הסאטיר באופרה, הסאטיר בתיאטרון

קורסים תחת העומס

על 'יותר – מי – די', פרפורמנס מאת עדינה בר-און ובביצועה.

אז אולי הקופסה השחורה היא לא סתם 'זיכרון', אולי היא גבול. זיכרון מתייחס תמיד לנקודה בזמן. נקודה בזמן שבו הוא לכאורה התרחש. והנקודה בזמן ממנה אנו צופים בו. או אולי במרחב, אומרת עדינה, כשהיא מזמינה אותנו לנוע במרחבי הזיכרון. זיכרון הוא משהו שנחווה אחרת על-ידי כל אחד. כל אחד רואה את הזיכרון וגם את הגבול אחרת. זיכרון הוא שילוב של זיכרון קולקטיבי וזיכרון פרטי. ההביטוס של בורדיה. מה צריך לזכור ומה אני בוחר לקחת, האם אני מסכים או לא עם מה שאני אמור לזכור. גבול הוא גם גבול ההסכמה. הזיכרון מייצר את הקולקטיב, מייצר לו סטרוקטורות, היררכיות, אבני נגף. גבול הוא גם הגבול בין הפנים, האני, והחוץ, החברה. הזיכרון מייצר בית. איפה הבית שלי. לפני הזיכרון, מאחוריו, מצדדיו. עדינה מניחה את אותם שלושה חפצים, כורסא, שולחנון, דגל. בית, בית, חברה. בית, בית, מדינה. לפני, מאחורי, מצדי הקופסה השחורה הזו. מנסה לדייק את המיקום. מנסה להעביר ממקום למקום. כמה דרכים לעבור יש. כמה דרכים להעביר. כמו כל הדרכים לזכור.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

משהו השתבש

על שיחת-המופע Uncaged של תיאטרון מיסתורין באפליקציית זום.

ברשתות החברתיות, כל מה שקורה, אמור להיות אמת, אולי לפעמים אמת מתוגברת, מיופה, אבל עדיין אמת, שהשיפורים שלה, אולי קצת מוציאים אותה מתחום האמת לתחום האידיאל, לתחום הספקטקל, כשמצד שני, יש מי שמשתמש באותם כלים עצמם כדי לערער על הספקטקל בפרט ועל פולחן הצריכה בכלל. האמת שהפכה משהו מאוד נוזלי ברשתות האלו פוגשת את האמת המאוד ברורה של התיאטרון, של הספרות, של התנ"ך. של הארכיאולוגיה. האם באמת האמת של הארכיאולוגיה והתנ"ך היא כה מוחלטת. מי החליט. איזו אמת גוברת כאן, זו של הרשתות או זו של התיאטרון. או אולי זו של המציאות.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

ברשת המוסכמות

על ההצגה 'הנודדים' בתיאטרון גשר.

כל יתר האלמנטים, משחק, מוזיקה, תפאורה, תנועה. יש רגעים יפים, הם, כלומר אייב והפנטזיה ג'וליה, רוקדים טנגו מתואם להפליא במרחק פסיעה זה מזה. בואו נאייר את זה, נגיד שזה אמיתי ולא אמיתי בעת ובעונה אחת, קצת עם כפית, אבל יפה, מעניק הנאה אסטתית... גם אייב המנגן על הפסנתר, המפרק את הפסנתר. בגילום שלומי ברטונוב, גם מוזיקאי, שאחראי פה על המוזיקה. כל האלמנטים כולם, לא שאני יכולה להעיד עליהם יותר מדי, כאמור מן השורה ה-19. כל מה שראיתי זה נמלים הולכות אנה ואנה, אפילו לא הבחנתי בכך שלאייב יש זקן. חלק מהם אני רואה כפול, ככה זה שמזניחים את קניית המשקפיים לרחוק ובכל זאת, זה לא המקום שממנו צריך לכתוב ביקורת, גם אם צריך לפעמים לכתוב ביקורת ממקום זה למען כל האנשים שיושבים שם, אם לא בשביל פידבק למי שעל הבמה. אני באמת לא מבינה, היום, למה צריך בכלל יציעים, מה זה משרת כשרואים מופע תיאטרוני ממרחק כזה. בעידן סרטי היוטיוב בסלולרי, אני אתקדם מימי הטלוויזיה, המרחק התקצר כבר מכמה מטרים לכמה עשרות סנטימטרים, מה הטעם. כל שנותר לתיאטרון להציע הוא הקרבה הבשרית, הנשימות שנושמים עליך המופענים. קשר העין איתך. זה מותר התיאטרון היום. צר לי. ולכן, כל יתר האלמנטים, שלא יכולתי להתרשם מהם, תיאטרון הרי לא חוויתי כהלכתו, אלא רק טקסט, וכל האלמנטים הללו, לא בדיוק שרתו את הטקסט הזה, שם למעלה בשורה 19 ביציע. וכנראה שגם בשורות קרובות יותר, אבל אולי קשר העין פיצה. האם היה קשר עין.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מיטות מסתובבות

