הסאטיר בתיאטרון

קול המצפון

על המחזמר "אוויטה" בתיאטרון הבימה.

ובעצם, מה ההצדקה להעלות כעת ובכלל את אוויטה? האם היה כאן בכלל איזשהו רצון, אי פעם, מצד מישהו להגיד משהו חברתי חשוב, במובן הרחב או במובן הפרסונלי הצר? או שזה סתם איזשהו תירוץ לערב מלא להיטים ושואו נחמד של שירה וריקודים? היו מי שטענו נגד ההפקה הנוכחית בשל חוסר ההתייחסות האקטואלית שלה והיותה ספקטקל בלבד. אבל בכל זאת, הטקסט המקורי שרקח רייס לדמותו של המספר רלוונטית עד היום ועדיין מציבה מראה ומשמיעה ביקורת על השלטון, דבר שאסור לנו לשכוח שאפשר וצריך לעשות, אפרופו הדיון בפתיחת ביקורת זו: "כלום לא השתנה במצב של העם. את מי את בכלל מייצגת מלבד את עצמך?" שואל המספר רגע לפני שמראים ילדה שרה שיר לסנטה אווה. האם צריך לקחת את זה יותר רחוק מזה? לא נראה לי, במיוחד לא בישראל של 2016, שבה העם מחפש מלוכה יותר מאשר הקיסר מחפש קיסרות (ולא שהוא לא מחפש).

אבל אם במופעי לאס ווגאס עסקינן, עדיף להרים הפקה מהוקצעת ככל שניתן, ובלי להתנצל פשוט להעניק לקהל שואו נוצץ ומבדר. אז אמנם בימים האחרונים היו הרבה כתבות על כך שהישראלים סובלים בשקט ואפילו מכריזים שהם מרוצים מהחיים. ובכן, זה לא נכתב עליי... המופע הזה אולי מרשים במבט ראשון בגלל כמות האנשים שעל הבמה, אבל בסופו של יום, זה הפקה די חובבנית. ואם אשקול את מה שטוב לעומת מה שלא, החיוך שלי לא יפנה כלפי מעלה...

מה טוב? הנוסח העברי הרהוט, הרקדנים, התלבושות, ואחד רן דנקר. מה לא טוב? התזמורת קטסטרופה, 2 הדמויות המשניות הגבריות חיוורות, הכוכבת הראשית לא ממצה את יכולותיה, תפאורה גרנדיוזית במבט ראשון, אך סכמטית, די דלה בכמה סצנות וללא ערך מוסף אם באמת חושבים על זה. תאורה שמנסה לחפות על התפאורה הדלה אך סופה שהיא צפויה, גסה וללא שום ניואנס מעניין. מקהלה לא אחידה ברמתה. הבנתם את החשבון.  (21/12/15)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

זה רק נראה יפה

על ההצגה "יחסים מסוכנים" בתיאטרון הבימה.

עניין הכבוד, שעליו עדיין שמרה בחירוף נפש האצולה במשבר בתקופתו של לאקלו, הוא זה שמניע גם כאן את העלילה (דה מרטי בעצם רוצה לנקום במאהב שזנח אותה ואמור להינשא לבתולה ססיל). בהצגה בהבימה הוא הפך לעיקר. למעשה, עצם ההסתמכות של ההצגה על יופיה לא הותירה להתעסק בשום דבר שהוא מחוץ לחיצוניות. הרובד הפסיכולוגי, שהיה העיקר ביצירה של לאקלו ונשמר בסרטים, בשל הבעות הפנים המדויקות, משוטח ומדולל כאן לשני קווים בלבד: מין ונקמה, או תשוקה ומלחמה או בעצם כבוד: כבוד של אישה חסודה (דה טורוול) וכבוד של אישה זנוחה וכבוד של מאהב צעיר ומתלהב – שהוביל את דנסיני להזמין את וואלמון לדו-קרב שבו נהרג. אולי בגלל זה, יש עדיין משהו בהצגה הזאת שמדבר אלינו, שהרי בלבנט, אין דבר חשוב מהכבוד. איך אמרה מדונה: Strike a pose.‏  (21/12/15)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

פועל מיותר

על ההצגה "ז'קו" בתיאטרון הבימה.

