הסאטיר בקונצרט

עשר גאויות*

על 'סטאבט מאטר' מאת אנטונין דבוז'ק

יש שאומרים שדבוז'ק הלחין את הטקסט הנוצרי הקנוני הזה באבלו על מות ילדיו. סטאבט מאטר דולורוסה, יוקסטה קרוצ'ם לקרימוזה... ניצבת האם המתייסרת, למול הצלב, בוכייה. הכול מאלוהים ועדיין אנו בוכים ומתייסרים. פעם, כך קראתי, כאשר כל ילד שני לא היה מגיע לבגרות, לא התאבלו על ילדים כמו היום. וגם כאשר אני נתקלת בתגובות של אנשים יהודים דתיים למות ילדים בפיגועים לא עלינו, התגובה שלהם מתייסרת, אך הרבה יותר סלחנית. אלוהים נתן ואלוהים לקח ותודה על הזמן שהם היו איתנו. ועדיין, הגרסה של דבוז'ק לסטאבט מאטר, אותו טקסט פרנסיסקני מהמאה ה-13, שהולחן כבר כמה פעמים לפני ועוד יולחן גם אחרי, היא שיא של רגשות סוערים, גועשים ונרגעים עד השיא הבא ותוך כדי גם גלים קטנים יותר. אין כאן ייסורים מאופקים ומופנמים כמו אצל פרגולזי, או שירת בל-קנטו וירוטואוזית כמו אצל רוסיני. אלא הכול בשירות הרגש.

המשך לקרוא
הסאטיר בקונצרט

באין רועה

על קונצרט מוצרט – המיסה הגדולה והרקוויאם.

הכול נראה מאוד מבטיח. מה בתפריט? מוצרט אהובי וארבעה יקירי המדור. הכוכבות הראשיות יעל לויטה ואלה וסילביצקי, המצטרפת החדשה ענת צ'רני והבן שבחבורה, מיודענו עודד רייך. התגבור שלהם בערב זה, קרי הטנור האמריקאי, המנצח האסטוני ושלוש מקהלות ישראליות לא היו במיטבם. וזה די חבל כי כשמדובר ביצירות ליטורגיות, הגברת הראשונה היא המקהלה. עוד לא החלטנו אם מה גבר על מה, זה שהרסו את הלקרימוסה מהרקוויאם, או זה שזכינו לביצוע מדהים של Et incarnatus est במיסה. הנה כי כן, את הקונצרט הזה הצילו הסולנים. אבל סולנים ביצירה ליטורגית זה לא מספיק. שהרי מדובר ביצירה דתית, כלומר יצירה לקהילה. הקהילה יושבת על הבמה או בקהל ואחת צריכה להלהיב את השנייה לכדי התלהבות דתית אחת. ואם הקהילה על הבמה לא מתלהבת מספיק ואפילו מבולבלת ומתפרעת, הרגש הדתי – המטרה של היצירה הזו (או אם תרצו לתרגם לימינו – רגש ההתעלות הספיריטואליסטית) לא מתעורר. יצאנו בלא כלום.

המשך לקרוא
הסאטיר בקונצרט

קריעת ים סוף

על הקונצרט "200 שנות מחאה" של הסימפונט רעננה.

החלק המעניין של יצירתו של זהבי הוא החלק התזמורתי שהוא קליל ושובבי (למרות קטע סטייל נעמי שמר-פסטיבלי זמר בשיר השלישי), עם נגיעות מסקרנות של כלי נשיפה ושל כלי הקשה (סנר ותופי דוד) והרמוניות מעניינות, רק חבל שהביצוע היה לא נקי וגם ניכרו בעיות בלאנס כאשר התזמורת היתה חזקה מדי ביחס לזמרת. זה נראה כאילו התזמורת הגיעה לקונצרט הזה לא מוכנה, או אולי שהמנצח ממש לא הבין את היצירה ואיך לגשת אליה, או שניהם. זה דבר נסלח ופתיר בטווח הארוך, מבחינת ביקורת היצירה, אבל מה שלא נסלח, הוא הלחן של הקו השירי, שלא רק שכנראה אחראי לזאת שהמילים בכלל לא מובנות, אלא שהוא קו שלחלוטין לא קשור לתזמור הקליל והשובבי, הוא כבד, מלא פאתוס ולא ממש מתחבר עם המוזיקה שנושאת אותו.  (17/1/16)

המשך לקרוא
הסאטיר בקונצרט

מלאכים וטרומבונים

על האורטוריה "אליהו" (אופוס 70) מאת פליקס מנדלסון ברתולדי במשכן לאומנויות הבמה.

אליהו אינה אורטוריה קלה לעיכול. היא אמנם משובצת קטעים מרגשים, אך בשל אורכה ובשל היותה מקבץ של פסוקים מהמקורות (כמו כל אוריטוריה), כדי לצלוח אותה נדרשת השקעה העולה על זו הנדרשת לאופרה או לקונצרט אינסטרומנטלי. הביצוע היה מוצלח למדי והסולנים היו מצוינים. המקהלה היתה טובה בעיקר בקטעים המלאכיים ובקטעים שהיא שרה אקפלה או בליווי כלי המיתר בלבד. כאשר נכנסו לפעולה כלי הנשיפה ממתכת, טרומבונים, חצוצרות, קרנות וטובה, היו לעתים רגעים של קקפוניה צרחנית ומיותרת. אלולא זאת, היינו נהנים מביצוע כמעט מושלם.  (18/10/13)

המשך לקרוא