הסאטיר בתיאטרון

מחלום עד עפר

על 'הילד חולם' בתיאטרון הקאמרי

אני לא יודעת אם המחזה הזה הוא בר הצגה. אולי הוא צריך להישאר בגזרת הפיוט הכתוב. אולי רק אז נדוג ונרגיש את כל המורכבויות שלו. אולי המחשבה על ולא ההמחזה של, מייצרת את הריחוק הרצוי מהדימוי הקיטשי הוויזואלי השגור. כטקסט, זוהי נקודת מבט לא כל-כך שיגרתית, כדימוי, יותר מדי שגורה. כשאני חושבת איך צריך לבצע אותו, אני חושבת על איך שמבצעים את ברכט. צריך ללכת שם על חבל דק, כדי להיות ענייניים מספיק ולא ליפול לרגשנות, לפאתוס. ברכט התנגד לכך מאוד. אבל זה לא הצליח לו. לא חשבנו, הרגשנו. בכינו בסוף אמא קוראז'. ריחמנו עליה, למרות שברכט לא התכוון לכך. מות ילדים. והרי היא בעצמה לא התאבלה עליהם. אבל זה כבר טבוע בתרבות. גם אם זה קיטש, קשה לנו להימלט מזה. ואולי בגלל זה קשה לנו להימלט מזה. אבל הדברים מורכבים הרבה יותר. בהצגה צריך לייצר דמויות, לא דקלומים. נעמה שיטרית עשתה עבודה יפה עם הילד, אך היא עדיין שטוחה, חד-ממדית. זה נדרש, הילד הוא חד ממדי. רדיפתו אחרי ילדותיותו, למרות השאלות והבקשות היא אחת. הוא אינו מהסס לרגע, אין בו קווים כמה. לא כך אצל רב-החובל. הנה נורמן עיסא מפיח דמות מלאה ורווית ניואנסים, רב החובל הקשוח שמסרב לאם ומנצל אותה מינית ומצד שני אב שכול. אנו לרוב, יכולים למצוא את עצמנו משני גבולות המתרס. הרבה פעמים בו זמנית. החיים הם לא פלקט. האם דקלומים הם פלקט. אולי אנו צריכים גם פלקט.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

ציד מכשפים

על 'ציד המכשפות' בתיאטרון הקאמרי

השם האנגלי שנתן ארתור מילר למחזה אינו מתרגם לציד המכשפות. זה שם עברי שניתן לו בגלל נושאו. השם האנגלי The Crucible משמעו מצד אחד כור היתוך ומצד שני מבחן. בדיוק שני הקצוות של הניסוי החברתי הזה שממחיז מילר. מה כוחה של החברה על הפרט. מה כוחו של הפרט כנגד החברה. השאלה הזו היא אלמותית והיא עומדת למבחן בימינו אלו ביתר שאת. ציד המכשפות המודרני לא התחיל עם ‎#metoo. תופעת השיימינג הציבורי ברשת וההתאבדויות שהיא גורמת קיימים זה מכבר. ציד המכשפים המודרני הנוכחי הוא רק אחד מהביטויים שלה. מי התחיל אותו. אולי אחיו של הרווי וינשטיין ששאף להשתלט על חברת ההפקה. אולי עיתונאי משועמם. הם לא תכננו שזה יגיע לאן שזה יגיע, מישהו התערב להם והניע את זה לכיוונים בלתי צפויים. זה תפס תאוצה שאיש לא חלם עליה והפך לכוח ממשטר שדורס כל דבר שעומד בדרכו. מי שיעז כעת לצאת נגד כוח המשטור הזה, דמו בראשו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אובססיה ותהילה

על 'נפוליון – חי או מת!' של תיאטרון החאן הירושלמי

מהי תהילה? כמו בהנסיכה האמריקאית, אלוני מקביל הקבלה ישרה או הפוכה – בין תהילת השחקן ותהילת המצביא או המלך. אבל מציאות ימינו מעוותת את ההבחנה הזאת. ההכפלה של כל אחד ואחד מאיתנו כל הזמן, בעיקר על-ידי עצמנו, הופכת את כולנו לשחקנים תמיד, ליצורים שפעולתם נקבעת במידה רבה על-ידי הייצוג המיידי שלהם במדיה החברתית ובכלל, לבוראי דימויים, לדימוי במקום לדבר עצמו. כמה מתאים ואירוני, שהאמיתי אצל אלוני, כלומר נפוליון הממשי – הוא נפוליון מת, רוח, דימוי, מזכרת. הדמות שנקראת במחזה נפוליון האמיתי, והיא לא אחת, היא בעצם ייצוג, השתקפות של הנפוליון המת הרואה את עברו לנגד עיניו. כמו בסדרת הטלוויזיה מנהרת הזמן.
כולם רוצים להיות נפוליון, מצליחנים, אלילי הנשים. לשים על עצמם את המסכה המתאימה. רק האמיתי לא הבין על מה המהומה. שהרי הוא רק אדם ואדם הוא אפסי, שלא כמו ייצוגו שהופך להיות סמל. והמת – הוא בכלל באובססיה. איזו אובססיה – לשמר את הייצוג שלו ללא רבב. התבלבלתם. או אז, בריגלה עושה סדר וחסל.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

האם תמיד צריך לשיר?

