הסאטיר בתיאטרון

ברשת המוסכמות

על ההצגה 'הנודדים' בתיאטרון גשר.

כל יתר האלמנטים, משחק, מוזיקה, תפאורה, תנועה. יש רגעים יפים, הם, כלומר אייב והפנטזיה ג'וליה, רוקדים טנגו מתואם להפליא במרחק פסיעה זה מזה. בואו נאייר את זה, נגיד שזה אמיתי ולא אמיתי בעת ובעונה אחת, קצת עם כפית, אבל יפה, מעניק הנאה אסטתית... גם אייב המנגן על הפסנתר, המפרק את הפסנתר. בגילום שלומי ברטונוב, גם מוזיקאי, שאחראי פה על המוזיקה. כל האלמנטים כולם, לא שאני יכולה להעיד עליהם יותר מדי, כאמור מן השורה ה-19. כל מה שראיתי זה נמלים הולכות אנה ואנה, אפילו לא הבחנתי בכך שלאייב יש זקן. חלק מהם אני רואה כפול, ככה זה שמזניחים את קניית המשקפיים לרחוק ובכל זאת, זה לא המקום שממנו צריך לכתוב ביקורת, גם אם צריך לפעמים לכתוב ביקורת ממקום זה למען כל האנשים שיושבים שם, אם לא בשביל פידבק למי שעל הבמה. אני באמת לא מבינה, היום, למה צריך בכלל יציעים, מה זה משרת כשרואים מופע תיאטרוני ממרחק כזה. בעידן סרטי היוטיוב בסלולרי, אני אתקדם מימי הטלוויזיה, המרחק התקצר כבר מכמה מטרים לכמה עשרות סנטימטרים, מה הטעם. כל שנותר לתיאטרון להציע הוא הקרבה הבשרית, הנשימות שנושמים עליך המופענים. קשר העין איתך. זה מותר התיאטרון היום. צר לי. ולכן, כל יתר האלמנטים, שלא יכולתי להתרשם מהם, תיאטרון הרי לא חוויתי כהלכתו, אלא רק טקסט, וכל האלמנטים הללו, לא בדיוק שרתו את הטקסט הזה, שם למעלה בשורה 19 ביציע. וכנראה שגם בשורות קרובות יותר, אבל אולי קשר העין פיצה. האם היה קשר עין.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מיטות מסתובבות

על ההצגה 'מי כמוני' בתיאטרון גשר.

קצת קשה לא לנסות להשוות לאיזה סרט בית משוגעים ידוע, אם כי קצת פחות כבד מ-2 הנזכרים לעיל – נערה בהפרעה (1999), אמנם שם על טהרת הבנות בלבד – אבל איך בת שבע בתור אליזבת מוס השרופה (טורץ'), או אלמה בדמות אנג'לינה ג'ולי (היא היתה ASPD, הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, כלומר פסיכופתית בלשון העם, אבל אותו הארס והפתיינות קיימים). ברק בדמות וינונה (היא היתה BPD, הפרעת אישיות גבולית, אמנם, אבל אותו אשכול) או עמנואל הקשור בדמות אנג'לינה הקשורה. הבנתם, יש שטנצ'ים קבועים. כאן זה אפילו ביותר שטנצ'ים. רוצים עוד קצת: אונס בגיל 13 (אלמה), דוד מתעלל (בת-שבע), בת שבע חייבת לצאת לחתונה של אחותה, שלא ידעו שהיא מאושפזת, סליחה משיגענע, אחרת השידוך יתבטל. האב אפילו מדבר איתה באידיש על הבמה. אבל היא אריה. אז בוא ננסה שיטת טיפול היישר מסיפורי רבי נחמן (הסיפור המקורי מובא בתוכנייה), כי אין כמו להתאים טיפול לאוכלוסייה לה הוא ניתן. אבל שלא תבינו לא נכון, זה דווקא היה יפה ומרגש הקטע הזה. לעמנואל הורים קצת דפוקים, שאולי הם צריכים ללכת לאשפוז ולא הוא, לאלמה ולתמרה – יש אמהות שלא כ"כ שמות עליהן ורק באות ברשימת דרישות בלתי אפשרית ולברק – זוג הורים שמתים מפחד מהתקפות הזעם שלו. הוא הרג את אמא שלו במכות על זוטא, היא שכחה ללחוץ על כפתור ההקלטה ולא צילמה אותו. מפה לשם, מי שצופה בהצגה יכול לחשוב שפגועי נפש הם אנשים שפשוט החיים התעללו בהם ולכן הם כאן. מינית או לא מינית. ואם ידוע שהתעללות מינית והזנחה או הורים חולים במחלת נפש יכולים להיות סיבה לשיגעון אצל ילדים, הרי גם ידוע שברוב המקרים הם בכלל לא מביאים לשיגעון ויש פגועי נפש שמחלתם בכלל לא נובעת מגורמים כאלו. יש התפרצות ספונטניות, יש חסך בשינה בצבא שידוע כגורם להפרעות לרוב, מחלות נפש, אפילפסיה וכד'. טוב, לא רלוונטי, אנו עוסקים במחלקת נוער. הם לא יגיעו לצבא... המחזה שלפנינו עדיין עסוק בכיסוי כל הכיוונים והשטנצ'ים, שקשה לפרוץ מזה עם משהו מרגש. ובכל זאת זה קורה. אה כן ועוד שטיק, עמנואל האוטיסט שמדקלם מהזיכרון את המכתב לדודה מניה שאלמה קרעה לגזרים. מי אמר ריין מן (1988) ולא קיבל, גם שם אשפזו אוטיסט בבית משוגעים. מחיאות כפיים סוערות לסולו גבע בסוף הקטע הזה. מגיע לו. הוא צעיר המשתתפים, בן 13 בלבד ובהחלט המצטיין של הערב. ותסלחו לי אם שכחתי להזכיר כמה שטנצ'ים, היו ממש הרבה.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת

