הסאטיר בתיאטרון

חיה לנצח

על 'מרג'ורי פריים' בתיאטרון הקאמרי.

הדבר היחיד שמהווה זווית מקורית במחזה הזה, היא הקישור בין מכונות הבינה המלאכותית לזקנה. או בכלל, הרהורים על הזקנה. ביני ובין חברותיי המבקרות די הוסכם, שהמשפט החזק של הערב הוא "50 שנה אנו חיים ו-50 שנה הנוספים אנו מעבירים את הזמן עד שהזמן שלנו יגיע" או משהו כזה... לשכוח שאני הולכת למות במשך 50 השנה האחרונות שלי. הרהור הגותי שמביא את טס (הבת) להתאבד בסופו של דבר. היא לא רוצה לסבול 50 שנה האחרונים כנראה. להרהור הזה אין כמובן שום קשר למכונות שעליהם אמור לנסוב המחזה. ומישהו אחר בגזרת האקסיסטנציאליזם יאמר שהרהור כזה יכול לנבוע בך בשלב הרבה יותר מוקדם בחייך, מה שקרה לטס בעצם זה מן התאבדות אקסיסטנציאליסטית. זה מה שהיה מעניין פה ולא קשור לחלוטין למכונות האלו. המגאפין עלה על הנושא שאותו הוא אמור להניע.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

רמי

על 'אותלו' בתיאטרון הקאמרי

ואילו כאן סוף חדש, אותלו, לשווא מנסה להתאבד (כמו שרצה שייקספיר). הסכין היא סכין שחקנים, קפיצית. וילון הפלסטיק נסגר, מאחוריו יוצא יאגו בחלוק לבן ונותן לו מה שנדמה ככדור פסיכאטרי. הנה כי כן, רוקח לנו הבמאי עלילה אחרת לגמרי, בסופו של יום. אין כאן סדר חברתי קהילתי שהופר, שיש להחזירו לכנו, להיפך, האינדיבידואל הפסיכופט שאינו נשמע לחברה, משליט סדר חדש כרצונו, מפעיל את מי שנחוץ כדי להשיג את טובתו ותועלתו, ללא מורא וללא רגשות אשם או חרטה וסופו שהוא מנצח ומשיג את שלו. ועוד מוציא אותנו גזענים. כנגד הערבי. הוא באמת לא רצה לומר שהוא גזען נגד ערבי. את זה אנחנו אמרנו. מצד אחד, בראוו. הצליח הבמאי לתפוס את הצייטגייסט: בדת הכסף (או בדת ההצלחה בכל מחיר) כל האמצעים כשרים ומי שלא מתנהג כך, פרייר. מצד שני, האם באמת אנו רוצים לקדש עולם של תפוס ככל יכולתך ללא שום מעצור חברתי. אם הבמאי רצה להטיח בפרצופינו מה קורה כשאין דין ואין דיין בחברה, אם הוא רצה, לא נראה לי שהצליח לו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אחרי שהאדם יושמד ישארו רק מקקים

על 'האם יש מקקים בישראל?'  מאת נסים אלוני, בעקבות קריאה מבוימת בקאמרי.

ואולי הרגע המרגש מכל, ההשתחוויה כמובן, כל השחקנים ותמונה אחת גדולה של מי שכבר לא איתנו ואיתנו יותר מכל, נסים אלוני. שבחייו לא זכה ואנו מקווים שמהשמיים הוא מביט בנו מרוצה... טוב, בטח הוא רוצה להחליף כבר כמה משפטים...

ולא רק פלא שעולה מחזה של נסים אלוני, אלא שסוף סוף נגאל מהמגרה המחזה האחרון הגנוז. שעבר דרך ייסורים גם בניסיון הנוכחי להפיקו, והתקבל ונקרא ונדחה, והוגש ולא קיבל מימון, ונידון ובסוף ירד מסדר היום בלא כלום, עד שמצא לו בית. לא ממש בית, במה זמנית וחד פעמית. כמו הפסיון שמוצג בו.