הפעם בהבימה מנסים לעשות הצגה חברתית. אני באמת בעד, בתור אחת שהנושאים החברתיים בוערים בה, לדעתי זה הנושא הכי חשוב לעסוק בו, לפני השואה, לפני רבין, לפני הלהט"בים, לפני... הס מלהזכיר... הפלסטינים... אז אמרו לי שמדובר בהצגה על נפילתו של פועל מסכן ממפעל טקסטיל בדרום הארץ. אין נושא חשוב מזה... אבל אז באתי לראות את ההצגה ולא יכולתי להחליט על מה היא. חברתית היא בטח לא היתה. מצוקת הפועל היא קודם קומדיה – יענו צוחקים על זה שיש מצב עגום של פועלים בדרום ובכלל על מצב הפריפריה. בהמשך היא גם הופכת למין מסע נקמה מרושע, כאשר לא ברור איך הפועל הנעבך שכולם מעכו אותו קודם מוצא פתאום כוח לבצע את אחד ממסעות החיסול המרושעים והמתוחכמים שאפשר להעלות על הדעת.

אבל בסוף מתברר שזה חלום, כדי שלא נחשוב חלילה שהטירוף הזה באמת יכול לקרות. שאפשר לשחד רבנים, שמוצאים אהבת אמת, שפועל יכול לקום יום אחד ולהפוך למכונת נקם משומנת... הנה הוא קם בסוף ההצגה נעבך כבעבר. כל איום של מרד ונקמה מצד הפריפריה – הסיוט של יושבי המרכז בתל-אביב – נמחה באחת. הם ימשיכו לסבול ואנו נמשיך לצחוק עליהם. יחי חוסר הסולידריות החברתית...  (21/12/15)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

שני צדדים של אותו מטבע

על ההצגה "כבוד אבוד" ועל ההצגה "על האש" בתיאטרון הקאמרי.

שני המחזות משלימים זה את זה כאילו היו שני צדדים של אותו מטבע. כבוד אבוד (Disgraced במקור, עלה לראשונה בשיקגו ב-2012) מאת הפקיסטני-אמריקאי איאד אקטר עוסק בדילמת הזהות של מוסלמי-אמריקאי ובמיוחד לנוכח החוק למלחמה בטרור שנוצר לאחר פיגועי 9/11. על האש עוסק בדילמה של חיינו כאן, למה באנו (שואה) ולאן אנו הולכים (מלחמה ועוד מלחמה) וזאת כמעט מבלי להזכיר את הפאן הערבי-ישראלי, למרות שכול היתר, כולל עובדים זרים, נוכחים אף נוכחים.

מחזה סיטואציה – מול מחזה הווי. הראשון בעל מבנה מהודק ושלל ניואנסים מעוררי מחשבה, כראוי לזוכה פוליצר, בהפקה חזקה, עם רמות משחק לא אחידות, השני, נסוב בעיקר על משחק משובח, מחזה הווי שהוא מעין מראה מוכרת עד זרה של חיינו כאן, שנדמה כאקספוזציה בלתי נגמרת עד לפיצוץ הבלתי נמנע, של האקדח שהופיע במערכה הראשונה (כדור ארגעה) שיורה בסוף (התפרצות הבן הלום הקרב). זה הזכיר לי ויכוחים בלתי נגמרים עם חברה מבוגרת יותר וימנית יותר על למה אנו פה (להם טראומת השואה לא כל-כך רחוקה), ולאן פנינו מועדות. זה הזכיר לי את אבא שלי ואיך שהוא תופס את מה שצריך לעשות למען הילדים. הכול כל-כך מוכר וכל-כך אנחנו ואז גם מגיעים לשירים ובלוטות הדמע מופעלות כמעט אוטומטית עם רגע הפריטה על הנימים הישראלים הקולקטיביים שאי אפשר להיפטר מהם, בבחינת מי שנולד דתי, גם אם יחזור בשאלה, תמיד יישאר דתי בנשמתו. זה גם מתאים למחזה השני, על המוסלמים. גם הם לא יכולים לברוח ממי שהם, כנראה.

מבחינה מסוימת, הסיפור של אמיר בכבוד אבוד הזכיר לי את הסיפור התלוש של י.ד. ברקוביץ אודות יהודי שיוצא מן הקהילה היהודית אל ההשכלה ומוצא עצמו תלוש, הן מסביבתו הקודמת והן מזו החדשה שביקש לאמץ לעצמו. אלא שבנרטיב היהודי, היהודי למרות הקשיים אימץ בסופו של יום את הסביבה החדשה, או בנה לעצמו אחת דומה לה ואילו המוסלמים, כך נראה, גם לפי המחזה, בעצם חוזרים בגאווה למקורותיהם, אפילו מתוך איזה רצון לנקמה. כמו שאומר חוסיין לאמיר בסוף המחזה: אתה שונא את עצמך והם גם לא מקבלים אותך. בסוף, הוא אומר אנו נשתלט עליהם בחזרה, נראה להם על זה שלקחו לנו את הכבוד.  (15/12/15)

המשך לקרוא