הסאטיר בתיאטרון

עכו כמשל

על פסטיבל עכו 2020

ימי קורונה מביאים את פסטיבל עכו מסוכות לחנוכה ומצפייה in situ באולמות האבירים בעכו, לצפיית בינג' על מסך המחשב שלי. לא כיף בכלל. 6 הצגות לצפייה, הן קשורות ובעיקר לא קשורות, כל אחת עולם ומלואו ולראות מהר כדי להספיק לא נותן מספיק זמן לכל אחת. בינג' זה לסדרות בהמשכים, סיפוקים מהירים שלא צריך לחכות שבוע, או אפילו יום לפרק הבא. כאן עדיף היה לחכות שבוע או יום להצגה הבאה. או איזו מנת ביניים בין המנות, אולי סורבה, כדי למחוק את הטעמים ולהכין אותנו למנה הבאה. סיבוב בשוק, לאכול חומוס איפה שכולם, לפגוש חברים או סתם אנשים, לדבר על ההצגה, להתווכח, להחליף תובנות, זה מרחיב את החוויה. להסתובב בסמטאות העיר העתיקה בין מקום למקום. אירועי חוצות. לנסוע ברכבת לשם ובחזרה, להתבונן בנוף, להתכונן נפשית למקום אחר, לפאזה אחרת של צבירה, לשוחח עם זרים ברכבת, לראות בדרך את השכונה שבה גדלתי ואיך היא השתנתה. לחזור מאוד מאוחר, וכבר אין אוטובוסים. ובעיקר לשכוח את הבית שלי, ולשמוח לחזור אליו. לצאת מחוויית הבית הבלתי נגמרת שלא נותנת לי לצאת מספיק מעצמי או שמוציאה אותי מעצמי יותר מדיי, תלוי איך מסתכלים על זה. הגיהנום הוא הבית, אם זה נמשך ונמשך ונמשך. הסרט במחשב מעצים את הדה-פרסונליזציה שהבית מייצר מעצם הריק, מעצם אי היחסיות לאחר. כשהבית אינו המפלט מהחוץ, אלא הפנים והחוץ כאחת, האני מתנזל והולך. מול מסך המחשב, האני לא מסוגל לייצר את עצמו כחלק מההצגה, כחלק שמאפשר לו לחוות אותה.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה, הסאטיר בתיאטרון

קורסים תחת העומס

על 'יותר – מי – די', פרפורמנס מאת עדינה בר-און ובביצועה.

אז אולי הקופסה השחורה היא לא סתם 'זיכרון', אולי היא גבול. זיכרון מתייחס תמיד לנקודה בזמן. נקודה בזמן שבו הוא לכאורה התרחש. והנקודה בזמן ממנה אנו צופים בו. או אולי במרחב, אומרת עדינה, כשהיא מזמינה אותנו לנוע במרחבי הזיכרון. זיכרון הוא משהו שנחווה אחרת על-ידי כל אחד. כל אחד רואה את הזיכרון וגם את הגבול אחרת. זיכרון הוא שילוב של זיכרון קולקטיבי וזיכרון פרטי. ההביטוס של בורדיה. מה צריך לזכור ומה אני בוחר לקחת, האם אני מסכים או לא עם מה שאני אמור לזכור. גבול הוא גם גבול ההסכמה. הזיכרון מייצר את הקולקטיב, מייצר לו סטרוקטורות, היררכיות, אבני נגף. גבול הוא גם הגבול בין הפנים, האני, והחוץ, החברה. הזיכרון מייצר בית. איפה הבית שלי. לפני הזיכרון, מאחוריו, מצדדיו. עדינה מניחה את אותם שלושה חפצים, כורסא, שולחנון, דגל. בית, בית, חברה. בית, בית, מדינה. לפני, מאחורי, מצדי הקופסה השחורה הזו. מנסה לדייק את המיקום. מנסה להעביר ממקום למקום. כמה דרכים לעבור יש. כמה דרכים להעביר. כמו כל הדרכים לזכור.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

משהו השתבש

על שיחת-המופע Uncaged של תיאטרון מיסתורין באפליקציית זום.

ברשתות החברתיות, כל מה שקורה, אמור להיות אמת, אולי לפעמים אמת מתוגברת, מיופה, אבל עדיין אמת, שהשיפורים שלה, אולי קצת מוציאים אותה מתחום האמת לתחום האידיאל, לתחום הספקטקל, כשמצד שני, יש מי שמשתמש באותם כלים עצמם כדי לערער על הספקטקל בפרט ועל פולחן הצריכה בכלל. האמת שהפכה משהו מאוד נוזלי ברשתות האלו פוגשת את האמת המאוד ברורה של התיאטרון, של הספרות, של התנ"ך. של הארכיאולוגיה. האם באמת האמת של הארכיאולוגיה והתנ"ך היא כה מוחלטת. מי החליט. איזו אמת גוברת כאן, זו של הרשתות או זו של התיאטרון. או אולי זו של המציאות.

המשך לקרוא
הסאטיר במחול

ההולכים בתלם

על המחול 2019 מאת אוהד נהרין בביצוע להקת בת שבע.

ממרום שנותיו, ודרך פריזמה של המגמות של השנה החולפת, 2019, כשם היצירה, חוזר נהרין לעסוק בתימה שהעסיקה אותו כבר בהתחלת הקריירה שלו ומגיש עבודה מהודקת, בשלה ובצוק העתים, או מפאת גילו, פסימית הרבה יותר.

העיסוק הלוקלי לכאורה במצב המלחמה התמידית בישראל, כלומר העיסוק בציונות ושיברה, מתברר בעצם רק לאחר מחשבה וניתוח של בדיעבד. על פניו היצירה עוסקת בנושאים אוניברסליים כמו סדר ופריעתו. יחסים בין אינדיבידואל וקבוצה. מיינסטרים ושוליים. תרבות ותרבות נגד. והיא עושה זאת הן באמצעים צורנים-פורמליסטיים ריקודיים והן באמצעים תמטיים, כאשר הריקוד משמש כאן לא רק כאילוסטרציה, כמופע בידור, כתיאטרון, המוצג לקהל חיצוני, אלא גם בתפקידו המקורי, כמסמן השתייכות לקבוצה.

אנסמבל הרקדנים המדויקים והמיומנים מגישים לנו חוויה מרתקת, שלמרות הפסימיות שהיא אמורה לשדר, ולמרות שפע הקטעים התזזיתיים, מתגלה כחוויה מדיטטיבית תרפויותית הודות לקטעים השקטים והאיטיים יותר שבהם היא מאפשרת לנו להתרווח בחוויה ולהרהר בה.

המשך לקרוא