הסאטיר בתיאטרון

אחד ודי

על 4 הצגות בתיאטרונטו 2019

סיפורי מחנות יש גם בשריקה וגם בהסלון של סבתא ורדה. החברה הישראלית, לא משנה אם היא מציגה טראומה קלאסית, כמו שכתוב באתיקט האתוס הלאומי, או דווקא את אלו שמרוב טראומה הפכו לאאוטסיידרים עם עודף שמחת חיים עד-כדי תמהונות (כלומר שגעון), תמיד מתחילה בסיפורי מחנות. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה אומר מאיר אריאל. אולי בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב מנגלה באוושוויץ, סלקציה למוות או לעבודה. כאילו לא היינו כבר בארבייט מאכט פריי ולא פירקנו את זה. לא, זה היה פעם, היום אנחנו ימניים, האתוס חזר. הפאתוס הזה באמת כבר לא מרשים אף אחד, אבל לא מעזים לוותר על מס השפתיים הזה בשירות הנרטיב.

גם בהצגה ז'קוב ז'קוב, הגיבורה מנסה להחיות, לשווא, בשביל הספר שלה, מישהו מת. גם הסיפור שיצא בסוף הוא סיפור על אחרים, בעיקר אחרות, שמבעדן מבצבץ, נמצא ז'קוב, הוא הריק שבין התכנים. כמו בציור של מגריט. אז בעצם כאן, השחקן לא רק שאינו מגלם את הדמות הראשית. הדמות הראשית לא נוכחת אפילו כנמען. היא חידה. משהו על גבול הנשגב הבלתי נתפס. עד כדי כך קלושה שהמחברת ולרי זנתי, החליטה לקרוא לספרה פעמיים ז'קוב, כדי להנכיח אותו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מה יהיה בסוף

על ההצגה 'וניה.גרסה' של פרויקט רב תרבותי, בתיאטרון הבית.

זה מה שקורה שמחפשים יציבות (אפשר להחליף ב:משמעות) בעולם שהוא הכול חוץ מיציב. הדבר היחיד שבאמת יציב הוא לא הרצון להגשמה.... הוא החיים... אמרו את זה קודם לפנינו... אלא שאז הרצון לקדמה, של המהפכנים הבולשביקים, של הפוטוריסטים, המחיקה של הכול כדי להגיע להגשמה, היתה קהילתית, חברה צודקת. הקהילה תגשים את הלאומיות שלה על-ידי מחיקה שיטתית של קהילות לא ראויות. ואז היה עולם ריק מתוכן. אבסורד א'. שכחנו אותו. יצקנו משמעות חדשה לעולם. השקפה חדשה. לא אידאולוגיה קהילתית תביא לגאולה. רק כסף. קפיטליזם שוב, אבל הפעם להמונים, לכל אחד בנפרד. נרקיסיזם. הון פרסוני, פרסונלי. לא צריך את מרקס כדי לפרוע אותו. מרקס הפסיד, הקומוניזם זו טעות היסטורית, אין חברה צודקת. אפשר להגיע לאבסורד גם בלעדיו. או שאבסורד ב' זו פשוט המחלה או התשובה למחלה של המאה ה-21 של אלו שלעולם לא יגיעו באמת להגשים את עצמם. דיכאון קליני.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

בשמלה אדומה

על 'האם' בתיאטרון גשר.

