הסאטיר באופרה

זה הכל בפרטים הקטנים

על "מאדאם בטרפליי" באופרה הישראלית

מאדאם בטרפליי היא גרסה איטלקית מוקצנת לסיפור אהבה מסריח מגזענות, מניצול, מקולוניאליזם ומשוביניזם, עם סוף גרנדיוזי רע ומר, שבו הצדק לא מנצח. הבמאי של ההפקה הזו מוצא כי בעצם בטרפליי אשמה ומגיע לה סופה הטרגי, שכן עברה על הדיבר "לא תעשה לך אלוהים אחרים על פניי". זוהי גישה מערבית, מתחסדת ופטרנליסטית, שכן הדיבר הזה אינו אינהרנטי לדתה המקורית של בטרפליי, זו שאותה היא עוזבת ואליה היא חוזרת בסוף. אבל אולי אפשר שהיא מייצגת נכונה את גישתם של הכותבים לסיפור, שכמו הבמאי הסתכלו על הסיפור תחת הפריזמה של תרבותם שלהם.

הסיפור והסיטואציה נראים לקהל של היום מטופשים במקרה הטוב ומקוממים במקרה הטוב פחות ועדיין, מאדאם בטרפליי היא עדיין אחת האופרות המרתקות ביותר. כוחה היום אינו בסיפור אלא במוזיקה. בפרטים המרכיבים את השלם, ברגעים הקטנים של אהבה, געגועים, תסכול, חרטה ואכזבה שכולנו פוגשים בחיים ושפוצ'יני כה הטיב להעביר באמצעות המוזיקה. הפקה של האופרה, אמורה אם כן לשרת בעיקר את המוזיקה, את החוויות הרגשיות שהיא אוצרת בתוכה, את פרטי הסיפור ולא את הסיפור עצמו. איך עושים זאת? אין תשובה אחת. אפשר להתחקות אחר הרגשות של הנפשות הפועלות בקלוז-אפים שמתעכבים אחר סערת הרגשות שלהם בסט ריאליסטי לחלוטין ואפשר להבליט אותן חוויות באמצעות הפקות תמציתיות ומרומזות.

ההפקה שלפנינו בחרה בקו תמציתי, שסיפק תמונות ראווה כרקע להתרחשות, תוך קריאת תגר תמידית על עיקרון הייצוג. תמונות הראווה שרתו לעתים באופן יוצא מן הכלל את החוויה ולפעמים התחרו בה באמצעות מצגים ויזואליים מרהיבים שגנבו את הפוקוס. אך המוזיקה הגאונית והעל-זמנית של פוצ'יני התעלתה מעל כל הניסויים הוויזואליים ובעזרת צוות סולנים מבטיח, הזכירה לנו, שוב, את הטרגיות, את העוצמה ואת הקסם שברגעים הקטנים של החיים. אכן, אלו החומרים שיוצרים קטרזיס. (15/4/12)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

תתמסרו לטירוף

על "לוצ'יה די למרמור" באופרה הישראלית

אז הסיפור קלוש ומעט הזוי והמוזיקה לא כל-כך קשורה, ובכל זאת, בהפקה שלפנינו התגלתה לוצ'יה די למרמור כאופרה קומוניקטיבית ביותר, שבה הדרמה והווירטואוזיות נשזרו למקשה נמרצת אחת של התרחשות בימתית, שלא סיפקה רגע אחד של שעמום. זאת למרות, שבשל הבחירה לבצע בהפקה זו את הגרסה המקוצרת של האופרה, נוצרו פערים בהבנת העלילה. ...

העיצוב החכם של התפאורה ושל התאורה, היוו קרקע פוריה לבימוי מוצלח, גם אם לא חדשני. לצד הכוכבים האנושיים של ההפקה, מתגלה במלוא הדרו כוכב נוסף, שנמנה דווקא על התפאורה. זהו השטיח האדום בו אנו פוגשים לראשונה בסצנת החתונה. אם בסצנת החתונה הוא פשוט חלק מתפאורת האולם החגיגי באדום-זהב, הרי שבסצנת השיגעון, לוצ'יה מרימה אותו ומתעטפת בו ובעצם מחלקת את מרחב הבמה לשניים, זה שלה החשוף ומנגד זה המכוסה בשטיח, עליו עומדים אורחי החתונה. כך נוצרת חציצה פיזית בין השפיות לשיגעון, בין החברה העטופה במוסכמות ובמחויבויות לבין עצביה החשופים ואהבתה האמיתית של לוצ'יה. כאשר השטיח נשאב לאחורי הבמה בסוף הסצנה – הוא אפילו זוכה למחיאות כפיים. ...

