הסאטיר בתיאטרון

להפסיק להאכיל את הטרול

על הצגת הקריאה 'ואגנר? לא בא בחשבון!' של תיאטרון מיקרו.

מפה לשם, נדמה שלפנינו רשימת מכולת של טיעונים ידועים משכבר (בלי לדלג על השאלה 'עשית צבא' במבחן שנערך למנצח הסורר), כשבכל זאת, בשל חלוף העתים, הקול הפרגמטי כבר נשמע הרבה יותר חזק. ובכל זאת, שוב, ההתקרבנות השואתית שולטתתתת1, בנאומים הרגשניים לעייפה של ניצולת השואה, אסתר. אסף, שטוען שלנגן ואגנר זה להפסיק להיות הקורבן, לנצח אף על פי כן, הוקטן והוקצן לעציץ מצוי כמעט חסר רגש, אפילו לא מעט רגש הקשור לשאפתנות האישית שלו. הוא יחכה לזמנים טובים יותר. ובינתיים, נמשיך להיתלות בסמל הזה. לקחתָ להם את הסמל, לקחתָ את הקורבנוּת. או את המיתוס שבזכותו הם זוכרים. כי בלי מיתוס, בלי שמש העמים הזו – החור השחור, הפסיק הלא חשוב הזה בעצם, שהפך לחזות הכול, אם כל שנותר לך הוא רק המשך אפור של החיים כאילו לא קרה מעולם דבר, זה לא איך תזכור, זה איך תדע שאתה זוכר. מה יסמן לך שאתה זוכר.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אבל למה הלכת

על ההצגה 'השיבה', בתיאטרון הקאמרי

ההצגה שלפנינו אינה שואלת את השאלה החשובה מכל: איך עובד מנגנון הפיתוי, המניפולציה הרגשית של המשיב, למה הן הלכו אחריו. במקום היא מחבקת את ההתבוססות בטראומה. היא שואלת, עם זאת, הרבה שאלות אחרות, רבות מהן ראויות, היא מעלה נקודות רבות להשוואה ולמחשבה, שאכן במקומן, אולם בסופו של יום נדמה כי בגלל שההצגה הזו מנסה להכיל את הכול בכל מכול, סופה שאפשר לומר עליה תפסת מרובה לא תפסת. רגעים קטנים ומעניינים יש בה, אך ככלל היא שטחית ולא מפתחת שום אספקט ראוי לדיון אותו היא מזכירה. בסופו של יום, אם ארצה ללמוד על פרשת גואל רצון, או אפילו להציץ הצצה מציצנית לסיפור הכואב הזה, יש מקורות רבים אחרים, מעניינים וטובים הרבה יותר. לרבות, לצערי, ההרצאות האותנטיות הרבה יותר, של נשותיו לשעבר, גם ניקח בחשבון שהן בוודאי מבוססות על מנטרות שחוקות שהן מספרות לעצמן בדיעבד, ולו רק כדי שיוכלו להמשיך לחיות עם עצמן. ואיך אפשר שלא להשוות כמובן לסדרת הטלוויזיה הרמון, שמתמקדת בדרכו המכשפת של הפסיכופט (שנקרא שבתאי צדיק ברפרור ברור לשבתאי צבי) כך שכל ההתרחשויות שמסביב הן רק רעשי רקע, עם גלישות לא ריאליות לסיפורי מתח פסיכופטים קלסיים, עם העובדת הסוציאלית השתולה, שהיא בעצם חברת "המשפחה". אבל לאלון אבוטבול הכריזמטי עוד אפשר להאמין, איך גואל רצון העילג הצליח.

המשך לקרוא
הסאטיר בתערוכה

כל העולם במה

בעקבות ביקור במוזיאון תל-אביב לאמנות

האם בטון זה אכן רע. תלוי את מי שואלים. יש מי שבחברה הישראלית שגדר ההפרדה דווקא מסמלת בעבורו שקט, ביטחון, חוזק, עוצמה, שליטה, עצמית, יציבות. חומה זה גם הכותל המערבי, למרות שהוא מאבן ולא מבטון. והשימור שלו במשך הדורות, לא נעשה מטעמים חברתיים אינדיבידואלים אלא מטעמי פולחן, כלומר מפאת אתוס קולקטיבי, כך שאין לכלול אותו בקטגוריה המוזיאלית. כך אולי מצד שני, גם גדר ההפרדה יכולה להיות קיר של דמעות. של מי שהתיחום הזה, לכל הדעות, מגביל אותו. אולי גם הם יוכלו להקצות לו משמעות הרבה יותר ממה שהוא באמת. הנה, מציירים אותו והוא במוזיאון. אבל מוגבה. לא באמת מגיע לרצפה. איקון. נשען על הקיר. דקורציה. הוא אפילו לא אמיתי. תרמית. תפאורה. האם זו תפאורה לעבודה אחרת לידה הוא מוצג. לציור אחר שבו שני אנשים שחורים נושאים משא לפני גדר דמוית חומה (זה אבסטרקטי מידי בשביל באמת לקבוע). הפרשנות, זה ידוע, היא רלטיבית. מה מונח ליד מה. לפי מה אתה שופט דבר מה, כנגד מה.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אחד ודי

על 4 הצגות בתיאטרונטו 2019

סיפורי מחנות יש גם בשריקה וגם בהסלון של סבתא ורדה. החברה הישראלית, לא משנה אם היא מציגה טראומה קלאסית, כמו שכתוב באתיקט האתוס הלאומי, או דווקא את אלו שמרוב טראומה הפכו לאאוטסיידרים עם עודף שמחת חיים עד-כדי תמהונות (כלומר שגעון), תמיד מתחילה בסיפורי מחנות. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה אומר מאיר אריאל. אולי בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב מנגלה באוושוויץ, סלקציה למוות או לעבודה. כאילו לא היינו כבר בארבייט מאכט פריי ולא פירקנו את זה. לא, זה היה פעם, היום אנחנו ימניים, האתוס חזר. הפאתוס הזה באמת כבר לא מרשים אף אחד, אבל לא מעזים לוותר על מס השפתיים הזה בשירות הנרטיב.

גם בהצגה ז'קוב ז'קוב, הגיבורה מנסה להחיות, לשווא, בשביל הספר שלה, מישהו מת. גם הסיפור שיצא בסוף הוא סיפור על אחרים, בעיקר אחרות, שמבעדן מבצבץ, נמצא ז'קוב, הוא הריק שבין התכנים. כמו בציור של מגריט. אז בעצם כאן, השחקן לא רק שאינו מגלם את הדמות הראשית. הדמות הראשית לא נוכחת אפילו כנמען. היא חידה. משהו על גבול הנשגב הבלתי נתפס. עד כדי כך קלושה שהמחברת ולרי זנתי, החליטה לקרוא לספרה פעמיים ז'קוב, כדי להנכיח אותו.

המשך לקרוא