הבחירה של הבמאי יבגני אריה לייצר הצגה מאוד אסתטית ומסוגננת משרתת בו זמנית גם את האספקט הבידורי המצוחצח וגם את האספקט האבסורדי. הסיגנוּן הוויזואלי הזה (שממשיך גם בתוכניה, טוב תמיד אני טוענת התוכניה היא חלק מהשואו) מתחבר לטקסט שנראה רגיל ופתאום הופך מדוקלם, לא על הצד הרע השנוא עליי (כלומר כתיבה גרועה), אלא על הצד הטוב, של חזרתיות, של ניכור, של אספקט שמשרת את האבסורד. כבר מזמן לא ראיתי הצגה שאסתטית נראית כמו ציור, כל סצנה מתוכננת גם מבחינת הקומפוזיציה וגם מבחינת הצבעים לפרטי פרטים, כולל התאורה המוקרנת בחלון והפס הזוהר של קצות הקירות והפתחים. אהבתי את ההחלטה לייצר חדר פרספקטיבי וליצור אווירה דחוסה בחדר. יש בו פתחים, לימין, לשמאל, מאחור וגם חלון פתוח תדיר, יורד בו שלג לעיתים. וחלק מהדמויות גם מופיעות בו לפעמים, או יוצאות ממנו. זה בקטעי ההזיה. אין משקופים, אין דלתות מסוגננות רק קיר לבן והדלת נחבאת עד שהיא נפתחת. דווקא מבעד לפתחים נראה קצהו של חדר מסוגנן עם טפט ותמונה על הקיר. אבל החדר שלפנינו ריק, נקי, קוביה לבנה.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אנחנו יותר מתורבתים

על 'קן הקוקיה' בתיאטרון הקאמרי

באופן גורף, אולי יהיה ניתן לטעון שבקן הקוקיה המשוגע הוא לא העיקר. הוא משל. המהות שלו מנוצלת, מודחקת ובעצם לא קיימת. הוא משל לאנשים הנורמליים, כלומר המערב, בקונפליקט שלהם עם המזרח הטוטליטרי, הצוות המטפל, או בעצם האחות ראטצ'ד. השיטה של הפיקוח ההדוק על החוסים כמשל לפיקוח המדינה הטוטליטרית על אזרחיה. כמה פעמים במהלך ההצגה כתבתי לעצמי בפנקס 'צפון קוריאה'. זו המדינה היחידה שנשארה היום, מהסדר ההוא ששלט אז בכל מזרח אירופה. להבדיל, במרה/סד קיים שימוש בשיגעון, אם כי באופן אולי הפוך ב-180 מעלות. כאן המשוגע, בהיותו במחזה בתוך מחזה, בהיותו אובייקט בעל מאפיינים סובייקטיביים, נהיה שפוי. הוא מסמל את השפיות, את הדיון במהות החיים, מול המשוגעים והנורמליים שלהם מוצג המחזה (בתוך מחזה). אבל וייס/ברוק לא מסתפקים בזאת. שני הרבדים של המחזה, המחזה החיצוני והמחזה הפנימי מאפשרים חיבורים שאפשריים רק במחזה פנטסטי. החיבור בין המחבר דה-סד והדמות שיצר ז'ן-פול מרה, שהיה פעם דמות אמיתית (אולי סד הכיר אותו), אבל כעת הוא ייצוג שלו. ובתורם שתי הדמויות, האמיתית של דה-סד והמיוצגת של מרה, שתיהן מיוצגות על-ידי שחקנים. מעבר לזאת, יש לנו חיבור בין דה-סד וקולומייה (גם הוא דמות במחזה), בדיון אודות מהות הטיפול ומשחקי הייצוג. אולי כמו מק'מרפי והאחות ראטצ'ד. אלא שפה לא מדובר במלחמה אלא בשיתוף פעולה. דרך-אגב, הדיון של דה-סד על החיים, אינו עם המשוגע שמגלם את מרה, אלא עם מרה עצמו. גם כאן בעצם, המשוגע, הוא ייצוג של כל דבר חוץ מהדבר עצמו. בעצם, כל דיון שיערך על משוגעים אינו נערך עם המשוגע, או על המשוגע, אלא על איך שאנו רואים את המשוגע. משוגע קיים אצלנו רק כייצוג. כייצוג של מה שאנו לא רוצים להיות, או כמשהו שאנו רוצים להיות, או כשמשהו שמסמל איזשהו שינוי שאנו צריכים לעבור. בעצם כל הדיון על המשוגעים באשר הוא, הוא דיון בינינו לבין עצמנו על עצמנו.

המשך לקרוא