הסאטיר בתיאטרון

ללא מילים

על שלושה מופעים בערב 'משמרת לילה' בפסטיבל ישראל

הדמויות שלו מדברות, יענו, בשפה שלא ברור אם היא שפה באמת, או דמויית שפה. אנו לא מבינים דבר וזה בסדר. אין לזה משמעות. לא צריך טקסט בעבודה הזו. רק אזכור לצורת התקשורת הזו. היא הנושא לפעמים אך לא המהות. מה שאנשים אומרים, האם אנו באמת מקשיבים למה שהם אומרים, או מתייחסים לזה שהם בכלל מדברים. עוד משהו שאנחליקה אולי צריכה ללמוד. מה שחשוב כאן, זה איך הם מבצעים את האקט הדיבורי. נאום של הבלונדינית במיקרופון. הגבר נראה יותר מתאמץ לרצות אותנו בדיבור, כנראה קשה לנו לקבל את מה שהוא עושה. הוא דמות גרוטסקית בקברט. מי את שתדברי איתנו, בלי הגדרה מינית ברורה ומהוגנת. בלונדינית בשמלה לבנה ופנינים. אליה אנו מתייחסים ברצינות, גם אם מתחת לשמלה יש לה בטן ותחת ענק, לכן היא לא צריכה לרצות. היא הרבה יותר רגועה בפרפורמנס שלה. גם האמן העירום מנסה לרצות. זה כל העניין. הוא בודק מסכות שונות. איזו מסכה אפקטיבית יותר.

המשך לקרוא

הסאטיר בתיאטרון

על העיוורון

על 'ומה אעשה בחרב הזאת?' של אנחליקה לידל, בפסטיבל ישראל

היפני שבישל את חברה שלו. זה מה שאמרו לי שזה היה. מבחינתי זה היה יפני שמדבר מהר מהר מהר. צלילים מונוטוניים להשלמת אורגיית העירום עם התמנונים. זה אמור להיות יפה. אבל לא משהו מיוחד. אני ראיתי יופי זה היה אלימות. האם זה שהטקסט הזה מקברי היה משנה לי משהו. אבל אני בקבוצת הבקרה. לא אמורה לקבל את מה שכתוב בבריפ של יון פדר. אולי בעצם אנחנו אנשי קבוצת הבקרה, אנו המיוחסים. אנו באמת זכינו לחוות אירוע תיאטרוני שבו יופי ואלימות לא מגיעים אלינו בפטפוט, אלא במעשה. ואנחנו, יכולים לצעוק, אם רק נהיה כנים עם עצמנו, עיוורים גאים, עיוורים. וגם חרשים בעצם. שמלכת הלילה לא רק עירומה ולא רק מבקשת שישתינו עליה. היא בעצם לא יודעת לעשות תיאטרון. כי תיאטרון זה לא רק פטפוטים. טקסטים אפשר לקרוא מהנייר. הקשרים רחבים לציטוטים של מישהו אחר, אולי מוטב להתרווח עליהם בניחותא כשאתה לבד עם עצמך. כשאתה מציג אותם, צריך ערך מוסף. גם אי הבנה היא ערך מוסף. אבל כשלא מבינים את הטקסט, המופע הזה לא מחזיק מים. אני לא בטוחה שהוא מחזיק מים כשמבינים את הטקסט. אבל הטקסט מעוור. אלמנט א' מפצה על אלמנט ב' ולא רואים.

המשך לקרוא

הסאטיר בתיאטרון

פלקט

על 'הטייפ האחרון של קראפ' מאת סמואל בקט, בביצוע רוברט וילסון, בפסטיבל ישראל

ניכור. מה זה אמר אז ומה זה אומר היום. חלום ושברו. אבל וילסון, זאת יש לזכור, מפאת גילו, כמו רינה ירושלמי, שייך לדור של החלום ושם הוא גם נשאר. כך שאנו מקבלים ניכור בריבוע. זה יפה, אך האם זה אפקטיבי. היום. ולכן תחילה עלינו לשאול מה אפקטיבי היום. זה רחב. אולי, האם ניכור אפקטיבי היום. מה נשתנה. שאז הניכור היה אמצעי זר, מוזר, מאיים. שוק. העולם היה רע, אחרי שתי מלחמות עולם מזעזעות. זה הביא לאופנת הניכור באמנות, בפילוסופיה. השורשים היו קודם, אך כעת הפטיש הלם בכל הכוח. המטרה: לזעזע. מוזר איך שתי מלחמות עולם, שהציגו לעולם רוע שאולי טרם נראה כמותו, עדיין השאירו את האנשים אנושיים, כך שהם יוכלו ללכת לתיאטרון ולהזדעזע מהניכור. פתאום התיאטרון עוסק באנטי-גיבורים, בייאוש, בכישלון. והאמצעים האמנותיים – ניכור. זה חידוש וזה גורם לאנשים לחשוב. אבל היום. בעולם המנוכר שלנו, כשכולנו אנטי גיבורים... זה פשוט נראה לנו אותו דבר כמו החיים שלנו, רק ביותר מסוגנן. ביותר יפה. אולי בגלל זה כדאי ללכת עד הסוף ולעטוף הכול בגוצ'י או בוורסצ'ה. הזיכרונות והכישלונות טובעים במותגים. אולי אז נזדהה. כלומר אולי אז תהיה לנו נחמה. אבל וילסון הוא מותג בעצמו, לא צריך קביים. אז לו נשאר רק כלב (והוא אפילו לא שלו, אלא בעצם של בקט).

המשך לקרוא

הסאטיר בתיאטרון

לעולם לא תצעד לבד

על ההצגה '1984' בתיאטרון הבימה.

מציצנות. לפי ראשי הפרקים שהכנתי מראש, זה אמור היה להופיע למעלה למעלה, כשציינתי שהאח הגדול הפך לכלי בידורי, למטחנת כסף, לאמצעי שיווק. אבל נסחפתי בהצגת הצד המציג. והנה צריך לדבר על הצד הצורך, הצד השני של אותו מטבע. אבל בעצם, בבואנו לתיאטרון, כולנו מציצנים. האח-הגדול הוא מן תיאטרון. לא רק שם, בתוכנית הטלוויזיה. גם באותה מדינה טוטליטרית. המציצנות שם היא כלי הישרדות. גם בתיאטרון היא אמורה להיות כלי הישרדות. מטפורית. ושאלת השאלות שאני שואלת בבואי לנתח את ההצגה הזו (סוף סוף אחרי 3000 מילה בערך) היא מה הערך ההישרדותי של ההצגה הזו. יש כאן כמה אופציות. אני אישית, מצפה לקתרזיס האימה. זה לא היה כאן. אש המרד לא הוצתה, גם לא מחשבתית, תודעתית. יותר מאשר זיכוך, ההצגה הזו מציעה לנו מירוק. מירוק רגשות האשמה שלנו. על שאנו מאפשרים את זה. כן כן. קראתם נכון, על שאנו מאפשרים את זה. על שאנו מציצים ונהנים מזה.

המשך לקרוא