הסאטיר בתיאטרון

שוט התוכחה

על 'מיקה שלי' בתיאטרון הבימה

בתוכניה אנו מתבשרים שמיקה שלי היא בעצם זקנת היצירות הישראליות בז'אנר. היא נהגתה עוד לפני מרי לו אפילו על-ידי גרי בילו מנהל בית צבי שקיבל השראה מהצלחת מאמא מיה. היא הועלתה בהפקות של בית הספר ותיאטרון הספריה ב-2003, ב-2007 וב-2015. האם העיבוד שבוצע כעת על-ידי שחר פנקס ומשה קפטן הפך את המחזה הזה למותאם מירי רגב, או אפילו למותאם התיאטרון הלאומי, כמוסד שמשמש שופר של הערכים המקודשים כעת על-ידי ההגמוניה. לרוב נמלאתי גועל מהסיפור הסכריני והמגויס שרקמו לנו פה. צריך ללכת לצבא, אסור לרדת מהארץ, אסור להשתמט, אסור להפיל, מיקה היא בעצם מרוקאית, בסוף כולם חוזרים בתשובה וההומואים מתים (כלומר השמאלנים יפי הנפש הפציפיסטים המשתמטים, שמעדיפים לשבת בכלא על סרבנות). כפיים. אבל לגבר מותר לעזוב את בת-הזוג והתינוק שלהם (הוא אפילו לא התחתן איתה כי זה מלחיץ אותו) כי פתאום הוא מאוהב במישהי אחרת. והטוויסט של בחור גיי ששר את 'יש לי אהוב בסיירת חרוב', לעד של שלומית אהרון האלמותית, בכלל לא היה חתרני כמו שרצו, סתם מתאמץ (וזה עוד היה בגרסה המקורית של המחזמר). בגרסה הנוכחית, נערכו שינויים רבים: הליין-אפ של השירים שונה לחלוטין, נשמטו שירים ונוספו שירים וזה בהכרח מצריך שינויים בעלילה, השמטת הילדה המספרת ושיבוץ שירים שהיו, במקום אחר ולדמויות אחרות לעתים. ובמיוחד פה, חייבים להשאיר את הילדים (כלומר אותנו, את הקהל) ילדים תמיד. הנה העצימו עד מאוד את דמויות הורים: אבא של מיקה המרוקאי (יעקב כהן) ואמא של גידי (מיקי קם), ניצולת שואה וגם בתפקיד קטן, אבא של אלישע, קצין לשעבר בצבא, שתמיד שמורה להם זכות התוכחה. עם שוט התוכחה הזה שמונף לנו מעל הראש כל הזמן, לא באמת מאפשרים לנו ולבנים/בנות על הבמה בעצם להתלבט בעצמנו ולהחליט בעצמנו. כולם נדרסים מראש על-ידי הנרטיב המוכתב.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

הרשות נתונה

על 'אל נקמות' בתיאטרון הקאמרי

ארבע הזונות נחלקות כאן לשתי זוגות, המצחיקות והרציניות או אולי לשתי זונות חסרות תושיה שנכנעו לגורלן ולשתיים שמנסות לשנות משהו, אסרטיביות מכאן ומכאן, אך גם הן, כמו יענקל ואשתו שורה, מתגלות כתמימות בסופו של יום, אם הן לרגע קט מאמינות שיש להן באמת אפשרות בריחה מגורלן. היינדל, שרוצה בכל מחיר להינשא ומאמינה שוב ושוב להבטחות חסרות הכיסוי של שלוימה המתעלל ומוכנה לרדת לתחתית חבית הניצול והחטא, לשדל בעבורו את מנקע וגולת הכותרת רבק'לע, כדי לזכות במהוגנות הנכספת (זה באמת במקור). ומצד שני מנקע, שמאמינה שיום יבוא ותוכל לממש את אהבתה אל רבק'לע. במקור מדובר בשתי בנות לילית. שליחותיו השטניות של האל הנוקם שמפתות את רבק'לע התמה אל לוע הגיהנום. יש שם אפילו מגדת עתידות שמנבאה את נפילתה של רבק'לע, בת לא נמלטת מגורלה של להיהפך להיות כמו אמה. וכיוון שכך, ייתכן שאין כל חידוש או התעוררות להט"בית בשימוש של אש באהבת נשים, כי כשמפתים מישהי לדרך רעה, כל האמצעים כשרים, כולל אשליה של אהבה. אבל כאן האלוהים הוא הסיבתיות הפסיכולוגית וכיוון שכך, קיבלנו כאן עוד מקרה של "האביב מתעורר". אישה חדשה שמגלה את מיניותה ומוכנה לצאת להרפתקאות מטורפות, כשהאישה המנוסה דווקא נוטה להגן עליה ומנסה להסית אותה מהדרך המסוכנת. אין מצב שהיא תפותה על-ידי בת-לילית. זה יהפוך הכול למיתי, מכתוב. לא בבית-ספרנו, כתבו המעבדים בתוכניה. יותר נוח שההיא הקטנה תתעורר לה, יהיה לנו פתח לשים לה בפה כמה משפטי שחרור מימינו אנו, קצת לדחוף בכפית גם פה את האג'נדה שלנו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אחר מדי

על ההצגה 'האחרים' בתיאטרון הקאמרי.