על ההצגה 'מי כמוני' בתיאטרון גשר.

קצת קשה לא לנסות להשוות לאיזה סרט בית משוגעים ידוע, אם כי קצת פחות כבד מ-2 הנזכרים לעיל – נערה בהפרעה (1999), אמנם שם על טהרת הבנות בלבד – אבל איך בת שבע בתור אליזבת מוס השרופה (טורץ'), או אלמה בדמות אנג'לינה ג'ולי (היא היתה ASPD, הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, כלומר פסיכופתית בלשון העם, אבל אותו הארס והפתיינות קיימים). ברק בדמות וינונה (היא היתה BPD, הפרעת אישיות גבולית, אמנם, אבל אותו אשכול) או עמנואל הקשור בדמות אנג'לינה הקשורה. הבנתם, יש שטנצ'ים קבועים. כאן זה אפילו ביותר שטנצ'ים. רוצים עוד קצת: אונס בגיל 13 (אלמה), דוד מתעלל (בת-שבע), בת שבע חייבת לצאת לחתונה של אחותה, שלא ידעו שהיא מאושפזת, סליחה משיגענע, אחרת השידוך יתבטל. האב אפילו מדבר איתה באידיש על הבמה. אבל היא אריה. אז בוא ננסה שיטת טיפול היישר מסיפורי רבי נחמן (הסיפור המקורי מובא בתוכנייה), כי אין כמו להתאים טיפול לאוכלוסייה לה הוא ניתן. אבל שלא תבינו לא נכון, זה דווקא היה יפה ומרגש הקטע הזה. לעמנואל הורים קצת דפוקים, שאולי הם צריכים ללכת לאשפוז ולא הוא, לאלמה ולתמרה – יש אמהות שלא כ"כ שמות עליהן ורק באות ברשימת דרישות בלתי אפשרית ולברק – זוג הורים שמתים מפחד מהתקפות הזעם שלו. הוא הרג את אמא שלו במכות על זוטא, היא שכחה ללחוץ על כפתור ההקלטה ולא צילמה אותו. מפה לשם, מי שצופה בהצגה יכול לחשוב שפגועי נפש הם אנשים שפשוט החיים התעללו בהם ולכן הם כאן. מינית או לא מינית. ואם ידוע שהתעללות מינית והזנחה או הורים חולים במחלת נפש יכולים להיות סיבה לשיגעון אצל ילדים, הרי גם ידוע שברוב המקרים הם בכלל לא מביאים לשיגעון ויש פגועי נפש שמחלתם בכלל לא נובעת מגורמים כאלו. יש התפרצות ספונטניות, יש חסך בשינה בצבא שידוע כגורם להפרעות לרוב, מחלות נפש, אפילפסיה וכד'. טוב, לא רלוונטי, אנו עוסקים במחלקת נוער. הם לא יגיעו לצבא... המחזה שלפנינו עדיין עסוק בכיסוי כל הכיוונים והשטנצ'ים, שקשה לפרוץ מזה עם משהו מרגש. ובכל זאת זה קורה. אה כן ועוד שטיק, עמנואל האוטיסט שמדקלם מהזיכרון את המכתב לדודה מניה שאלמה קרעה לגזרים. מי אמר ריין מן (1988) ולא קיבל, גם שם אשפזו אוטיסט בבית משוגעים. מחיאות כפיים סוערות לסולו גבע בסוף הקטע הזה. מגיע לו. הוא צעיר המשתתפים, בן 13 בלבד ובהחלט המצטיין של הערב. ותסלחו לי אם שכחתי להזכיר כמה שטנצ'ים, היו ממש הרבה.

המשך לקרוא