הסאטיר באופרה

אופרה למתחילים

על האופרה כרמן באופרה הישראלית

ייתכן שחלק מהבעייתיות של הקבלה של כרמן היום היא המהפך בהשקפת העולם שבא עלינו עם מעבר השנים. אם בימי ביזה, מיכאלה היא האישה האידיאלית וכרמן היא איזו יצור חייזרי שנחת על באי האופרה קומיק ופרע בפראות את כל סדרי עולמם, עד כדי כך שגם המוות שלה בסוף לא סיפק אותם, הרי שהיום האישה האידיאלית היא כרמן ומיכאלה התמימה כמו גם דון ז'וזה הטאמבל והמתפתה נראים לנו חייזרים או לכל הפחות פרייארים. הגבר האידיאלי של ימינו מתגבש יותר בדמותו של אסקמיו, או אפילו של זוניגה או מוראלס. וכך, אם באי האופרה קומיק יכלו להבין ולהזדהות עם הדילמה המוסרית של ז'וזה לאור הזרה הלא צפויה שפרצה לעולמו, הקהל של היום, זה שלא מגיע לאופרה וחי במציאות, היה צוחק בריש גלי על הטאמבל המסכן ז'וזה שבכלל חושב פעמיים... אבל בסופו של יום, גם הם עדיין לא מקבלים אישה שתחליט בעצמה עם מי היא רוצה ללכת, הרכושנות הגברית עדיין קיימת והנה סופה של בוגדת לתלייה. יותר מאז – היום הסיפור של כרמן מייצג את הסטנדרטים הכפולים של החברה שלנו – שמקדשת אישה שהיא זונה פתיינית מצד אחד ומדונה מוסרית מצד שני. כרמן היום היא לא השדה מסיוטיך שאל לך להתקרב אליה, אלא האישה "ההגונה" שלך בבית, זו שאת הפראיות והחופש שהיא קיבלה זה מכבר, אתה עדיין רוצה לתחום ולאור זאת אפשר לקרוא את הסיפור של האופרה היום כסיפור המעודד אלימות כלפי אותן נשים שמעזות לפרוש כנפיים ולעשות מה שהן באמת רוצות.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

בשביל מה

על ההצגה 'קינג סייז' בפסטיבל ישראל

השירים של שומאן נראים לנו היום שירי אהבה נאיביים. מי שנחשבו כייצוג הנאצל של האהבה הרצויה בתקופה הרומנטית, למעוררי רגש והזדהות עילאית. אבל כיום, אנו בעידן החרדה הקיומית, האם לאהבה יש בכלל משקל. אנחנו ציניים. הזמרים שרים על שמש זהובה והקהל צוחק. איך צריך לשיר שירים. אולי מרטהאלר שואל את השאלה הזו, אבל מאז המאה ה-19 כבר היו יותר מדי חידושים והמצאות שיעמידו את התשובות שלו באור של קטלוג במקרה הטוב, או כניסיון פתטי לומר משהו במקרה הרע. או כמחזה אבסורד. שגם הוא בתורו. ניסיון פתטי להגיד דבר מה. כן הניהיליזם חזר למקומותינו, הראיתי לעיל, אבל לא רגשות האבסורד. אלא רק ניהיליזם ריק שאומר על הכול לא. החיפוש היום הוא אינו אחר החופש (הקיומי) המוחלט של האינדיווידואל בעולם עם קוד מוסרי קולקטיבי. אינו מרד שמערער על הקוד המוסרי הזה ואומר שבעצם אין תכלית ועדיין מחפש אותה אף-על-פי-כן. החיפוש היום הוא החיפוש אחר הציות המוחלט לכללי הקיום האינדיווידואלי, שהוא בעיקרון קיום לא מוסרי ואנטי-חברתי כתכלית. ההגשמה העצמית האולטימטיבית. נרקיסיזם שמניח חברה כדי להתקיים, אך בו בזמן מאיין אותה מעצם היותו. בעצם זה מסע בעקבות הקשת בענן אל דבר שלא קיים ואם קיים בקושי ניתן להגשמה. מסע סיזיפי, בדיוק כמו מה שתיאר קאמי, אבל הפוך, לא מסע אל החופש המוחלט, אלא אל השעבוד המוחלט לאידיאל בלתי אפשרי. האדם המורד של קאמי, אין לו כבר במה למרוד, משום שהוא אינו מחפש משמעות בעולם ללא משמעות אף-על-פי-כן, אלא עסוק ללא לאות ביצירת משמעות תחליפית למשמעות שהוא עוד לא מצא, מציאות חלופית, תדמיתית, אינפלציה יונגיאנית סימולקרית. משמעות שמבוססת על יופי, על ייצוג, ולא על אמת (אחת או אפילו כמה אמיתות).

