הסאטיר באופרה

אוונגרד, בן 100 כמעט

על "ווצק" באופרה הישראלית

ברג, טווה רשת מוזיקלית מורכבת מאוד, שמצד אחד שוזרת באופן מופלא צורות מוזיקליות אבסטרקציות ותיקות עם עלילה תיאטרונית, ומצד שני משתמשת בחידושים מוזיקליים בני הזמן כדי להעצים תחושות נפשיות חדשות, הייחודיות לעידן המודרני.

אצל ברג התחושות שמביא העוני - הניכור והשיגעון, הועצמו על חשבון המסר החברתי של ביכנר, שראה באלימות את הפתרון. ברג, שכתב את האופרה בין שתי מלחמות העולם, חווה על בשרו את מוראות מלחמת העולם וסביר להניח שפתרון האלימות לא קסם לו, בלשון המעטה.

אפשר לומר שהניצנים של השינוי החברתי והמחשבתי שהנצו בתקופתו של ביכנר, הגיעו לבשלות לאחר שמונים שנה בזמנו של ברג, שעיבד את הליברית ברוח תקופתו. ומכיוון שכך הוא שינה את הדגשים והעצים עוד יותר את התחושות על-חשבון הפעולות, והשתמש בכלי שלו, במוזיקה, כדי ליצור רובד נוסף של ניכור. בכך הוא בעצם העצים את המישור המטפיזי של המחזה, אך בא בעת, גם הפך את המוזיקה של האופרה ממוזיקה וירטואוזית למוזיקה מטפיזית. אלא שהמטפיזיות של המוזיקה אינה כלשעצמה. היא פועלת בראש ובראשונה כחלק בלתי נפרד מההתחרשות התיאטרונית שעל הבמה.

בסוף האופרה נותרה מועקה כבדה, מן הסוג הקיומי. זו לא התחושה הרגילה לה מורגלים באי האופרה. אין זה קתרזיס מהסוג המקובל שנפעם ממוזיקה יפה או מביצוע וירטואוזי. זו הרגשה שמקובלת יותר בתחום התיאטרון האלטרנטיבי או המיצג, ולפעמים אפילו בקולנוע. ז'אן פרנסואה ליוטר אמר שכל דבר מודרני היה פעם פוסט-מודרני. נדמה שווצק של ברג, מעולם לא חדלה להיות פוסט-מודרנית.  (30/11/12)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

לא רוצים לשבור את הוויטרינה

על "ריגולטו" באופרה הישראלית

ריגולטו, האופרה העשירית הפופולרית ביותר בעולם היא אופרה מרגשת שלא נס ליחה. סיפור המוסר העומד בבסיסה הוא רב-רבדים, על-זמני ואוניברסאלי הנוגע לכל אחד ואחת ומאיתנו, סיפור שמתעלה מעל כל פרשנות שמנסה להגביל אותו לקריאה צרה אחת ומזמן תמיד קריאות חדשות עם השתנות העיתים. המוזיקה של ורדי גם היא מוכיחה את עצמה כעומדת במבחן הזמן ומרגשת מתמיד. ההפקה הזו מבטיחה לנו ערב מענג בעיקר בזכות המוזיקה והמבצעים הטובים והטובים יותר. עיצוב הסט הוא נקודת התורפה העיקרית של ההפקה. הוא מזמן פרשנות צרה ביותר, שלא ברור אם היתה מעניינת מספיק לפני 15 שנה כשנוצרה, אך כעת היא טרחנית ופוגמת בחוויה.

הבחירה בתצוגת הוויטרינות והייצוג השטוח של הנשים לא מייצרת שום אפקט: לא ניכור ולא התעלות רגשית, לא הלם ולא גירוי למחשבה. היא פשוט נראית פשטנית, נאיבית, ארכאית ואפילו מכשול שמפריע ליהנות מהמוזיקה. אפשר אפילו לומר שהיא פשוט נראית מגוחכת. בשנת 2012, כאשר העולם נעשה נרקיסיסטי מאי פעם, אנשים רק מחפשים שישימו אותם בוויטרינות. כולם עסוקים כיום לא ברגשות אלא בתדמית ומקסימום בתדמית של רגשות. אנשים מכניסים את עצמם בעצמם לוויטרינה רק כדי להיות מוצגים לכמה שיותר אנשים ולקבל עוד חיזוק שהרי מה הם עושים כל היום בפייסבוק אם לא מייצרים סטטוסים כוויטרינה נרקיסיסטית העומדת לשיפוט? (כלומר למבחן הלייקים, אותה אהבה מדומה בהסכמה). כך יוצא שהוויטרינות שאנו רואים על הבמה נראות מטופשות: היום אף אחד לא רוצה לשבור את הוויטרינות, היום אף אחד לא יוצא משליטה אחרי שהושם בוויטרינות. ואם כבר יש ויטרינות לשבור – אנחנו שוברים אותן בעצמנו כדי לעבור לוויטרינה הבאה, המוצלחת יותר.

