הסאטיר באופרה

למה למה למה

על האופרה 'לה גאזטה' מאת ג'ואקינו רוסיני באופרה הישראלית.

הנה לכם מקרה בו הבמאי לקח לידיו יצירה לא גדולה בכלל כאמור, בעייתית כאמור, ובמקום לחדד ולהבליט את המוזיקה שלה, שהיא החלק החזק שלה, וגם אם הוא לא מופתי הוא עדיין וירטואוזי מאוד ומבדר וחינני, הוא בחר להבליט דווקא את החלק החלש – הסיפור הקלוש והמטופש עד מאוד וגם את זה הוא עשה אך ורק כדי להראות אותו מטופש עוד יותר ממה שהוא. כאילו הוא רוצה לצרוח לנו במגפון – זו יצירה רעה. אז נתחיל מזה שבאינטרפטציה שלו המלון בו מתרחשת האופרה הוא מלון זונות והזונות לבושות אדום, כולל ליזטה, אבל לא אדום סקסי אלא אדום חייזרי עם כל מיני רצועות לא ברורות סביב הכתפיים ופרילים מוגזמים בישבן, או בכל מקום אחר שאפשר לתקוע אותם. ואחר-כך יש גם פיאות הזויות. ומה שלא נראה הזוי וחללי, נראה כמו מדים מהאייטיז, והכוונה לא למדים של הקונסיירז' במלון, אלא לבגדי הדמויות האחרות, שמשום מה איזה מעצב תלבושות החליט שיבינו שהם קשורים אם יעשו להם בגדים עם אותו. כך יוצא שבתחילת האופרה כל הדמויות נראות כמו ליצנים ומתנהגות כמו ליצנים ואח"כ הליצנים גם מתחפשים – תחילה לקוויקרים ואח"כ לטורקים, והכול נראה כאילו יצא מהפקת מחזה סוף שנה של בית ספר תיכון, או של תיאטרון דל-תקציב במקרה הטוב . ואם אנחנו בקרקס, כמו שהבנתם, אז בואו נלך עד הסוף, עם הומור פיזי שרק הגחיך במקום להוסיף, הגזמות פראיות ולא מובנות בתחום האביזרים (תותחים בסצנת הדו-קרב... טוב שלא ירו מהם בני אדם מעופפים), כוראוגרפיה מעופשת... טריק מעליות זול וגם מקקים – כלומר ליזטה ואח"כ פיליפו עושים סצנות לדון פומפינו שלא נסחט ויורד גם הוא עם כל בטנו הגדולה והמזויפת, אל הרצפה ומציג רגליו הרועדות אל על... כבר שכחנו, מרוב גיחוך על כל מה שקורה פה, שאנו אמורים לאהוב ולהזדהות עם הלעיימך החביב.

המשך לקרוא

הסאטיר באופרה

פורמליזם זומבי*

על האופרה 'פאוסט' באופרה הישראלית

הזיכרון שלנו קצר. ואנו תמיד מטייחים לטוב או לרע, לרוב לטוב. זה לא שלא היה לי קשה. היה מעייף כאמור... אבל למרות הבומבסטיות הפורמליסטית המהממת ברגע הראשון, בדיעבד כשחושבים על זה שוב, זו הפקה מנייריסטית, שמקטינה איפה שצריך להגדיל ויוצאת מכיוון ומשתגעת לגמרי במקומות אחרים. וגם היתר לא בדיוק משרת את המוזיקה. הנה כי כן בסופו של יום, ההפקה הזו הטילה צל כבד מדי על המוזיקה, גימדה את המשתתפים ובמיוחד את הזמרים וכמו שהיה בנשף מסכות, קשרה משקולות רבות מדי למוזיקה הרומנטית, העדינה והלא יותר מדי מתוחכמת של גונו. ולא רק שחטאו פה בחטא הבומבסטיות גונבת ההצגה, אלא שגם חטאו בחטא הידוע "הבמאי החליט להשתמש בכל השטיקים שהוא יכול היה להעלות על דעתו ולהשתמש בהם שוב ושוב ובווריאציות עד זרא" שגם כאלו כבר היו לנו. העומס שהרגשנו – לא היה בגלל המוזיקה. אותה, בבימוי הנכון, אפשר כנראה היה לצלוח.

