הסאטיר באופרה

הגיבורה מתה

על 'ורתר' מאת מסנה באופרה הישראלית

הסצנה האחרונה מציגה מסגרות ריקות. הלוח הכבד שמאחור, חיי הנישואין העקרים והמעיקים של שרלוט הוחלפו בריק שחור והיא עומדת בו זקופה וגאה. האם השחרור הוא ריק. אם ורתר מתאבד בגלל הפער בין הרצוי למצוי, באמצע המאה ה-20, אותו פער ייקרא אבסורד. פשוט תחיה עם זה. לא בבית ספרנו. כלומר באופרה ששתולה עמוק בהלך הרוח הרומנטי, גם אם יוצגו בה יצירות קדומות יותר או מאוחרות יותר. האופרות עצמן אינן עצם העניין, אלא ההסכם הבלתי כתוב בין הקהל ובית האופרה. האם באמת אנו צריכים להסתכל בעבר כמו תמונה סגורה ויפה, כמו משהו חתום ומרוחק, או שעוד יש מקום לפרוץ מסגרות. הנה הבמאי מנסה. סצנת מותו של ורתר. על מסגרת התמונה מונחת מסגרת שכובה. בפינה שבין שתיהן שוכב ורתר הגוסס והנה זו דרכה של שרלוט לרדת אל מחוץ לתמונה. הלוך וחזור. היא שיצאה מתמונה, בוחרת לחזור אף על פי כן ונעמדת בריק שמאחור. Freeze. והנה שרלוט הזקנה באה אל הספסל ונזכרת בנעוריה. השחרור של שרלוט נמשך רק לאורך הגסיסה של ורתר ולאחריה, המודעות שלה שווה גלמודות וחיים בעבר. כן, זה מה שנשים צריכות לשלם על שחרור. בתקופה הרומנטית. הנה, הרגנו לנו גם את הגיבורה. הפי אנד.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

חברה קנאית או איפה אאורידיצ'ה
(Eine eifersüchtige Freundin oder wo ist Eurydice)

על האופרה 'אורפיאוס' מאת גיאורג פיליפ טלמן

ההתלבטות של אורפיאוס כאן, מקבילה מאוד לשתי האלטרנטיבות החברתיות העומדות בפני האדם בתחילת המאה ה-21 בדרכו לגאולה. הרדיפה אחר החומרנות והכבוד מצד אחד והחיפוש אחר החופש, החוויה והתוכן האלטרנטיבי מצד שני. חיפוש של תקופת מעבר שמתחילה למאוס או להתפכח מאשליית כסף יביא גאולה. כסף יביא אושר. בעל המאה הוא בעל הדעה. "בהפקה זו," אומרת הבימאית," עולם הנימפות, הוא העולם של אאורידיצ'ה, הוא עולם של ילדי רחוב או 'משפחת רחוב' החיים בעולם תחתון עם חוקים משלו. הדמויות בעולם זה ברחו ממשהו, מתחבאות ממשהו, הן מחפשות חופש, אך מהו אותו חופש? – אורפיאוס מרחף בין הרחוב השונה, החופשי והאפל לבין העולם היצרי, הבורגני והריק של אורזיה (המלכה הקנאית) ואינו מסוגל לבחור." אולי העולם הזה, של הנימפות, הוא העולם הווירטואלי של הרשתות החברתיות, על החופש שהן מאפשרות, על ההסוואה שהן מאפשרות. אפשרות.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