אם אתם מעוניינים לשמוע את פלאי הקול האנושי, זוהי סיבה טובה לראות את לוצ'יה די למלרמור, אבל ההפקה הזו באופרה הישראלית מציעה לא רק מפגן ראווה של קצה היכולת האנושית, אלא בעיקר דרמה קצבית ועשויה היטב, המעמתת את הצופה עם דילמות החיים השכיחות ביותר וגורמת לו להבין שאולי הזמרים על הבמה הם כמעט חייזרים, אבל הדרמה היא של כולנו. (13/3/12)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

פחות זה יותר

על "ינופה" באופרה הישראלית

ינופה אינה אחת מאופרות הלהיטים המפורסמות, היא כתובה בסגנון ייחודי שלאו דווקא מתנגן ונדבק בשמיעה ראשונה ומושרת בצ'כית, שפה לא שכיחה על בימות האופרה. למען האמת, את הפופולאריות לה זכתה בעת הצגתה בפראג ב-1916 ואח"כ בוינה היא חייבת לגרסה מעודכנת יותר שהכין קארל קובז'ביץ'. 70 שנה יעברו עד שהעולם יהיה מוכן לאופרה בגרסה המקורית של המלחין.

הבחירה לבצע כאן את ההפקה הריאליסטית-סימובליסטית במידה של גליינבורן בד בבד עם הליהוק המצטיין, יצרו ערב מזוקק ומוצלח, שאפשר לנו הצופים להתרכז בחוויה הבראשיתית של האופרה מבלי שנאלץ לקלף קליפות ושכבות של אינטרפרטציות מרחיקות לכת. כנראה שפחות זה יותר. (15/2/12)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

מהגוני נפלה!

על "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" באופרה הישראלית

אז מה נשאר מעלייתה ונפילתה של העיר מהגוני בתחילת המאה ה-21? הרבה פחות ממה שתוכנן במקור. מבחינת האמצעים האמנותיים החדשניים דאז, בתחום המוזיקה, בתחום עיצוב הסיפור ובתחום העיצוב – רבים אומצו בחום, לרוב בז'אנרים חיצוניים לאופרה כמו סיפורת, תיאטרון, מוזיקה, סרטים אומנות פלסטית ואמנות המיצג, וכבר הפכו לא רק למובנים מאליהם – אלא לקיטש. אחרים – כבר הוכחו כלא יעילים ונראים היום קצת ארכאיים.

האם אם כך, מהגוני יכולה ליצור שינוי מבחינת הנושא המוצג בה? האם הסטירה עובדת? האם יבינו את הנמשל? כנראה שלא. בזמן יצירתה של מהגוני, גרמניה עמדה לפני עליית הנאציזם ובחוצות צעדו קבוצות בריונים במדי פלוגות הסער (ה-SA ). ברכט בעצם מזהיר את הגרמנים ממה שיתרחש אם יתנו לזה לקרות.

אבל היום, אנו שרויים בלב התופת. ואפילו, כפי שמראה המחאה שקמה בקיץ, אנו מודעים לכך ורוצים בשינוי. מהגוני מתפרצת לדלת פתוחה ואין לה שום כוח לשנות. בז'אנר אחר, למשל בתיאטרון האבסורד, היא אולי הייתה יכולה ליצור רגע מזרה אימה. אבל מהגוני היא אופרה קולינרית. אופרה שנועדה לייצר הנאה. ולמרות שברכט אימץ את האפקט הקולינרי כפתח שיאפשר לו להחיל את כל חידושיו האחרים, אלו נספגו על ידי הז'אנר וכל שנותר הוא האפקט הקולינרי – כל שנותר למהגוני הוא אולי להוות נחמה בדמות מופע בידורי רווי להיטים.

ההפקה הזאת לא סיפקה לנו אפילו את זה. (16/1/12)

המשך לקרוא