הסאטיר באופרה

קלף מנצח, אבל פושר

על "לה טרוויאטה" באופרה הישראלית

לה טרוויאטה אינה רק האופרה שזכתה להפקות הרבות ביותר בישראל (ואף היתה האופרה הראשונה שהועלתה בארץ, בקולנוע עדן בתל-אביב ב-24 ביולי 1923 בניצוח מרדכי גולינקין), אלא נכון לשנת 2012, למספר ההפקות הרב ביותר בעולם כולו. בתור שבכזו היא כנראה גם אחת האופרות המוכרות ביותר לא רק לאוהבי האופרה אלא גם לקהל הרחב. אריות מתוך האופרה שולבו ביותר ממאה סרטים לאורך השנים, דבר המעיד לא רק על הפופולאריות של האופרה, אלא גם על יכולתה של המוזיקה להעצים את האפקט הדרמתי בין אם מדובר בסיפור אהבה, בסיפור פשע או אפילו בפרודיה.

מה כבר אפשר לחדש בנוגע לקטעים כל-כך מוכרים? אלו נתונים ביד הבימוי והתפאורה. בהפקה שלפנינו, שהופקה בשיתוף עם האופרה הלאומית הלטבית, נבחרה תפאורה סטטית של חדר אירוח יוקרתי עטור טפט אלגנטי בגווני אפור, עם שפע מנורות יוקרתיות, לרבות שנדוליר גדול מידות בחדר האחורי וחלון גג גדול ומפואר. תפאורה זו תלווה אותנו לאורך כל האופרה, כאשר שינויים קלים בלבד נערכים בה על-מנת לציין את מקומות ההתרחשות שבהמשך העלילה: הבית בכפר בו שוהים ויולטה ואלפרדו, ביתה של פלורה ושוב ביתה של ויולטה, הפעם כשהיא מרוששת וגוססת. המעטפת הזו אינה רעה כלל ועיקר ואף ניכרה הרגשת הקלה על שנבחרה בהפקה זו תפאורה ריאליסטית להבדיל מהתפאורה הסימבוליסטית הכבדה של ההפקה מלפני שנתיים, אלא שהשימוש בחפצים המאכלסים אותה תמוה, הבימוי מוזר לעתים, הביצועים הקוליים לא מרשימים במיוחד ובעיות בלאנס הורגשו לאורך כל האופרה.

ובכל זאת, לה טרוויאטה היא קלף מנצח. גם ביצוע פושר יתקבל על-ידי הקהל בתשואות נאות למדי. המוזיקה של ורדי יכולה לספוג חבטות רבות לפני שהצופה הממוצע יימצא מאוכזב. האם זה בגלל שהקהל לא מבין? אין זאת כי המוזיקה לא נוצרה אך ורק למביני עניין או למקצוענים; אלו תמיד יצביעו על הבעיות, זה מקצועם וזו חובתם במסגרת השאיפה לשיפור השירות. ההפקה הזו אינה מן המצטיינות, וגם בתנאים הנתונים של התפאורה והבימוי הבעייתיים, אפשר היה לשאוף לפחות לביצוע טוב יותר של הזמרים והנגנים. אבל עדיין לא אטעה אם אומר שהקהל ברובו יעדיף לראות עוד פעם את לה טרוויאטה, גם בהפקה פושרת למדי, וייצא נלהב ומרומם בסופו של ערב, מאשר לראות הפקה מעולה של אופרה קשה לבליעה כמו למשל ווצק, בוריס גודונוב, או אפילו אופרה ורדיאנית מאוחרת כמו אותלו.  (18/5/13)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

נשיקה, עוד נשיקה

על "אותלו" באופרה הישראלית

אופרה של ורדי תמיד מזמנת חוויה לצופים. אותלו היא אופרה מאוחרת של המלחין, שנכתבה לאחר הפסקה ארוכה ובה אימץ ורדי גישת הלחנה שהשאירה מאחור את עקרונות הבל-קנטו ואיתם את אריות הלהיט. שוב הצופה אינו יושב וממתין לעוד ביצוע וירטואוזי של אריה המושרת בפי כל, המשובצת בסכמטיות בין קטעי רצ'טטיב. באופרה זו, המוזיקה מהווה רצף המשכי אחד ומרתק, המשאיר את הצופה קשוב לאורך כל האופרה. מהבחינה הזאת, ההפקה של אותלו העולה כעת באופרה הישראלית היא הצלחה כבירה. אכן ישבנו מרותקים למתרחש על הבמה. המוזיקה זרמה וגם הבימוי, למעט מוזרויות נקודתיות היה עשיר ומשובב עין.

