הסאטיר בתיאטרון

שש נפשות (ועוד אחת) מחפשות סיפור

על ההצגה 'מעשיה מגונה' בתיאטרון הקאמרי

יש לכל דמות, לפעמים אין להן אפילו שם, רק מספר דקות להתגבש. אנו זוכרים רק כמה דמויות, אפילו בתוכניה הן לא מוזכרות, שם לכל שחקן מוצמד אפיון: בוגרים, קשישים וכד'. אז מעבר לדמויות ההיסטוריות של שלום אש, י"ל פרץ ורודולף שילדקראוט, יש לנו את הנשים שלהן, שפותחו לדמויות, זו של אש,  מאדז'ה, דמות מרכזית כאן, וזו של פרץ שהבליחה לשנייה. השחקנית הראשית בברלין, גב' פרידה, בהופעה יוצאת מן הכלל של מיכל ויינברג. ואלו שהוזכרו כבר לעיל, השחקניות הלסביות, למל ומיס וירג'יניה מקפאדן, אמריקאית צעירה ומרדנית, גויה, שהוקפצה להפקה האנגלית בברודווי. מה שמעניין הוא, שאת התפקידים של רבק'לה ומנק'ה במחזה מגלמות במשך הזמן דמויות שונות, אך דמויות אלו מגולמות תמיד על-ידי אותן שחקניות. דנה מיינרט כרבק'לה ומיכל ויינברג כמנק'ה. להקת שחקנים של 3 זוגות בגילאים שונים, שמוליק וילוז'ני, הוא המספר, ושלושה נגנים מגלמים כאן את כל הדמויות כולן. יוצאים ונכנסים מהן על הבמה, לובשים בגדים, לובשים את הדמויות ופושטים אותן, את בגדיהן. זהו ניסוי מעניין במעברים נאים בין פרזנטציה לרפרזנצטיה, ולעיתים לרפרזנטציה של רפרזנטציה, כאשר השחקנים על הבמה נכנסים לדמויות של השחקנים אותם הם מגלמים שנכנסים לדמויות של המחזה בתוך מחזה. ההצגה הזו לא עושה כל ניסיון להסתיר את המעברים האלו והם בעצם אולי יוצרי העניין המרכזי בהפקה הזו ולא העלילה הקלושה של הביו-פיק. הפירוק וההרכבה של המעשה התיאטרוני אינו מוסתר כאן כנהוג ברוב ההפקות, גם כאלו בהן שחקנים מגלמים שלל דמויות, ובעצם מילת המפתח של ההפקה הזו היא אולי החשיפה של המנגנון החבוי בד"כ של המעשה התיאטרוני, של המעבר מאדם לדמות. אבל זה מעשה תיאטרוני מומחז. השחקנים על הבמה, אינם האנשים הפרטיים עצמם ששמותיהם רשומים בתוכנייה, הם פרסונות כלליות המשמשות כחומר ביד היוצר. ובכל זאת, כל זה מתבצע לנגד עינינו.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

הגיבורה מתה

על 'ורתר' מאת מסנה באופרה הישראלית

הסצנה האחרונה מציגה מסגרות ריקות. הלוח הכבד שמאחור, חיי הנישואין העקרים והמעיקים של שרלוט הוחלפו בריק שחור והיא עומדת בו זקופה וגאה. האם השחרור הוא ריק. אם ורתר מתאבד בגלל הפער בין הרצוי למצוי, באמצע המאה ה-20, אותו פער ייקרא אבסורד. פשוט תחיה עם זה. לא בבית ספרנו. כלומר באופרה ששתולה עמוק בהלך הרוח הרומנטי, גם אם יוצגו בה יצירות קדומות יותר או מאוחרות יותר. האופרות עצמן אינן עצם העניין, אלא ההסכם הבלתי כתוב בין הקהל ובית האופרה. האם באמת אנו צריכים להסתכל בעבר כמו תמונה סגורה ויפה, כמו משהו חתום ומרוחק, או שעוד יש מקום לפרוץ מסגרות. הנה הבמאי מנסה. סצנת מותו של ורתר. על מסגרת התמונה מונחת מסגרת שכובה. בפינה שבין שתיהן שוכב ורתר הגוסס והנה זו דרכה של שרלוט לרדת אל מחוץ לתמונה. הלוך וחזור. היא שיצאה מתמונה, בוחרת לחזור אף על פי כן ונעמדת בריק שמאחור. Freeze. והנה שרלוט הזקנה באה אל הספסל ונזכרת בנעוריה. השחרור של שרלוט נמשך רק לאורך הגסיסה של ורתר ולאחריה, המודעות שלה שווה גלמודות וחיים בעבר. כן, זה מה שנשים צריכות לשלם על שחרור. בתקופה הרומנטית. הנה, הרגנו לנו גם את הגיבורה. הפי אנד.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

נדרש גירוש שדים

על 'מי מפחד מווירג'ניה וולף?' בתיאטרון הבימה.

