הסאטיר באופרה

צרות בגן עדן

על האופרה 'פליאצ'י' מאת רוג'רו לאונקוולו באופרה הישראלית.

על זה שהמנצח והבימאית-מעצבת ידברו ביניהם, אין מה לדבר בכלל. וכך, קונספט, קונספט. התזמורת מנגנת מנסה לנגן, משהו עשיר, בומבסטי. לא בטוח שזה ווריזמו. על הבמה הכול מינימיליסטי בצבע קיר, גם זה לא בטוח ווריזמו, תנועות קטנות, קוביות קטנות (מזוודות, לפי הסטילס), שולחנות איפור זעירים. הכול זעיר. שורות דגלים (pennants) שנקשרים בין הבתים כמו חבלי כביסה, להגדרת הפרספקטיבה וגם כדי שיהיה מה לעשות עם כל האנשים על הבמה. את חבלי הכביסה דווקא מציגים באמצעות איזה כמה סדינים על מוט בחצי במה, כאילו זו אילוסטרציה וזה לא בהצגה בתוך הצגה. וגם בצבע קיר (כלומר לא ריאליסטי, אלא מין חום) גם בפרולוג, תלוי לו בצד איזה סדין בגודל בול, האלללו, דרילנג, את מודעת לגודל הבמה שלך. ויש עליו איזה דמויות מתחלפות. אי אפשר מסך גדול, אין מקום. אין מקום. חחח... בקיצור לא רואים כלום לא מבינים כלום. גמרתי להיות מתוסכלת בשל מעין אלו. אם אני לא רואה, הבמאי אשם. לא אני, לא הכסף שאין לי כדי לקנות כרטיס בשורות קרובות, לא בעל האולם שלא רוצה לסגור את גן העדן, כי אתם יודעים, להיות קרובים לאלוהים זה לא כל כך רע. הבמאי, שקיבל חלל לידיים שלו ולא ידע איך לאכול אותו. הבמאי ששכח שסה"כ המקומות של כל מי שלא רואה מניבים יותר כסף מסה"כ המקומות של מי שכן רואה. הבמאי שלא אכפת לו איך היצירה שלו נחוות משורה 20 ומעלה.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

מטא-ספקטקל

על האופרה 'חליל הקסם' באופרה הישראלית.

הדיון במטא-וורס בהקשר של The Uncanny Valley מציף לאחרונה את הרשתות. ולגבי ההפקה הזו אפשר לטעון שכאשר עורערה האשליה, נפגם החיקוי המושלם של הזמרים את הדמויות, נכנסנו לטווח הזה של 'עמק המוזרות'. אי ההזדהות שלנו עם הדמויות לא נובעת רק מסיפור קלוש, מההורדה של כל האלמנטים העלילתיים שיכולים לפתח את הדמות, אלא גם מהמצב הפיזי שנוצר כאן, שבעטיו הן המופיענים והן הדמויות בעצם נמצאים בלימבו שבין אובייקט וסובייקט.

אולי זה תרגיל מעניין שמנבא את העתיד. יצירה נגזרת שיכולה לקבל חיים משלה. הבדידות והדיכאון הם המגפה של המאה ה-21 כך אומרים. הבעיה היא שההפקה הזו מתיימרת להיות אופרה של מוצרט והיא לא. אולי פאנפיקשן. כי המוסיקה שהיא חזות הכל בעיני היוצרים, זה אולי רעיון יפה, הייתי שמחה אם זה היה בא לידי ביטוי, אבל כאן כל מה שקיבלנו זו בדידות שפוגמת במוסיקה. כי כאמור בסופו של יום לא המוסיקה, או האהבה, יכולות להשיב פה את הסדר על כנו. סדר נכון, של הטבע, של חוכמה והגיון, שניצחו באופרה של מוצרט, לא הולך להיות כאן בכלל. העתיד נראה מפחיד לא רק בכאותיות שלו, בסיוט שאפילו היוצרים של ההפקה לא נתנו לנו ממש להתעורר ממנו, אלא גם בסדר החדש שמגיח באופק.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

שרלטן בעל כורחו

קצרמר על 'סלומה' באופרה הישראלית

רק נאמר, שאל מול המבנה המאוד מדויק והגאוני של שטראוס, ניצב מבנה טיראנאי מגושם, ללא שאר רוח ופשטני למדי. ציר אמצעי יורד ועולה, עם גלובוס שעולה (נשאר למעלה ומחליף צבעים כל הזמן), חושף יוחנן, יורד עולה וכד' (כמו הכדור של new year's eve בטיימס סקוויר), הופך שולחן עליו מאכלים נאוניים. מזכיר אולי את ההפקה הגאונית סביב השולחן של יבגני אונייגין. רק מזכיר, כאן זה על גבול הלמה. חיילים שיענו עומדים במבנים מסוימים על הבמה. לא מרשים, לא מדויק. וסלומה שמתרוצצת ללא כל מטרה מוגדרת בחלק הראשון. או לפחות ככה זה נראה מהמרפסת. כן, כבר ראינו הפקות גרועות הרבה יותר באופרה הישראלית, אבל לא לילד הזה פיללנו כשמדובר בטיראנטרון.

ככה קורה כששוכחים לפעמים שכוכבים יש רק בשמיים. ושמים אותם על חולצות של דמויות באופרה. מה זה כל נקודות האור בתלבושות של סלומה (תלויים ממחושים שיוצאים מהחזה), יוחנן (על הזקן) וכד'.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

הגיבורה מתה

על 'ורתר' מאת מסנה באופרה הישראלית

הסצנה האחרונה מציגה מסגרות ריקות. הלוח הכבד שמאחור, חיי הנישואין העקרים והמעיקים של שרלוט הוחלפו בריק שחור והיא עומדת בו זקופה וגאה. האם השחרור הוא ריק. אם ורתר מתאבד בגלל הפער בין הרצוי למצוי, באמצע המאה ה-20, אותו פער ייקרא אבסורד. פשוט תחיה עם זה. לא בבית ספרנו. כלומר באופרה ששתולה עמוק בהלך הרוח הרומנטי, גם אם יוצגו בה יצירות קדומות יותר או מאוחרות יותר. האופרות עצמן אינן עצם העניין, אלא ההסכם הבלתי כתוב בין הקהל ובית האופרה. האם באמת אנו צריכים להסתכל בעבר כמו תמונה סגורה ויפה, כמו משהו חתום ומרוחק, או שעוד יש מקום לפרוץ מסגרות. הנה הבמאי מנסה. סצנת מותו של ורתר. על מסגרת התמונה מונחת מסגרת שכובה. בפינה שבין שתיהן שוכב ורתר הגוסס והנה זו דרכה של שרלוט לרדת אל מחוץ לתמונה. הלוך וחזור. היא שיצאה מתמונה, בוחרת לחזור אף על פי כן ונעמדת בריק שמאחור. Freeze. והנה שרלוט הזקנה באה אל הספסל ונזכרת בנעוריה. השחרור של שרלוט נמשך רק לאורך הגסיסה של ורתר ולאחריה, המודעות שלה שווה גלמודות וחיים בעבר. כן, זה מה שנשים צריכות לשלם על שחרור. בתקופה הרומנטית. הנה, הרגנו לנו גם את הגיבורה. הפי אנד.

המשך לקרוא