על 'לאה'/אנסמבל פספורט, 'פני-שטח'/נופר סלע, 'בין לבין'/עדינה בר-און, 'חצאית כאן קודקוד'/ חן לוגסי, עדי דרורי, קרן שפט.

ארבע היצירות שעסקתי בהן כאן, אני מוצאת בהן מעין דוגמה לקול האישה בארבע דורות שונים, איזו אבולוציה הוא עבר, למרות שכל העבודות נוצרו כעת, בשנה שנתיים האחרונות. אבל הן פֶה וקול לדמויות בנקודות שונות בזמן. בד בבד, המסע הזה לגילוי קולה האותנטי של האישה מקביל להתגבשות ולקונקרטיזציה של האתוס או המושג של ארץ ישראל. לאה גולדברג היא היער הבראשיתי, זה שבורא את האישה המשכילה במעבר המאה בכלל, את האישה המגשימה כאישה ואת האישה כחלק מהמעשה הציוני, כמישהי שרוצה לתרום בלי לוותר כהוא זה על עצמה, כמישהי שבוראת את עצמה במקביל לאתוס הציוני שעדיין נבנה. ובכל זאת אי אפשר להתעלם ממחיר הוויתור על מקום האישה הקלאסי של אשת-איש ואמא. ארץ ישראל כמדינה עדיין לא קיימת. למרות ההתיישבות ועזיבת הגולה, המדינה עדיין בגדר חלום, רעיון שקורם עור וגידים בעקבות מושא של ציווי דתי עתיק יומין, וגם היחס לכאן או לשם לא ברור. גולדברג, כברנר לפניה, נותנת ביטוי להתלבטויות (הלא כל כך מקובלות כבר בזמנה, כאמור). עדינה בר-און, שהתחילה לפעול בשנות ה-70 המוקדמות, מייצגת אישה בתהליכי יציאה מהיער, רגלה נטועה מצד אחד בדמות האישה המדוכאת הקלאסית ומצד שני היא משתמשת במניפולציות חכמות שמראות לנו שמה שרואים מכאן לא רואים משם. בסופו של דבר מתגלה שמי ששולט בעניין זו דווקא היא ולא הגברים, כלומר לא הקהל. היא כבר ממש לא מעוניינת לרצות אף אחד, להתקבל על-ידי אף אחד, כמו שרצתה גולדברג. מבחינת הלוקליות, עדינה פועלת בין לבין, בין מדינת ישראל כמקום קיים ומוגמר, ומלחמותיה כעובדה קיימת ובין אירועים דומים בעולם, עד כדי מחיקת המיקום למעין אין-מקום כמעט תמיד (למעט אולי נוף וראו עיוני בהשלכות הלוקליות במאמרי על היצירה). נופר סלע, הגיעה לדף לבן, היער בוּרַא. וכעת מתחילים לשאול שאלות. ממקום אולי נקי. שום דבר לא ברור מאליו. כל אתוס נתון לבחינה מחדש, בגלל שאנו מבינים שצריך כל פעם לחתום מחדש על הברית, לבדוק אותה שוב, זהו תהליך בחינה שמיועד להפוך אותנו לטובים יותר, לשפר את מה שהתקלקל. לחשב כיוון מחדש. בדו-שיח ולא באקט כמעט מתאבד של גולדברג, או בתחינה ובמניפולציות של עדינה. מעניין שדווקא היא יכולה בעצם לתת לנו הרגשה נוחה לשיחה כזו. יש גם יתרון בהיות האישה סוג של מטפלת טבעית... מישהו ששואל ממקום רגוע ולא לוחמני, אבל גם לא מתחנחן ולא מרצה ולא מתחנן ולא מניפולטיבי. זה מתאפשר, רק בגלל שהמקום שלך כבר הרבה יותר מובטח בשיח, ההקשבה כבר מובטחת לך. זה מתאפשר כי הארץ שלנו, הזכות עליה, ההימצאות שלנו כאן הרבה יותר קונקרטית, ברורה. גם הדיון בה קונקרטי – במגמות גיאוגרפיה ולא במגמות אמנות. או שלפחות אנו מוכנים, רוצים, מתאווים לדון בה בצורה קונקרטית ולא בצורה מרומזת, אמנותית, ערטילאית. הבנות של חצאית כאן קודקוד אפילו לא שואלות. הן קובעות עובדה בשטח. וזה אפילו נראה לנו הגיוני ונכון, אם כי לרגע קצת מוזר. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להתרגל לזה, כי ככה זה. יש נשים לוחמות. נקודה. אבל רגע, האם הן נלחמות כמו גברים או עדיין נלחמות בשביל עצמן. ועדיין, נלחמות על הארץ. המלחמה הזו על הארץ, ביצירה הצבאית לחלוטין הזו, אולי הנשים הופכות שוות זכויות בה (במלחמה, זאת אומרת), אבל היא עדיין ארץ במלחמה. הקיום המלחמתי התמידי הפך למובן מאליו. שום דימוי חלום לעתיד של שלום, שלום עם שכנים, שלום עולמי, כמו שאולי משתמע מהעבודות של עדינה, לא קיים כאן.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

