הסאטיר בקונצרט

שועת עולם

על קונצרט פתיחת העונה של תזמורת נתניה - הקאמרית הקיבוצית, עם ברברה הנדריקס - סופרן.

אבל גולת הכותרת באמת היתה ההדרן הלא מתוכנן. הנדריקס הקדישה אותו לשמעון פרס, a man of peace, יום לפני הלוויתו, ושרה א-קפלה ספיריטואל אפרו-אמריקאי, על שחרור מעבדות, בביצוע מרטיט שאחריו האולם רעד ממחיאות הכפיים. רק בשביל זה, זה היה שווה. על הקונצרט ניצח ואף הנחה בחן ובהתלהבות המנהל המוזיקלי החדש של תזמורת נתניה – הקאמרית הקיבוצית, השוודי כריסטיאן לינדברג, שבנוסף להיותו מנצח הוא טרומבוניסט וירטואוז. ואני מזכירה זאת מכיוון שלאורך כל הקונצרט בלט חוסר הבאלאנס בין כלי הקשת המאוזנים וכלי הנשיפה הצורמניים והחזקים מדי לאולם ריקאנטי במוזיאון תל-אביב. למרות שייצוג כלי הנשיפה היה קטן יחסית, עדיין נדמה היה שיש להוסיף כינורות רבים (וצ'לי ובאסים וויולות) כדי לאזן את הסאונד. אבל זו תזמורת קאמרית... והיא צריכה להישאר כזאת ולא להפוך פתאום לתזמורת סימפונית. אבל אז איך מבצעים סימפוניה?

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

כל אחד לעצמו

על ההצגה 'לבד בברלין' בתיאטרון הבימה

כמה מיתות יש במחזה: סבסטיאן, בנם של הזוג קוונגל, שמת בקרב, פראו רוזנטל, היהודיה שמשתגעת במחבוא וקופצת אל מותה, אנו קלוגה – שנרצח על-ידי החוקר אשריך כדי לסגור את החקירה או כדי לא לסבך אותו, אשריך שמתאבד, והארבעה שרואה קוונגל בתעתוע בתחילת המחזה: טרודל וקארל ובני הזווג קוונגל, שמוצאים להורג בעוון בגידה במולדת, כלומר מחשבה אישית והפצת גלויות עם דברים נגד הפיהרר. כתובות בכתב יד ומונחות בחדרי מדרגות בברלין, אחת לשבוע. זה נראה כה תמים ואידיוטי היום, שקצת לא ברור למה מתנהל אחריהם מצוד היסטרי כזה, שמוביל את החוקר להפיל את הפשע על אדם אחר ואף לרצוח אותו, כדי לסגור את הסיפור כמה שיותר מהר. אז, בזמנים ההם, גלויות היו כנראה מאוד חשובות. עד כדי כך שממש סימנו דגלונים על מפה. כאילו שאין מה לעשות במטה הגסטפו, רק להתעסק עם גלויות. או שבהעדר כל אפשרות להבעת דבר ביקורת או להפגנת חוסר ציות. לגלויות האלו יש אימפקט בל ישוער. בגלל 18 גלויות אתם תמותו. 18 הגלויות שלא תפסו מתוך 276 שהנחתם. אומר החוקר. את היתר מסרו האנשים שמצאו אותן ישר לשלטונות, כדי שלא ייחשדו כתומכים בנאמר או באקט. וגם 18 הגלויות שלא נמצאו, אומר החוקר, בוודאי הושמדו מייד בידי מוצאיהן. הרעיון – לאסוף כל דבר תעמולה, כדי שלא יהיה דבר שם בחוץ. כאילו ששליטה כזו הרמטית אפשרית. היום אולי לא, אבל אז אולי כן. הפסיכולוגיה חזקה מכל מצפון. האימה, הפחד הופך את האנשים לטורפים, למלשינים, למשתפי פעולה צייתנים של השלטון, לחסרי מחשבה, לחסרי מצפון, אדם לאדם זאב. קוונגל נתפס כי אדם אחד הסתכל דרך עינית הדלת שלוש שעות כדי להלשין על שכנו. למה? בעולם כזה, לא רק שאין ביטחון, אין גם פרטיות. האם פאלאדה מבקר את גישתו הוא של "הגירה פנימית"? אני חושבת על המנגנון "מנגנוני מדינה אידיאולגיים" של אלתוסר ועל הניסוי הידוע הנחשול.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

