הסאטיר בקונצרט

דובדבן ללא קצפת

על קונצרט 'שירת ההלל של מנדלסון' במשכן לאמנויות הבמה

שתי היצירות של מנדלסון שלפנינו הן פנינים מתוך הרפרטואר למקהלה. גדולים ממני העניקו להן את הכבוד להיקרא הממשיכות הישירות של העבודות של הנדל, האחיות הצעירות של המשיח ויהודה המכבי. שום דבר מזה לא ניכר בביצוע שלפנינו. תמיד, אבל תמיד, היצירות בסדרה הליטורגית יקומו ויפלו על הביצוע המקהלתי. ולמרות שאני טוענת שוב ושוב לבעייתיות של מקהלות החובבים בארץ, אני אחוזת געגועים כעת לביצוע הלא-רע בכלל של המקהלה בקונצרט סטבט מאטר של דבוז'ק, וזה לנוכח המקהלה הגדולה הזאת שלפנינו, מקהלת לאודמוס טה משטוטגרט, שהגיעה לארץ עם המנצחת ועם סולנים (הטנור ואחת מסופרניות המשנה); הנה, חשבתי, נזכה לשמוע מקהלה כמו שצריך, גם כשהיא מצוותת למקהלה ישראלית, מקהלת אורטוריו ירושלים. ואוי לאותה בושה. מזמן לא שמעתי מקהלה כל-כך תפלה. חיוורת, עם דיקציה לא ברורה בעליל, כמעט ללא שום מעברי דינמיקות. הסולנים המצוינים והתזמורת שנכנסה לפוקוס בחלק השני, לא יכלו לחפות על הבור שנפער בגלל המקהלה המאוד בעייתית. ואז חלקים שלמים ביצירות האלו הלכו לאיבוד. מה שמרכזי במקור הפך למישני, והבסיס לדובדבן שבעוגה נשמט. אז אולי היתה לנו עדנה בקטעי הסולו ובקטע האינסטרומנטלי, אבל בלי מקהלה כמו שצריך, לא היה בכוחם של כמה חלקים עשויים היטב להעיד על השלם.

המשך לקרוא

הסאטיר בקונצרט

שועת עולם

על קונצרט פתיחת העונה של תזמורת נתניה - הקאמרית הקיבוצית, עם ברברה הנדריקס - סופרן.

אבל גולת הכותרת באמת היתה ההדרן הלא מתוכנן. הנדריקס הקדישה אותו לשמעון פרס, a man of peace, יום לפני הלוויתו, ושרה א-קפלה ספיריטואל אפרו-אמריקאי, על שחרור מעבדות, בביצוע מרטיט שאחריו האולם רעד ממחיאות הכפיים. רק בשביל זה, זה היה שווה. על הקונצרט ניצח ואף הנחה בחן ובהתלהבות המנהל המוזיקלי החדש של תזמורת נתניה – הקאמרית הקיבוצית, השוודי כריסטיאן לינדברג, שבנוסף להיותו מנצח הוא טרומבוניסט וירטואוז. ואני מזכירה זאת מכיוון שלאורך כל הקונצרט בלט חוסר הבאלאנס בין כלי הקשת המאוזנים וכלי הנשיפה הצורמניים והחזקים מדי לאולם ריקאנטי במוזיאון תל-אביב. למרות שייצוג כלי הנשיפה היה קטן יחסית, עדיין נדמה היה שיש להוסיף כינורות רבים (וצ'לי ובאסים וויולות) כדי לאזן את הסאונד. אבל זו תזמורת קאמרית... והיא צריכה להישאר כזאת ולא להפוך פתאום לתזמורת סימפונית. אבל אז איך מבצעים סימפוניה?

המשך לקרוא

הסאטיר בקונצרט

עשר גאויות*

על 'סטאבט מאטר' מאת אנטונין דבוז'ק

יש שאומרים שדבוז'ק הלחין את הטקסט הנוצרי הקנוני הזה באבלו על מות ילדיו. סטאבט מאטר דולורוסה, יוקסטה קרוצ'ם לקרימוזה... ניצבת האם המתייסרת, למול הצלב, בוכייה. הכול מאלוהים ועדיין אנו בוכים ומתייסרים. פעם, כך קראתי, כאשר כל ילד שני לא היה מגיע לבגרות, לא התאבלו על ילדים כמו היום. וגם כאשר אני נתקלת בתגובות של אנשים יהודים דתיים למות ילדים בפיגועים לא עלינו, התגובה שלהם מתייסרת, אך הרבה יותר סלחנית. אלוהים נתן ואלוהים לקח ותודה על הזמן שהם היו איתנו. ועדיין, הגרסה של דבוז'ק לסטאבט מאטר, אותו טקסט פרנסיסקני מהמאה ה-13, שהולחן כבר כמה פעמים לפני ועוד יולחן גם אחרי, היא שיא של רגשות סוערים, גועשים ונרגעים עד השיא הבא ותוך כדי גם גלים קטנים יותר. אין כאן ייסורים מאופקים ומופנמים כמו אצל פרגולזי, או שירת בל-קנטו וירוטואוזית כמו אצל רוסיני. אלא הכול בשירות הרגש.

המשך לקרוא

הסאטיר בקונצרט

באין רועה

על קונצרט מוצרט – המיסה הגדולה והרקוויאם.

הכול נראה מאוד מבטיח. מה בתפריט? מוצרט אהובי וארבעה יקירי המדור. הכוכבות הראשיות יעל לויטה ואלה וסילביצקי, המצטרפת החדשה ענת צ'רני והבן שבחבורה, מיודענו עודד רייך. התגבור שלהם בערב זה, קרי הטנור האמריקאי, המנצח האסטוני ושלוש מקהלות ישראליות לא היו במיטבם. וזה די חבל כי כשמדובר ביצירות ליטורגיות, הגברת הראשונה היא המקהלה. עוד לא החלטנו אם מה גבר על מה, זה שהרסו את הלקרימוסה מהרקוויאם, או זה שזכינו לביצוע מדהים של Et incarnatus est במיסה. הנה כי כן, את הקונצרט הזה הצילו הסולנים. אבל סולנים ביצירה ליטורגית זה לא מספיק. שהרי מדובר ביצירה דתית, כלומר יצירה לקהילה. הקהילה יושבת על הבמה או בקהל ואחת צריכה להלהיב את השנייה לכדי התלהבות דתית אחת. ואם הקהילה על הבמה לא מתלהבת מספיק ואפילו מבולבלת ומתפרעת, הרגש הדתי – המטרה של היצירה הזו (או אם תרצו לתרגם לימינו – רגש ההתעלות הספיריטואליסטית) לא מתעורר. יצאנו בלא כלום.

המשך לקרוא