על "ווצק" באופרה הישראלית
ברג, טווה רשת מוזיקלית מורכבת מאוד, שמצד אחד שוזרת באופן מופלא צורות מוזיקליות אבסטרקציות ותיקות עם עלילה תיאטרונית, ומצד שני משתמשת בחידושים מוזיקליים בני הזמן כדי להעצים תחושות נפשיות חדשות, הייחודיות לעידן המודרני.
אצל ברג התחושות שמביא העוני - הניכור והשיגעון, הועצמו על חשבון המסר החברתי של ביכנר, שראה באלימות את הפתרון. ברג, שכתב את האופרה בין שתי מלחמות העולם, חווה על בשרו את מוראות מלחמת העולם וסביר להניח שפתרון האלימות לא קסם לו, בלשון המעטה.
אפשר לומר שהניצנים של השינוי החברתי והמחשבתי שהנצו בתקופתו של ביכנר, הגיעו לבשלות לאחר שמונים שנה בזמנו של ברג, שעיבד את הליברית ברוח תקופתו. ומכיוון שכך הוא שינה את הדגשים והעצים עוד יותר את התחושות על-חשבון הפעולות, והשתמש בכלי שלו, במוזיקה, כדי ליצור רובד נוסף של ניכור. בכך הוא בעצם העצים את המישור המטפיזי של המחזה, אך בא בעת, גם הפך את המוזיקה של האופרה ממוזיקה וירטואוזית למוזיקה מטפיזית. אלא שהמטפיזיות של המוזיקה אינה כלשעצמה. היא פועלת בראש ובראשונה כחלק בלתי נפרד מההתחרשות התיאטרונית שעל הבמה.
בסוף האופרה נותרה מועקה כבדה, מן הסוג הקיומי. זו לא התחושה הרגילה לה מורגלים באי האופרה. אין זה קתרזיס מהסוג המקובל שנפעם ממוזיקה יפה או מביצוע וירטואוזי. זו הרגשה שמקובלת יותר בתחום התיאטרון האלטרנטיבי או המיצג, ולפעמים אפילו בקולנוע. ז'אן פרנסואה ליוטר אמר שכל דבר מודרני היה פעם פוסט-מודרני. נדמה שווצק של ברג, מעולם לא חדלה להיות פוסט-מודרנית. (30/11/12)