היינו בטלנובלה. אלא שטלנובלה רגילה נמשכת 120 פרקים. ואם היא מצליחה, אפשר למתוח ל-180 ואפילו ל-200 פרקים, כמו בימים הטובים של בובה פראית. אבל כאן דחסו את כל אוסף קלישאות פתלתלות העלילה של כל 200 הפרקים לשעה וארבעים דקות. אז בין מפנה למפנה ופריט תוכן מכוון וחשוב ביותר לדורות הבאים, לא נותר לנו זמן להתרווח ובאמת להרגיש. פה אין אריות, הרהורים על הנושא, רגשות מתפתחים. אלא רק קלישאות של רגשות, של אהבת אחיות, של אהבת אם לבנה הרוצח באמתלת ההגנה על הלאום, של אהבה מתפתחת בין פסנתרן צעיר לזו שראה אך לרגע בחלטורה הראשונה שלו עת עזב את הקיבוץ וכעת היא אלמנה ואם לילד בן שלוש ובכלל היא מסתתרת, כמו בידי הגסטפו העליזים, כי היא ברשימות השחורות, כמו מר מאייר, דייר בפנסיון, שלא מדבר, כי הוא בא משם, ופה הקרובים שלו לא רוצים אותו. אחר-כך היא גרה במושב, מתחזה לעוזרת גננת. הילד שלה בכלל באנגליה, שם רוצים לאשפז אותה. זו לא בלדה לעוזב קיבוץ, אם חשבתם, אלא סיפור פסאודו ניו-יורקי על פסנתרן ג'ז מובטל שחי בפנסיון, עם כל מיני נעבכים אחרים, כולל זונה יקית מדברת כלכלית.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

בשביל מה

על ההצגה 'קינג סייז' בפסטיבל ישראל

השירים של שומאן נראים לנו היום שירי אהבה נאיביים. מי שנחשבו כייצוג הנאצל של האהבה הרצויה בתקופה הרומנטית, למעוררי רגש והזדהות עילאית. אבל כיום, אנו בעידן החרדה הקיומית, האם לאהבה יש בכלל משקל. אנחנו ציניים. הזמרים שרים על שמש זהובה והקהל צוחק. איך צריך לשיר שירים. אולי מרטהאלר שואל את השאלה הזו, אבל מאז המאה ה-19 כבר היו יותר מדי חידושים והמצאות שיעמידו את התשובות שלו באור של קטלוג במקרה הטוב, או כניסיון פתטי לומר משהו במקרה הרע. או כמחזה אבסורד. שגם הוא בתורו. ניסיון פתטי להגיד דבר מה. כן הניהיליזם חזר למקומותינו, הראיתי לעיל, אבל לא רגשות האבסורד. אלא רק ניהיליזם ריק שאומר על הכול לא. החיפוש היום הוא אינו אחר החופש (הקיומי) המוחלט של האינדיווידואל בעולם עם קוד מוסרי קולקטיבי. אינו מרד שמערער על הקוד המוסרי הזה ואומר שבעצם אין תכלית ועדיין מחפש אותה אף-על-פי-כן. החיפוש היום הוא החיפוש אחר הציות המוחלט לכללי הקיום האינדיווידואלי, שהוא בעיקרון קיום לא מוסרי ואנטי-חברתי כתכלית. ההגשמה העצמית האולטימטיבית. נרקיסיזם שמניח חברה כדי להתקיים, אך בו בזמן מאיין אותה מעצם היותו. בעצם זה מסע בעקבות הקשת בענן אל דבר שלא קיים ואם קיים בקושי ניתן להגשמה. מסע סיזיפי, בדיוק כמו מה שתיאר קאמי, אבל הפוך, לא מסע אל החופש המוחלט, אלא אל השעבוד המוחלט לאידיאל בלתי אפשרי. האדם המורד של קאמי, אין לו כבר במה למרוד, משום שהוא אינו מחפש משמעות בעולם ללא משמעות אף-על-פי-כן, אלא עסוק ללא לאות ביצירת משמעות תחליפית למשמעות שהוא עוד לא מצא, מציאות חלופית, תדמיתית, אינפלציה יונגיאנית סימולקרית. משמעות שמבוססת על יופי, על ייצוג, ולא על אמת (אחת או אפילו כמה אמיתות).

המשך לקרוא