אופרה למתחילים

על האופרה כרמן באופרה הישראלית

ייתכן שחלק מהבעייתיות של הקבלה של כרמן היום היא המהפך בהשקפת העולם שבא עלינו עם מעבר השנים. אם בימי ביזה, מיכאלה היא האישה האידיאלית וכרמן היא איזו יצור חייזרי שנחת על באי האופרה קומיק ופרע בפראות את כל סדרי עולמם, עד כדי כך שגם המוות שלה בסוף לא סיפק אותם, הרי שהיום האישה האידיאלית היא כרמן ומיכאלה התמימה כמו גם דון ז'וזה הטאמבל והמתפתה נראים לנו חייזרים או לכל הפחות פרייארים. הגבר האידיאלי של ימינו מתגבש יותר בדמותו של אסקמיו, או אפילו של זוניגה או מוראלס. וכך, אם באי האופרה קומיק יכלו להבין ולהזדהות עם הדילמה המוסרית של ז'וזה לאור הזרה הלא צפויה שפרצה לעולמו, הקהל של היום, זה שלא מגיע לאופרה וחי במציאות, היה צוחק בריש גלי על הטאמבל המסכן ז'וזה שבכלל חושב פעמיים... אבל בסופו של יום, גם הם עדיין לא מקבלים אישה שתחליט בעצמה עם מי היא רוצה ללכת, הרכושנות הגברית עדיין קיימת והנה סופה של בוגדת לתלייה. יותר מאז – היום הסיפור של כרמן מייצג את הסטנדרטים הכפולים של החברה שלנו – שמקדשת אישה שהיא זונה פתיינית מצד אחד ומדונה מוסרית מצד שני. כרמן היום היא לא השדה מסיוטיך שאל לך להתקרב אליה, אלא האישה "ההגונה" שלך בבית, זו שאת הפראיות והחופש שהיא קיבלה זה מכבר, אתה עדיין רוצה לתחום ולאור זאת אפשר לקרוא את הסיפור של האופרה היום כסיפור המעודד אלימות כלפי אותן נשים שמעזות לפרוש כנפיים ולעשות מה שהן באמת רוצות.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

בין הגלים

על 'דידו ואיניאס' באופרה הישראלית

אולי זה הילד שבי, אבל אקרובטים מכל סוג, ובמיוחד אקרובטי בדים, מעוררים אפילו בי, הסקפטית הידועה, התפעמות והתלהבות. אני נזכרת ביצירה אחרת לגמרי עם אקרובטי בדים, יצירת הפרינג' הישראלית, בורדל טוטאל, זוכת קיפוד הזהב, שנבטה בגלל שלאנשי הקרקס הישראלים היה משעמם בעונת המלפפונים, כלומר בחורף. אלא ששם האקרובטים הפכו לשחקנים בהצגה, מהמפגן החזותי למפגן הרגשי, ואילו אצלנו, הזמרים הופכים לאקרובטים, כאשר שתי הזמרות בתפקיד המכשפות נתלו באוויר ושרו את התפקיד שלהן כשהם מועלות ומורדות ומוזזות על טרפז. ... ויתר האקרובטים, אולי תקראו להם קופידון, אולי תקראו להם השדים העוזרים של המכשפה התמנון, אבל שחקנים בעלילה הם לא. ייצוג שטוח, יפה מאוד וחסר רגשות. אנו מתפעמים, אלא שההתפעמות הזו תופסת רק את קצה סקלת ההתפעמות שלנו שמתחילה ב-WOW וירטואוזי ונעה אל שיא הבעת הרגשות. שתי צורות קתרזיס שמביאות אותנו כה רחוק זו מזו. אחת ליופי והשניה לאמת. ובכל זאת, אנו מעדיפים שהן יפגשו באמצע. לא כדי ליהנות משני העולמות. אלא מהעולם השלישי. מהכוליות. אולי בגלל זה מיתוס לא יכול להיות מגולם כהיבט חזותי, סגנוני בלבד. כי מיתוס הוא בסיס להנבטת אמת. לא להנבטת יופי. ובמקרה שלנו, הוא הסיפור שסיפרו הרומאים בתעמולה שלהם נגד אויביהם אנשי קרתגו כשרצו לתרץ את שורש האיבה בין שני העמים בימי מלחמות חניבעל. יופי יכול להיות רק מוצר נלווה.

המשך לקרוא