זו הסכנה הטמונה בהפקה שמייצרת פרשנות כל-כך ספציפית לאופרה. כלל לא מובטח לה שתעמוד במבחן הזמן. מן הראוי שבפעם הבאה שתועלה כאן האופרה הנפלאה הזו, יטרחו באופרה הישראלית לכבד אותנו בהפקה חדשה ורעננה.  (2/7/12)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

הגיהנום נמצא בתוכנו

על "אורפיאו ואאורידיצ'ה" באופרה הישראלית

ההפקה הנוכחית של אופיאו ואורידיצ'ה היא הפקה משובחת ביותר, שאף על פי שהיא מתרחקת מהמקור בכל דרך אפשרית כמעט, היא מתמזגת באופן מעורר השראה עם המוזיקה ועם הליברית המקורית ומספרת לנו את הסיפור הכל כך מוכר של אורפיאו ואאורידיצ'ה בדרך חדשה ומעוררת מחשבה.

הבמאי טרלינסקי עושה כל שביכולתו כדי לקרב את הצופה לאופרה ומעביר את הסיפור לימינו אנו. אורפיאו ואאורידיצ'ה הם זוג צעיר ומודרני שחי בדירת לופט במה שנראה, לפי הניבט מהמרפסת, כמגדל יוקרתי. להבדיל מאאורידיצ'ה מהמיתוס היווני שהוכשה על-ידי נחש בנוסה מאחד מבני אפולון מחזרה, אאורידיצ'ה שלנו אחוזת תסכול מיחסיה הזוגיים ולאחר שאורפיאו הבריז לה מארוחת הערב, היא הורסת את השולחן, שוברת כוס, חותכת את פרקי ידיה ומשלימה את אקט ההתאבדות על-ידי נטילת כדורים במינון יתר.

בשונה מהליברטו, ההפקה אינה עוסקת באלים וביצורים מיתיים. שדי השאול, הם השדים שבנפשנו. הפוריות הזועמות הן דמותה המוכפלת של אאורידיצ'ה המופיעה בהזיותיו של אוריפאו. אאורידיצ'ה שחזרה מן המתים, נדמית שכמי שחזרה לבן זוגה לשעבר כדי להחיות את מערכת היחסים שלהם. הבחירה לשקף את הרבדים המיתיים של היצירה כרבדים פסיכולוגיים (שהרי הפסיכולוגיה השתמשה רבות בסמלים מיתיים), היא כה מוצלחת עד כי נדמה שטקסט עצמו הוא טקסט מודרני לחלוטין.

בהתאמה, לא נכון לנו הפי אנד. הסיום המקורי הושמט והאופרה מסתיימת ברגע מעורר מחשבה ומטריד, כאשר מחשבותיו הכפייתיות של אורפיאו, שלא יפסיק לעולם להתייסר, כאילו מתמזגות עם שלל המחשבות שמעוררת הפקה זו אצל הצופים. (14/5/12)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

זה הכל בפרטים הקטנים

על "מאדאם בטרפליי" באופרה הישראלית

מאדאם בטרפליי היא גרסה איטלקית מוקצנת לסיפור אהבה מסריח מגזענות, מניצול, מקולוניאליזם ומשוביניזם, עם סוף גרנדיוזי רע ומר, שבו הצדק לא מנצח. הבמאי של ההפקה הזו מוצא כי בעצם בטרפליי אשמה ומגיע לה סופה הטרגי, שכן עברה על הדיבר "לא תעשה לך אלוהים אחרים על פניי". זוהי גישה מערבית, מתחסדת ופטרנליסטית, שכן הדיבר הזה אינו אינהרנטי לדתה המקורית של בטרפליי, זו שאותה היא עוזבת ואליה היא חוזרת בסוף. אבל אולי אפשר שהיא מייצגת נכונה את גישתם של הכותבים לסיפור, שכמו הבמאי הסתכלו על הסיפור תחת הפריזמה של תרבותם שלהם.

הסיפור והסיטואציה נראים לקהל של היום מטופשים במקרה הטוב ומקוממים במקרה הטוב פחות ועדיין, מאדאם בטרפליי היא עדיין אחת האופרות המרתקות ביותר. כוחה היום אינו בסיפור אלא במוזיקה. בפרטים המרכיבים את השלם, ברגעים הקטנים של אהבה, געגועים, תסכול, חרטה ואכזבה שכולנו פוגשים בחיים ושפוצ'יני כה הטיב להעביר באמצעות המוזיקה. הפקה של האופרה, אמורה אם כן לשרת בעיקר את המוזיקה, את החוויות הרגשיות שהיא אוצרת בתוכה, את פרטי הסיפור ולא את הסיפור עצמו. איך עושים זאת? אין תשובה אחת. אפשר להתחקות אחר הרגשות של הנפשות הפועלות בקלוז-אפים שמתעכבים אחר סערת הרגשות שלהם בסט ריאליסטי לחלוטין ואפשר להבליט אותן חוויות באמצעות הפקות תמציתיות ומרומזות.

ההפקה שלפנינו בחרה בקו תמציתי, שסיפק תמונות ראווה כרקע להתרחשות, תוך קריאת תגר תמידית על עיקרון הייצוג. תמונות הראווה שרתו לעתים באופן יוצא מן הכלל את החוויה ולפעמים התחרו בה באמצעות מצגים ויזואליים מרהיבים שגנבו את הפוקוס. אך המוזיקה הגאונית והעל-זמנית של פוצ'יני התעלתה מעל כל הניסויים הוויזואליים ובעזרת צוות סולנים מבטיח, הזכירה לנו, שוב, את הטרגיות, את העוצמה ואת הקסם שברגעים הקטנים של החיים. אכן, אלו החומרים שיוצרים קטרזיס. (15/4/12)

המשך לקרוא