בואו נשנה לו את הסוף. או שלא. אל תהרגו אותו יותר. את נסים אלוני. המבקרים שהיום יגידו בריש גלי, אלוני הוא גדול מחזאי ישראל, אלוני ולא חנוך לוין בעל הלובי הבלתי נלאה, הם אלו שמיררו אז את חייו. שהורידו את המסך על יצירתו מוקדם מוקדם מדי. הם מכים היום על חטא. אולי כי זה קשה, קשה להבין את המורכבות, את השכבות הרבות, את הקישורים ביניהם. והקהל, כמו שאומר אלוני, רוצה בידור. לא רוצה לחשוב, לא רוצה להסתבך. רוצה לצחוק. והתיאטרון רוצה לעשות כסף. כמו אוסקר. והפוליטיקאים רוצים שהכול יהיה ברור, מי נאמן ומי לא. אם יש מקקים או לא. אבל אנחנו אמנים ואנו צריכים לשאול שאלות קשות. לצעוד לירושלים כדי שנוכל באמת לזכור, מאין באנו ולמה באמת אנו הולכים לאן שאנו הולכים. מי ירים את הכפפה. מי ירשה לנו באמת לשאול, בצבע מלא ומעל במה רחבה, האם יש מקקים בישראל?

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

שש נפשות (ועוד אחת) מחפשות סיפור

על ההצגה 'מעשיה מגונה' בתיאטרון הקאמרי

יש לכל דמות, לפעמים אין להן אפילו שם, רק מספר דקות להתגבש. אנו זוכרים רק כמה דמויות, אפילו בתוכניה הן לא מוזכרות, שם לכל שחקן מוצמד אפיון: בוגרים, קשישים וכד'. אז מעבר לדמויות ההיסטוריות של שלום אש, י"ל פרץ ורודולף שילדקראוט, יש לנו את הנשים שלהן, שפותחו לדמויות, זו של אש,  מאדז'ה, דמות מרכזית כאן, וזו של פרץ שהבליחה לשנייה. השחקנית הראשית בברלין, גב' פרידה, בהופעה יוצאת מן הכלל של מיכל ויינברג. ואלו שהוזכרו כבר לעיל, השחקניות הלסביות, למל ומיס וירג'יניה מקפאדן, אמריקאית צעירה ומרדנית, גויה, שהוקפצה להפקה האנגלית בברודווי. מה שמעניין הוא, שאת התפקידים של רבק'לה ומנק'ה במחזה מגלמות במשך הזמן דמויות שונות, אך דמויות אלו מגולמות תמיד על-ידי אותן שחקניות. דנה מיינרט כרבק'לה ומיכל ויינברג כמנק'ה. להקת שחקנים של 3 זוגות בגילאים שונים, שמוליק וילוז'ני, הוא המספר, ושלושה נגנים מגלמים כאן את כל הדמויות כולן. יוצאים ונכנסים מהן על הבמה, לובשים בגדים, לובשים את הדמויות ופושטים אותן, את בגדיהן. זהו ניסוי מעניין במעברים נאים בין פרזנטציה לרפרזנצטיה, ולעיתים לרפרזנטציה של רפרזנטציה, כאשר השחקנים על הבמה נכנסים לדמויות של השחקנים אותם הם מגלמים שנכנסים לדמויות של המחזה בתוך מחזה. ההצגה הזו לא עושה כל ניסיון להסתיר את המעברים האלו והם בעצם אולי יוצרי העניין המרכזי בהפקה הזו ולא העלילה הקלושה של הביו-פיק. הפירוק וההרכבה של המעשה התיאטרוני אינו מוסתר כאן כנהוג ברוב ההפקות, גם כאלו בהן שחקנים מגלמים שלל דמויות, ובעצם מילת המפתח של ההפקה הזו היא אולי החשיפה של המנגנון החבוי בד"כ של המעשה התיאטרוני, של המעבר מאדם לדמות. אבל זה מעשה תיאטרוני מומחז. השחקנים על הבמה, אינם האנשים הפרטיים עצמם ששמותיהם רשומים בתוכנייה, הם פרסונות כלליות המשמשות כחומר ביד היוצר. ובכל זאת, כל זה מתבצע לנגד עינינו.

המשך לקרוא