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

בין הגלים

על 'דידו ואיניאס' באופרה הישראלית

אולי זה הילד שבי, אבל אקרובטים מכל סוג, ובמיוחד אקרובטי בדים, מעוררים אפילו בי, הסקפטית הידועה, התפעמות והתלהבות. אני נזכרת ביצירה אחרת לגמרי עם אקרובטי בדים, יצירת הפרינג' הישראלית, בורדל טוטאל, זוכת קיפוד הזהב, שנבטה בגלל שלאנשי הקרקס הישראלים היה משעמם בעונת המלפפונים, כלומר בחורף. אלא ששם האקרובטים הפכו לשחקנים בהצגה, מהמפגן החזותי למפגן הרגשי, ואילו אצלנו, הזמרים הופכים לאקרובטים, כאשר שתי הזמרות בתפקיד המכשפות נתלו באוויר ושרו את התפקיד שלהן כשהם מועלות ומורדות ומוזזות על טרפז. ... ויתר האקרובטים, אולי תקראו להם קופידון, אולי תקראו להם השדים העוזרים של המכשפה התמנון, אבל שחקנים בעלילה הם לא. ייצוג שטוח, יפה מאוד וחסר רגשות. אנו מתפעמים, אלא שההתפעמות הזו תופסת רק את קצה סקלת ההתפעמות שלנו שמתחילה ב-WOW וירטואוזי ונעה אל שיא הבעת הרגשות. שתי צורות קתרזיס שמביאות אותנו כה רחוק זו מזו. אחת ליופי והשניה לאמת. ובכל זאת, אנו מעדיפים שהן יפגשו באמצע. לא כדי ליהנות משני העולמות. אלא מהעולם השלישי. מהכוליות. אולי בגלל זה מיתוס לא יכול להיות מגולם כהיבט חזותי, סגנוני בלבד. כי מיתוס הוא בסיס להנבטת אמת. לא להנבטת יופי. ובמקרה שלנו, הוא הסיפור שסיפרו הרומאים בתעמולה שלהם נגד אויביהם אנשי קרתגו כשרצו לתרץ את שורש האיבה בין שני העמים בימי מלחמות חניבעל. יופי יכול להיות רק מוצר נלווה.

המשך לקרוא
הסאטיר במחול

מחול מחפש קול

על 2 מופעי מחול בפסטיבל ישראל

איך יוצרים בנליות. ברפפטיביות. המופע המקורי של דרור את בן-גל הוא גם דוגמה מצוינת, אפרופו הדיון במופע הקודם של בת שבע, לקרוס אובר בין קטעים תיאטרליים של רדיפה של בן הזוג אחר בת הזוג מפזרת הפרחים ובין קטעי ריקוד לא ריאליסטיים שבהם הם פתאום רוקדים בהתאמה ובסנכרון. האיטיות, ההתרווחות והרפטטיביות של הריקוד הישן, זה של לפני שלושים שנה, מפנה מקומה לאופנות הריקוד החדשות. אז כאן ויתרו על הפאן המדיטטיבי הריקודי, האיטי, המתרווח, החוזר על עצמו לעייפה, שיוצר משהו מזוקק, מראה של מחוץ לחיים, בנליזציה סמי סיזיפית של מערכת היחסים. הכול קצר יותר, מהיר יותר, זועם יותר, תיאטרלי יותר מריקודי, מה שסופו של דבר נראה יותר כמו אפיזודות של סיפור אהבה בשלושה פרקים עם torch songs אופייניים. הנה כי כן, העברת הלפיד.

המשך לקרוא