למענה, הסטודנטית הצעירה, לא מכתים אותם. בעצם גם זה שהוא הצטרף למפלגה הנאצית לא מכתים אותם. גם זה שהיא הלשינה לגסטפו על חברו היהודי של האלדר, מוריס, לא מכתים אותם. היא עשתה מה שצריך, כדי להתקיים בעולם הזה שלתוכו הם נזרקו, כדי להמשיך לשרוד, כדי שהוא לא יסולק מן האקדמיה, כדי לשמור על צלם אנוש: 'מה שלא יקרה… סביבנו… לאיפה שלא ניפול'.

המשך לקרוא