בקרוב אצלכם

על 'רווקים ורווקות' בתיאטרון גשר.

הדור הזה, לטוב ולרע, מצא פתרון אחר לעצם אי התכלית של החיים, של היחסים, של האהבה. אצל לוין, כל מה שהגיבורים רוצים זה לישון. הם נודדים להם, בהפקה זו עם כריות בתוך מזוודות וכל מה שהם רוצים זה להגיע למנוחה ולנחלה, להפסיק להילחם כל הזמן, עם עצמם, עם החברה, לא להצטרך להוכיח כלום לאף אחד ופשוט לשקוע בלהיות אתה. ללא שום מסכה. זה באמת מזכיר את הייאוש של שנות השמונים. את הלך המחשבה של מה הטעם ללמוד, לעשות, אפשר לשבת בסבבה ולעשן, להיות בשנטי. אלא שלמול הרצון לשינה של האנטי-גיבור של המחזה, היום כולנו גיבורים, או לפחות עוטים מסכת גיבורים באינסטגרם, שבוער להם בתחת ה-FOMO – הפחד להפסיד משהו, השינה זה הדבר האחרון המעניין אותם. להודות שאתה לא גיבור כמו המסכה שלך, זה סוג אחר של גבורה. המפגש עם העליבות שלך או של מישהו אחר, זה משהו שלא בא בחשבון, כשאתה מקבל מכל הכיוונים מסרים, שאתה צריך להקיף את עצמך באנשים מעצימים. לא בעלובים בשום פנים ואופן. אין יותר עליבות לשם עליבות, גם העליבות שלך לכאורה באינסטגרם היום, אם את נניח, מצטלמת לא מאופרת, עם עוד כמה ק"ג, מראה תמונות בפוזה מחמיאה לעומת אחרת שלא מחמיאה, כדי להראות את מה שמאחורי המסכה, עדיין, בכל מקרה, לא תצאי עלובה, אלא גיבורה. היום כולם גיבורים. אנו מקבלים את כל הסוגים ואת כל המינים ורזות ושמנות וגבוהות ונמוכים ומקועקעות ומה שלא תרצו. כל אהבת הגיוון שזו שאנו חוגגים עליה היום, היא פשוט מאוד, כדי להפוך את כל מה שפעם נחשב לעלוב, את כל מי שנחשב כעלוב, כלומר כפחות מהאידיאל, לגיבור. אנו חיים בעולם נטול עלובים.

המשך לקרוא