הסאטיר במחול

מבחן סוזן דלל

על 2 תוכניות של גוטייה דאנס תיאטרון מחול שטוטגארט

לא, זו לא יצירה ארס-פואטית, למרות שהיא נוגעת באחד הנושאים החשובים ביותר הנוגעים ליוצרים באשר הם, מכל תחום שהוא, הקשר בין יצירה ושיגעון. בדרך-כלל, כשתוקפים את הנושא, מראים איך השיגעון משפיע על היצירה. בעבודה זו, כביכול בבחינת המקרה הספציפי של ניז'ינסקי, מנסים לבחון איך היצירה מנבאת את השיגעון, מנסים להראות שהוא היה שם תמיד, מה שלא נכון עובדתית אולי. יצירה זה דבר מאוד מלחיץ, ואם לא תשתגע, אולי בהחלט תקרוס, כמו שהדמות קורסת באמצע היצירה ושוכבת לה על הרצפה לאורך דקות ארוכות, לאחר מטח מחיאות כפיים בלתי נגמר, שהפך מטריד מטריד, אפילו אותנו. מטרידה עוד יותר עם זאת היתה הסיטואציה שלאחריה, עת רקדנים רקדו על אותה במה בה שכבה דמות קורסת, כאילו כלום.
...
ויתרתי מוקדם על הנרטיב. אני מחפשת את הגאולה בפורמליזם או בפיוטיות. הפורמליזם לא מתגבש לאמירה. הפיוטיות קורסת בפער הבלתי פתור בין המוזיקה שהוצאה מכליה והתנועה שסירבה להתגבר על גבולות הגימיק, שגם הוא נעלם לו באולם הגדול עליו במידות רבות. ודיווחו לי שמהשורות הראשונות זה היה יותר גרוע.

המשך לקרוא
הסאטיר במחול

פוסט

על החידוש של Dance  מאת לוסינדה צ'יילדס

רפלקסיה היא מילת המפתח הראשונה. הריקוד המקורי משנות ה-70 מוקרן, לפעמים כמה פעמים, ומסונכרן עם הריקוד הזהה בדיוק המבוצע על הבמה. לא בדיוק זהה. מה שונה. בראש ובראשונה תפיסת הגוף. אז כולם בעלי גוף כמעט אחיד, כמו בלרינות של בלט קלאסי. בלי ציצי בלי תחת, בלי שרירי ירכיים בולטים. מרחפים בתנועות עדינות, הידיים מרחפות אף הן עם תנועות ללא סיומות. והיום, יש לנו מגוון גופות, בעיקר אצל הנשים, נמוכות, גבוהות, מלאות יותר ופחות, כולן כמעט ללא יוצא מן הכלל בעלות גוף הרבה יותר אתלטי, התנועות הרבה יותר מובחנות, הקפיצות יותר גבוהות. לא בטוחה שבלי הרפלקסיה לשנות ה-70 זה היה עובד. אולי כן.

המשך לקרוא