זו הפקה שבהחלט מודעת לעצמה. היא תמיד מזכירה לנו שהכול רק הצגה, במיוחד התפאורה, שבמרכז נראית ריאליסטית לכאורה אך הקונסטרוקציה שמקיפה אותה חושפת שלד ערום, כאילו לא גמרו את התפאורה עד הסוף. אין זאת אלא כדי לשמור את הקהל תדיר בלימבו שבין המציאות והאשליה התיאטרונית. ההפקה אינה מתיימרת להיות "ריאליסטית" או "מודרנית", אלא נעה במכוון על קו התפר שבין ה"ריאליסטי", ה"מודרני" וה"סימבולי", בנסותה לא רק להעניק רקע הולם למוזיקה, אלא אף לספק לנו רובד נוסף של חוויה ותובנה. זאת, בתוספת שלושה סולנים מצוינים וכריזמטיים ושלל תלבושות תקופתיות עשירות, תרמו ליצירת אחת ההפקות המוצלחות בשנים האחרונות באופרה הישראלית.  (16/4/13)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

אבוי לך, רוסיה

על "בוריס גודונוב" באופרה הישראלית

בוריס גודונוב היא אופרה היסטורית, ארוכה, כבדה, עם קולות כבדים – בעיקר באסים ומצו-סופרן, היא נטולת אריות מפרסמות ואריות בכלל והדגש בה הוא על דיבור מושר, באופן לירי יותר או פחות. המוזיקה שלה, במיוחד בגרסה המקורית של מוסורגסקי, מאתגרת ואינה קלה לבליעה. יש בה לא מעט רגעים מרגשים בפוטנציה, בהם רגעים טרגיים וכבדי משקל, כמו האריות והמונולוגים של בוריס וקטעים יותר קומיים, כמו סצנת הפונדק והסצנות של השוטה.

לא קל ליצור הפקה אפקטיבית של בוריס גודונוב. בהרבה הפקות אנשים עוזבים את האולם לפני סיום האופרה. בתל-אביב לא ניכרה נטישה המונית כפי שראינו בהפקות של אופרות אחרות, אך לאחר ההפסקה כמות האנשים באולם התדלדלה. האם האשמה בהפקה או באופרה עצמה?

אין ספק שההפקה לא תמיד תרמה לאופרה. בצד סצנות מסוימות שאותן היא הידקה, בסצנות האחרות, היותר חשובות לטעמי, היא היתה מפוזרת והמוזיקה והביצוע לא צלחו אותה. האופרה הלא-קלה הזאת צריכה את כל החיזוקים מן ההפקה. כאן, הרגעים הקתרטיים נכונו לנו רק בחלק מהסצנות, למרות שזה הלך והשתפר עם התקדמות האופרה. הסיום היה מצמרר, אבל הוא נשען על ריק, העלילה שלפניו נבנתה ונפלה, נבנתה ונפלה ולבסוף לא תרמה לאפקט כולל ומצטבר, אלא רק לרגעים מרגשים מקומיים.  (16/3/13)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

לא לפחד כלל

על "בטבעת החנק" באופרה הישראלית

הבימוי והתפאורה אינם אופטימליים ולמרות הברקות בימוי למכביר ורגישות בולטת למוזיקה, שבאה לידי ביטוי בין היתר בהתאמה יפה של התנהגות הדמויות למוזיקה, הקונספט הכללי חוטא למטרות שהוצבו על-ידי הבמאי עצמו. לא רק שהבימוי מכוון בעיקר לפרשנות החלום, האישה הנוירוטית או הפנטזיה, במקום ללכת בדרך שהתוו ג'יימס ובריטן ולהתמקד בתצוגות פשוטות ורגילות ובעצם ניטרליות, שלא רק שלא יגבילו את הפרשנות של המופע ויאפשרו לקהל להתחבט במה שקורה אלא גם יסייעו להגברת אפקט הפחד שלא קיים כמעט בכלל, הוא בעצם פוגע בחוויה המוזיקלית, משום שהוא מכתיב את הטון השולט, מתבלט יתר על המידה ולא מותיר את הבמה למוזיקה. עדיין, אנו יכולים להתפעם מהמוזיקה הנהדרת של בריטן, רק שהדרך להגיע אליה, רצופה מכשולים ומיסוכים.

האופרה בטבעת החנק הועלתה באופרה הישראלית בתחילת דרכה והקהל אהב אותה כל-כך, עד שהיא הועלתה כבר שוב בעבור שנתיים ואח"כ שוב כעבור שנתיים נוספות. מאז עברו 20 שנה ורק השנה, לציון 100 שנה להולדת בנג'מין בריטן, החליטו באופרה הישראלית להעלות אותה שוב. ועל כך עלינו רק לשמוח מפני שמדובר בפיסת מוזיקה קסומה ומרתקת שמציגה בפנינו עולם תמים שהשדים המבעבעים בו יפים עוד יותר מהתמימות. האופרה אמורה להיות מפחידה. או שלא. אני חושבת שהיא כן אמורה להפחיד, או לפחות לייצר איזושהי תחושת אי-וודאות. אבל זה לא כל-כך עבד בהפקה הנוכחית. חבל. אבל עדיין, בכל זאת, כדאי מאוד ללכת ולראות את האופרה הזאת, ללכת ולא לפחד מן הכותרת "אופרה מודרנית", כי המוזיקה למרות הכול מנצחת.  (14/2/13)

המשך לקרוא