אלא שכאן גירוש השדים, אינו אקט דתי של עזרה שסופו חזרה בתשובה, אלא אקט של נקמה שמתפוצץ למבצעו בפרצוף, גם אם התכוון לכך. הוא מביא את ציפורני החתול הלבנים כשהוא שר בספרדית פלורס פרה לוס מוארטוס – פרחים למתים. הוא מפוצץ את הסיפור הפנטזיוני על הילד שלהם, לא כרצון לחיות את האמת, אלא כחלק ממשחק. נדמה, שלו ממש לא משנה אם יש ילד או אין. הוא שאינו שאפתן, אינו צריך בעצם חיזוקים להצלחתו, או לכישלונו. הילד הזה יותר חשוב לאשתו השאפתנית והמתוסכלת. והנה הוא גירש את השד, את הילד, האם הוא עזר לה להתפכח, לחיות חיים אמיתיים, או ששבר החלום הוא דבר שהיא אינה יכולה להתמודד איתו. המחזה לא מספר לנו מה הפתרון. אין כאן חתירה לשום ערך. אולי מתוך הבנה, שאובדן הערכים המוצג לנו, העיוות של אותם ערכים הוא הוא המצב. שאין כאן עניין של תיקון, של החזרת סדר על כנו, ואף לא פריעתו. אלבי, בסופו של יום הוא מחזאי אבסורד ומה שהוא רוצה להראות, בהיותו הומוסקסואל, כלומר מבקר חיצוני לא קשור, ובשל כך בעל ראיה אובייקטיבית אולי, שאינה נדרשת לתכתיבים החברתיים החלים על זוגות הטרוסקסואליים, הוא שלא משנה למה נשאף בחיים, הפער בין המצוי לרצוי, הוא האבסורד, אליבא ד'קאמי, תמיד ייקח אותנו למצבים בלתי אפשריים של אלימות בין אישית ובעיות זהות קשות.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

שוט התוכחה

על 'מיקה שלי' בתיאטרון הבימה

בתוכניה אנו מתבשרים שמיקה שלי היא בעצם זקנת היצירות הישראליות בז'אנר. היא נהגתה עוד לפני מרי לו אפילו על-ידי גרי בילו מנהל בית צבי שקיבל השראה מהצלחת מאמא מיה. היא הועלתה בהפקות של בית הספר ותיאטרון הספריה ב-2003, ב-2007 וב-2015. האם העיבוד שבוצע כעת על-ידי שחר פנקס ומשה קפטן הפך את המחזה הזה למותאם מירי רגב, או אפילו למותאם התיאטרון הלאומי, כמוסד שמשמש שופר של הערכים המקודשים כעת על-ידי ההגמוניה. לרוב נמלאתי גועל מהסיפור הסכריני והמגויס שרקמו לנו פה. צריך ללכת לצבא, אסור לרדת מהארץ, אסור להשתמט, אסור להפיל, מיקה היא בעצם מרוקאית, בסוף כולם חוזרים בתשובה וההומואים מתים (כלומר השמאלנים יפי הנפש הפציפיסטים המשתמטים, שמעדיפים לשבת בכלא על סרבנות). כפיים. אבל לגבר מותר לעזוב את בת-הזוג והתינוק שלהם (הוא אפילו לא התחתן איתה כי זה מלחיץ אותו) כי פתאום הוא מאוהב במישהי אחרת. והטוויסט של בחור גיי ששר את 'יש לי אהוב בסיירת חרוב', לעד של שלומית אהרון האלמותית, בכלל לא היה חתרני כמו שרצו, סתם מתאמץ (וזה עוד היה בגרסה המקורית של המחזמר). בגרסה הנוכחית, נערכו שינויים רבים: הליין-אפ של השירים שונה לחלוטין, נשמטו שירים ונוספו שירים וזה בהכרח מצריך שינויים בעלילה, השמטת הילדה המספרת ושיבוץ שירים שהיו, במקום אחר ולדמויות אחרות לעתים. ובמיוחד פה, חייבים להשאיר את הילדים (כלומר אותנו, את הקהל) ילדים תמיד. הנה העצימו עד מאוד את דמויות הורים: אבא של מיקה המרוקאי (יעקב כהן) ואמא של גידי (מיקי קם), ניצולת שואה וגם בתפקיד קטן, אבא של אלישע, קצין לשעבר בצבא, שתמיד שמורה להם זכות התוכחה. עם שוט התוכחה הזה שמונף לנו מעל הראש כל הזמן, לא באמת מאפשרים לנו ולבנים/בנות על הבמה בעצם להתלבט בעצמנו ולהחליט בעצמנו. כולם נדרסים מראש על-ידי הנרטיב המוכתב.

המשך לקרוא