הסאטיר בתיאטרון

התחנה האחרונה

על ההצגה 'דומיית המלחים' בתיאטרון תמונע.

דומיית המלחים. החלום ושברו, אולי. כמו החלום הציוני ושברו אצל וולף. החלום היהודי ושברו. בסופו של יום, כפי שדויד אומר בסוף המחזה, דומיית המלחים, היא העבר המפואר. השורש של הכול, המהות. גם היא דבר חמקמק. הוא מסתובב לו ברחוב עיירתו טולצ'ין, השטעטל, ממנה ברח אל עתיד מערבי של אמן אגוצנטרי. ניסה ליצור דמות של יהודי חדש. ניסה להיות אחד מהחבורה, חבר מפלגה מצטיין. יודע את כל התשובות לשאלון של לודמילה. החלומות שלה לא שונים משלו. גם היא רוצה להגיע לחוף התשוקה באחד השירים שלה. החיפוש הוא אוניברסלי.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

קריאת כיוון

על 'פרידה' בתיאטרון הבימה

אז מצד אחד אני שמחה שהבימה נהיים אקספרימנטליים ומעלים בכלל יצירה מהסוג הזה, אבל בשורה תחתונה, למרות היופי, אין אופי. כלומר ליופי יש אופי... רק שסיפור הוא אפפס לא מספר. לא את זה של פרידה ולא כל סיפור אחר שיכול היה להוציא אותנו מרוגשים בסופו של יום ולא מבולבלים. אפילו לא סיפור של תנועה ומוזיקה וקומפוזיציה, כמו זה שזימנה לנו לדוגמה עבודת המחול המינימליסטית המפורסמת Dance של לוסינדה צ'יילדס, שראינו לאחרונה בפסטיבל ישראל. אז לפעמים גם זה קורה. הכול בסדר, אפילו יותר מבסדר, אפילו יפה. אבל זה לא זה. אולי זה כך, כי לא ענו כאן על השאלה החשובה ביותר. למה. לא למה מגיע לאביחי חכם, לא למה פרידה קאלו (אם כי גם זה לא סגור), לא למה ריקוד ולא למה הבחירות האמנותיות שבחרו כאן. אני מתכוונת ללמה הראשון, הראשוני. למה אנחנו בכלל עושים את זה. מה אנחנו רוצים להעביר ביצירה הזו. מה האפקט. בינתיים האפקט החשוב ביותר הוא של חוליה בשרשרת, של תהליך. של כיוון חדש שבוחנים בהבימה. נקווה שיבשיל בעבודות אחרות.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

ללא מילים

על שלושה מופעים בערב 'משמרת לילה' בפסטיבל ישראל

הדמויות שלו מדברות, יענו, בשפה שלא ברור אם היא שפה באמת, או דמויית שפה. אנו לא מבינים דבר וזה בסדר. אין לזה משמעות. לא צריך טקסט בעבודה הזו. רק אזכור לצורת התקשורת הזו. היא הנושא לפעמים אך לא המהות. מה שאנשים אומרים, האם אנו באמת מקשיבים למה שהם אומרים, או מתייחסים לזה שהם בכלל מדברים. עוד משהו שאנחליקה אולי צריכה ללמוד. מה שחשוב כאן, זה איך הם מבצעים את האקט הדיבורי. נאום של הבלונדינית במיקרופון. הגבר נראה יותר מתאמץ לרצות אותנו בדיבור, כנראה קשה לנו לקבל את מה שהוא עושה. הוא דמות גרוטסקית בקברט. מי את שתדברי איתנו, בלי הגדרה מינית ברורה ומהוגנת. בלונדינית בשמלה לבנה ופנינים. אליה אנו מתייחסים ברצינות, גם אם מתחת לשמלה יש לה בטן ותחת ענק, לכן היא לא צריכה לרצות. היא הרבה יותר רגועה בפרפורמנס שלה. גם האמן העירום מנסה לרצות. זה כל העניין. הוא בודק מסכות שונות. איזו מסכה אפקטיבית יותר.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

על העיוורון

על 'ומה אעשה בחרב הזאת?' של אנחליקה לידל, בפסטיבל ישראל

היפני שבישל את חברה שלו. זה מה שאמרו לי שזה היה. מבחינתי זה היה יפני שמדבר מהר מהר מהר. צלילים מונוטוניים להשלמת אורגיית העירום עם התמנונים. זה אמור להיות יפה. אבל לא משהו מיוחד. אני ראיתי יופי זה היה אלימות. האם זה שהטקסט הזה מקברי היה משנה לי משהו. אבל אני בקבוצת הבקרה. לא אמורה לקבל את מה שכתוב בבריפ של יון פדר. אולי בעצם אנחנו אנשי קבוצת הבקרה, אנו המיוחסים. אנו באמת זכינו לחוות אירוע תיאטרוני שבו יופי ואלימות לא מגיעים אלינו בפטפוט, אלא במעשה. ואנחנו, יכולים לצעוק, אם רק נהיה כנים עם עצמנו, עיוורים גאים, עיוורים. וגם חרשים בעצם. שמלכת הלילה לא רק עירומה ולא רק מבקשת שישתינו עליה. היא בעצם לא יודעת לעשות תיאטרון. כי תיאטרון זה לא רק פטפוטים. טקסטים אפשר לקרוא מהנייר. הקשרים רחבים לציטוטים של מישהו אחר, אולי מוטב להתרווח עליהם בניחותא כשאתה לבד עם עצמך. כשאתה מציג אותם, צריך ערך מוסף. גם אי הבנה היא ערך מוסף. אבל כשלא מבינים את הטקסט, המופע הזה לא מחזיק מים. אני לא בטוחה שהוא מחזיק מים כשמבינים את הטקסט. אבל הטקסט מעוור. אלמנט א' מפצה על אלמנט ב' ולא רואים.

המשך לקרוא