חפלה בחצר

על ההצגה 'אום כולת'ום' בתיאטרון יפו

יש בקהל אנשים שבאו לראות את ההצגה הזאת כבר בפעם השביעית. מה יש פה שאין למשל בקונצרט של זהבה בן שרה אום כולת'ום עם התזמורת האנדלוסית, כלומר זהבה בן שרה אינתה עומרי עם התזמורת האנדלוסית. אתם זוכרים. שעה ועשרים... הייתי יכולה לטעון שזהבה שרה הרבה יותר טוב מגלית גיאת, ושהתזמורת האנדלוסית זה בטח יותר טוב מעוד בודד. אבל למבצעים כאן, כאמור, אין מה להתבייש. אולי מה שמושך כאן את הקהל המאוד מיוחד של ההצגה הזו, שהוא לא הקהל הרגיל של תיאטרון יפו בפרט ותיאטרון בכלל, הוא האופי החפלאי, הבלתי אמצעי והלא מאוד רציני, כמו איזה קונצרט מחייב של שיר אחד שלם של כוכב המזרח, עם החזרות האינסופיות על הנושא המוזיקלי בהקדמה (כי ככה נהוג) והאיטיות וההתרווחות. כאן, זה כמו בחפלה, הקטעים החשובים. היילייטס. ואפשר לשיר עם המבצעים. בקיצור. סבבה. בלי כבדות.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מלון ההבלים

על 'מלון רנדוו' בתיאטרון הקאמרי

אצל פדו, אין פסיכולוגיה אלא פעולה בלבד. בהצהרה. כך כותב מורי ורבי פרופ' אבי עוז בתוכנייה: "אם הקומדיה מתחרה לעיתים מזומנות בדרמה הרצינית בהתבוננותה בטבע האנושי, הרי הפארסה חפה כמעט לחלוטין מן הניסיון המכוון לנתח את אופי האדם. בדרך כלל היא שמה לה לתכלית לחשוף את גלגלי השיניים המניעים את ההתנהגות האנושית במכאניות חסרת מחשבה ומשוללת עקרונות מוסריים." ועם בקומדיית מצבים פר אקסלנס דעסקינן, אז עולה מן הסתם שאלת מבחן הזמן. כי הפסיכולוגיה של האדם לעולם נשארת, אך המצב האנושי משתנה גם משתנה. והנה, פדו, שיצירותיו נחשבו בזמנו לבידור קל, זכה להעלאה בדרגה וכיום מבקרים רואים בו מבשר של התיאטרון הסוריאליסטי ושל תיאטרון האבסורד. אולי. אבל לא המחזה הזה. ואני חושבת שלמרות שנתברכנו כאן בצוות שחקנים מצוין, בהברקות תפאורה ותאורה, במוזיקה חיננית וגם בתלבושות סבירות, המצב הבסיסי כבר לא מעניין. פדו אהב להכניס את דמויותיו לצנטרפוגה של מלון זול למפגשים אקראיים, כך גם הוא עושה במחזהו המפורסם ביותר יתוש בראש, אבל נדמה שמה שהיה מעניין ומצחיק אז ואולי גם כשהתגלה מחדש בשנות ה-40 של המאה ה-20, כבר לא מצחיק כעת. יחסים מחוץ לנישואין הם דבר שבשגרה, בכל אופן זה המסר שבו אנו מופצצים בשלל ערוצי המידע שאנו חשופים אליהם. עם שלל תוכניות ריאליטי דוגמת בוגדים (Cheaters), שבה הצוות עושה אמבוש על הבוגד ומביא אליו את בן זוגו הנבגד כדי שיתפוס אותו על חם. עם אתרי אינטרנט שמיועדים להכרת פרטנרים לסטוצים. מה כבר יכול אם כך להצחיק בקומדיית מצבים ארכאית כזו ועוד במעטפה תקופתית. נראה לי שאחרי שהורגלנו ברמת ריגושים כה גבוהה, התמימות של הפארסה הזו קוברת את כל העוקצנות שאולי פעם היתה לה. אני מפהקת. האם אני אפהק גם אל מול המלך אובו של אלפרד זארי.

המשך לקרוא