על חג המחזמר בבת-ים 2017

עצם הסוגה של המחזמר כופה תבניתיות. זו, בתורה יכולה לפרוע את גבולות הז'אנר, או הנושא, או כמו בדוגמה שלפנינו, לרבע את הנושא ולנסות לדחוס אותו לתבניות קבועות, אולי, כי עצם ההכלה שלו לא קלה לעיכול כלל. הנושא הוא שבתי צבי. או יותר נכון הפער בין האמת ההיסטורית והמיתוס. לשם בניית מיתוס, נדרשות תבניות. כלי בידיהם של סוכני משטור. מאז ימי שבתי צבי (1626-1676), עבר הסיפור ידיים רבות, כלומר סוכנים רבים, כשלא מן הנמנע שכל אחד הוסיף תבנית משלו. בעצם, גם "השיווק" של שבתי צבי בימיו על-ידי "נביאו" נתן העזתי היה משופע בתבניות. כשאנו ניגשים לדבר על הנושא ועל מה שעשו ממנו, יש לזכור ש"האמת" בדבר ש"צ, כבר מפולטרת לנו בידי ההיסטוריה. למשל ההשוואה הבלתי נמנעת לישו הנוצרי (בטח ש"צ גם חשב על זה בעצמו)... (משיח עכשיו)

אולי יאה לו לסיפור פישקע הגיבור שרקח פסטר שיתגלם לו במחזמר... בכלל, אני חושבת שנכונה היתה הבחירה של וייס להתמקד במוזיקה בסגנון צועני עם השקה לחסידי ולא לנסות להתפזר על פני כל ז'אנר אפשרי. אפילו כלי הנגינה הנדרשים כמעט זהים. ... אין ספק, שהבחירה הסגנונית הזו עזרה מאוד להיכנס לאווירה המתאימה. מעבר לזאת, היא איפשרה למלחין ליצור יצירה קוהרנטית ומגוונת שיכולה לאכלס ללא כל בעיה, פסקול קונספט עם חיים משלו... (צבא השמיים)

... אוקיי. אני מוכנה לסיפור בלשי מופרך כטוב ליבו של המחבר בז'אנר והידע על תל-אביב הקטנה, כמו שאתם רואים, כבר שם. אז אם הוא כבר המציא לדיזנגוף בת, מה יקרה אם ימציא עוד כמה דברים. כמו אולימפיאדת שירה – תחרות בין המשורר הלאומי המוכתר ביאליק, וזה שמבקש יענו להחליפו, טשרניחובסקי, כשהשושבינים לאלו הם אלתרמן ושלונסקי. בעצם, זו בדיחה פרודית שנועדה יותר מכל לצחוק על הכול ואם רוצים לצחוק על השירה, מה טוב אם לא להפוך אותה לזונה. העלמה שירה. כן, כן, מה שאתם שומעים. ביאליק המקשיש מחזיק פילגש והנה טשרני פוגש אותה ומתאהב גם הוא בה. אבל היא לא מושגת. אוי טשרני המסכן, תמיד מתאהב באהבות לא מושגות, אומרים המספרים, אלתרמן ושלונסקי להזכירכם, כנראה בעקבות שיריו המפורסמים: "את אינך יודעת מה מאוד יפיפית" או שירים לאילאיל וכו'. שלונסקי ואלתרמן שלנו יצאו להם מהוודוויל, גם התלבושות די מזכירות והכוריאוגרפיה היא קלישאות וודוויל והיה גם הקטע ההוא, שיותר מכל הזכיר לי את השימי שחוזר כל הזמן באופרטות ההונגריות שמביאים באופרה הישראלית... אה כן, והכניסו לכאן גם את סטלין, הוא התומך של טשרני בתחרות. הנה הוא שר שיר בסגנון רוסי והאנסמבל מלווה בריקודים דמויי רוסיים. הוא בעצם גם הזמין את החיסול של ביאליק בווינה. הכניס לו משהו לעירוי... (טראסק)

המשך לקרוא