הסאטיר בתיאטרון

בשביל מה

על ההצגה 'קינג סייז' בפסטיבל ישראל

השירים של שומאן נראים לנו היום שירי אהבה נאיביים. מי שנחשבו כייצוג הנאצל של האהבה הרצויה בתקופה הרומנטית, למעוררי רגש והזדהות עילאית. אבל כיום, אנו בעידן החרדה הקיומית, האם לאהבה יש בכלל משקל. אנחנו ציניים. הזמרים שרים על שמש זהובה והקהל צוחק. איך צריך לשיר שירים. אולי מרטהאלר שואל את השאלה הזו, אבל מאז המאה ה-19 כבר היו יותר מדי חידושים והמצאות שיעמידו את התשובות שלו באור של קטלוג במקרה הטוב, או כניסיון פתטי לומר משהו במקרה הרע. או כמחזה אבסורד. שגם הוא בתורו. ניסיון פתטי להגיד דבר מה. כן הניהיליזם חזר למקומותינו, הראיתי לעיל, אבל לא רגשות האבסורד. אלא רק ניהיליזם ריק שאומר על הכול לא. החיפוש היום הוא אינו אחר החופש (הקיומי) המוחלט של האינדיווידואל בעולם עם קוד מוסרי קולקטיבי. אינו מרד שמערער על הקוד המוסרי הזה ואומר שבעצם אין תכלית ועדיין מחפש אותה אף-על-פי-כן. החיפוש היום הוא החיפוש אחר הציות המוחלט לכללי הקיום האינדיווידואלי, שהוא בעיקרון קיום לא מוסרי ואנטי-חברתי כתכלית. ההגשמה העצמית האולטימטיבית. נרקיסיזם שמניח חברה כדי להתקיים, אך בו בזמן מאיין אותה מעצם היותו. בעצם זה מסע בעקבות הקשת בענן אל דבר שלא קיים ואם קיים בקושי ניתן להגשמה. מסע סיזיפי, בדיוק כמו מה שתיאר קאמי, אבל הפוך, לא מסע אל החופש המוחלט, אלא אל השעבוד המוחלט לאידיאל בלתי אפשרי. האדם המורד של קאמי, אין לו כבר במה למרוד, משום שהוא אינו מחפש משמעות בעולם ללא משמעות אף-על-פי-כן, אלא עסוק ללא לאות ביצירת משמעות תחליפית למשמעות שהוא עוד לא מצא, מציאות חלופית, תדמיתית, אינפלציה יונגיאנית סימולקרית. משמעות שמבוססת על יופי, על ייצוג, ולא על אמת (אחת או אפילו כמה אמיתות).

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מה לא בסדר בזה?

על 'עקומים' בתיאטרון הלאומי הבימה

בסופו של יום, נכון יהיה להגיד שהבימה עשו בחירה אמיצה להעלות את המחזה הזה. הצגה קשה שבקושי העזו לגעת בה בישראל. בחרו נכון להעלות אותה באולם ברטונוב האינטימי ועשו עבודה לא רעה מבחינת התפאורה ועבודה מצוינת מבחינת המשחק. כן, עדיין הם מפחדים והציפו אותנו בהצטדקויות פה ושם. אבל זה לא עבד להם. ההצגה עדיין מטלטלת. מאוד מטלטלת. למרות הפגמים שאפשר למנות. אין ספק שהייתי מוחאת כפיים בחוזקה אם לא הייתי עסוקה בלבכות. אחת ההצגות החזקות שראיתי מאז ומעולם. בהחלט. והנה אני שוב פעם בוכה. מזל שיום השואה אז מותר.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

גם פלבאים צריכים ליהנות משקספיר

על 'מהומה רבה על לא דבר' בתיאטרון הקאמרי

אם הקונספט של הבמאי היה מן מערבון ספגטי דל תקציב, הרי שהדמויות היותר אמינות שלו לא בדיוק תמיד התאימו לז'אנר ובעצם פזלו יותר במקרה הטוב לקומדיה דל-ארטה ובמקרה הפחות טוב לז'ורז' פאדו. וזה לא שזה בלתי הולם, סך-הכול מדובר בקומדיה מלכתחילה, אבל הפזילה לכל כך הרבה ז'אנרים לא רק שלא יצרה מיקס מעניין, אלא שפשוט לא התלכדה לכדי שום דבר.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מחלום עד עפר

על 'הילד חולם' בתיאטרון הקאמרי

אני לא יודעת אם המחזה הזה הוא בר הצגה. אולי הוא צריך להישאר בגזרת הפיוט הכתוב. אולי רק אז נדוג ונרגיש את כל המורכבויות שלו. אולי המחשבה על ולא ההמחזה של, מייצרת את הריחוק הרצוי מהדימוי הקיטשי הוויזואלי השגור. כטקסט, זוהי נקודת מבט לא כל-כך שיגרתית, כדימוי, יותר מדי שגורה. כשאני חושבת איך צריך לבצע אותו, אני חושבת על איך שמבצעים את ברכט. צריך ללכת שם על חבל דק, כדי להיות ענייניים מספיק ולא ליפול לרגשנות, לפאתוס. ברכט התנגד לכך מאוד. אבל זה לא הצליח לו. לא חשבנו, הרגשנו. בכינו בסוף אמא קוראז'. ריחמנו עליה, למרות שברכט לא התכוון לכך. מות ילדים. והרי היא בעצמה לא התאבלה עליהם. אבל זה כבר טבוע בתרבות. גם אם זה קיטש, קשה לנו להימלט מזה. ואולי בגלל זה קשה לנו להימלט מזה. אבל הדברים מורכבים הרבה יותר. בהצגה צריך לייצר דמויות, לא דקלומים. נעמה שיטרית עשתה עבודה יפה עם הילד, אך היא עדיין שטוחה, חד-ממדית. זה נדרש, הילד הוא חד ממדי. רדיפתו אחרי ילדותיותו, למרות השאלות והבקשות היא אחת. הוא אינו מהסס לרגע, אין בו קווים כמה. לא כך אצל רב-החובל. הנה נורמן עיסא מפיח דמות מלאה ורווית ניואנסים, רב החובל הקשוח שמסרב לאם ומנצל אותה מינית ומצד שני אב שכול. אנו לרוב, יכולים למצוא את עצמנו משני גבולות המתרס. הרבה פעמים בו זמנית. החיים הם לא פלקט. האם דקלומים הם פלקט. אולי אנו צריכים גם פלקט.

המשך לקרוא