שירת או לא שירת את המוזיקה, מצד שני אנו שואלים – האם תרמה לנו ההפקה הזו תובנה חדשה על פאוסט. אתם זוכרים – חדר שלם רק לרשימת היצירות בהשראת... לא שאין מה להגיד... אני בטוחה שהייתי יכולה לכתוב ספר על כל האספקטים שאפשר לדון בהם בהקשר העכשווי ועדיין הייתי מחדשת. אין ספק שהוא ניסה, הבמאי. רק חבל שהקשר בין הרעיונות שלו לבין פאוסט (בגרסה זו או אחרת) היה מקרי ביותר.

המשך לקרוא

הסאטיר באופרה

שידור חוזר

על האופרה 'לוצ'יה די למרמור' באופרה הישראלית.

הנה הואילו בטובם חכמים לתקן את המעוות ולהעלות את האופרה היפה הזו בגרסתה מלאה ולא בגרסה המקוצרת שהוצגה לנו לפני חמש שנים. הנה אנריקו נכנס באמצע סצנת השיגעון. זה בהחלט מאוד הוסיף לדרמה. והנה מוצגת גם סצנת הביקור של אנריקו בביתו המט לנפול של אדגרדו בתחילת המערכה השלישית, כלומר הדואט בו אנריקו מזמין את אדגרדו הורס משפחתו לדו-קרב. אבל חבל שהחליטו לבצע כמה שינויים בבימוי ובתלבושות שהוציאו קצת את העוקץ של אותו עיצוב במה, שללא אותן הברקות קטנות, היה הרבה פחות מעניין היום, מסגרת סטטית לתופעה המרגיזה הידועה בשם "הם עומדים ושרים" או במקרה שלפנינו "הם יושבים על הכיסא המעפן ושרים". מה זה הבימוי המפגר הזה של סצנת ההזמנה לדו-קרב. האם היו צריכים להכניס אותה איכשהו ואלתרו.

המשך לקרוא

הסאטיר באופרה

ואלוהים ברא את האישה

על 'נורמה' באופרה הישראלית

שני דברים העסיקו אותי במהלך הצפייה באופרה נורמה מאת בליני באופרה הישראלית. הראשון הוא הממד האקטואלי: מות האהבה, בגידה באם ילדיך, ילדים כקלף מיקוח בגירושין עד כדי רצח הילדים, האישה האחרת, לעזוב את אשת סודך למען אישה אחרת צעירה ויפה, אחוות גברים, אחוות נשים, נקמה בבעל, נקמה במאהבת, סידורים לילדים לפני המוות... אה כן ויש גם מישור לאומי: כיבוש, רצון למרד, בגידה והתחברות עם האויב, הטפה לשלום ולמתינות, שימוש בכוח המעמד הלאומי לנקמה אישית, משפט צדק, לקיחת אחריות והקרבה אישית. למה אומרים שהעלילה של נורמה דלה.... ומצד שני: למה לעזאזל תמיד מביימים את האופרה הזאת כאופרה סטטית, כל כך סטטית, עד שהיא כמעט tableaux vivants, כלומר ציורים שקמים לתחייה. ברגע שמעלים אופרה על במה, מתבקשת (לעניות דעתי לפחות) הצדקה לזה שטורחים ומשקיעים, ואי אפשר להסתפק בהפקה סטטית שבמקרה הטוב עושה כבוד לקונצרט. במיוחד כשהחומר הזה, להבדיל מרוב סיפורי האופרה הבנליים עד טיפשיים, מזמן כל-כך הרבה רפרנטים שממש מדברים אלינו היום. כי אנו לא רק שומעים, אלא גם רואים. ולא, אנו לא רוצים תצוגת שקופיות של שקיעות אדומות כרקע למוזיקה המצוינת הזאת של בליני, וכן – יש מה להישאר עד הסוף מבחינת היצירה עצמה, בתשובה לשאלה שנשאלתי... נוכחים בזאת אם המבצעים טובים מספיק... אבל עדיין, אם שואלים את עצמנו למה לעשות אופרה בימינו, ובפרט, למה להעלות אופרות של המחצית הראשונה של המאה ה-19 בימינו, התשובה לא צריכה להיות רסטורציה. על השאלה הכי חשובה – למה נורמה היום – לא ענו כאן. מצאתי ברשת שתי הפקות מעניינות, שלוקחות את נורמה למסע לזמנים אחרים... לא בתל-אביב. כאן לא מסתכנים יותר מדי ואולי לכן גם לא שותים שמפניה.

המשך לקרוא