הסאטיר בתיאטרון

ומה מעבר לזה

על 'חלום ליל קיץ בחלל' בתיאטרון קליפה.

אני לא מדלגת על אף שייקספיר, ולכן הלכתי לצפות ב'חלום ליל קיץ בחלל' של תיאטרון קליפה, שזכרתי מאוד לטובה, לאחר שראיתי מופע שלהם לפני 20 שנה. אלא שדימה טולפנוב, מנהל אומנותי שותף, נפטר לפני כמה שנים ולנעליו (כולל האישיות, בתור בן זוגה של המייסדת השותפה עידית הרמן, כמו שמספרים לנו בהצגה), נכנס האיש והפרובקטור אריאל ברונז, שהפך את היצירה (בכל אופן את זו הנוכחית) ליצירה שיותר מאשר היא של תיאטרון קליפה היא יצירה של אריאל ברונז.

דלות החומר כאן, אולי היתה מכוונת (הבגדים נקנו באליאקספרס, כך מספרים לנו), אך משהו כאן לא התרומם מעבר להצגת מתנ"ס, אולי זה מתאים להצגת החובבים במחזה בתוך מחזה של שייקספיר, אבל מה שהפך פה למחזה בתוך מחזה בתוך מחזה בתוך מחזה, במהלך מעניין בפני עצמו, לא הספיק כדי להחזיק אותנו והפרובוקציות שהוא מבוסס עליהן (משהו שאפיין תמיד הן את קליפה והן את ברונז) הן פרובוקציות פשטניות שכבר לא אומרות כלום לדור שכבר ראה הכול, עשה הכול ורק מחפש משמעות בחיים, ממש כמו בסדרה לאהוב את אנה, שהשכילה לצאת מתחום ריאליטי הדייטים לדרמת 'בטיפול' או אם כבר פרובוקציה, אז עם עומק מודע או לא מודע כמו ב'יונתן אגסי הציל את חיי'.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

שרלטן בעל כורחו

קצרמר על 'סלומה' באופרה הישראלית

רק נאמר, שאל מול המבנה המאוד מדויק והגאוני של שטראוס, ניצב מבנה טיראנאי מגושם, ללא שאר רוח ופשטני למדי. ציר אמצעי יורד ועולה, עם גלובוס שעולה (נשאר למעלה ומחליף צבעים כל הזמן), חושף יוחנן, יורד עולה וכד' (כמו הכדור של new year's eve בטיימס סקוויר), הופך שולחן עליו מאכלים נאוניים. מזכיר אולי את ההפקה הגאונית סביב השולחן של יבגני אונייגין. רק מזכיר, כאן זה על גבול הלמה. חיילים שיענו עומדים במבנים מסוימים על הבמה. לא מרשים, לא מדויק. וסלומה שמתרוצצת ללא כל מטרה מוגדרת בחלק הראשון. או לפחות ככה זה נראה מהמרפסת. כן, כבר ראינו הפקות גרועות הרבה יותר באופרה הישראלית, אבל לא לילד הזה פיללנו כשמדובר בטיראנטרון.

ככה קורה כששוכחים לפעמים שכוכבים יש רק בשמיים. ושמים אותם על חולצות של דמויות באופרה. מה זה כל נקודות האור בתלבושות של סלומה (תלויים ממחושים שיוצאים מהחזה), יוחנן (על הזקן) וכד'.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

חוזרים לוודוויל

על המחזמר 'שיגעון המוזיקה' בתיאטרון הקאמרי

אכן, נוצר פה ז'אנר חדש של מחזמר להיטים. לרוב ממציאים את העלילה שמאגדת שירים לפי נושא, לרוב מלחין. מה שחשוב זה השירים, היתר זה מילות קישור. תנו לנו את השירים ונשמח. כך היה במיקה שלי. הרגשתי שהמחזמר ההוא עלוב, אבל לא יכולתי לעמוד בפני ההקשרים הרגשיים העמוקים שנקשרו ברבות השנים לשירים של יאיר רוזנבלום שהוצגו שם וחזרתי הביתה מרוגשת ודומעת, אם כי מאוד לא מרוצה מהעלילה המפגרת. אולי צריך לקרוא לסוגה הזו מחזמר המחזור. לא בכדי אני נוהגת לרוב להדיר רגליי משלל ההפקות שעלו פה ששייכות לז'אנר. אפילו אני לא זוכרת את השמות שלהם, זה עם שירי נעמי שמר, זה עם שירי שלמה ארצי ועוד כנראה יהיה ההוא עם שירי אייל גולן. היה גם אחד, שאולי יכול גם להיקרא תחת הדגל הזה, עם שירי אום כולת'ום בתיאטרון יפו. הקהל בא בשביל השירים (במקרה של אום כולת'ום: קיצורי שירים, למי יש סבלנות לשיר חצי שעה), אבל אמנות אמיתית, חוץ אולי מאמנות הביצוע, אין פה. בואו נקרא לילד בשמו. זוהי חזרתו של הוודוויל בתלבושת מנצנצת ובהשקעה מרובה, תחת קורת הגג של התיאטרון הרפרטוארי, אבל עדיין זה וודוויל, לא תיאטרון. הסיבה היחידה שהוא עבר מהתיאטרון המסחרי לרפרטוארי היא שהוא הדרך היחידה היום שהתיאטרון הרפרטוארי יכול להחזיק את עצמו כלכלית. וזה מאוד עצוב, פני הדור כפני הכלב. אבל אולי בסוף נוכל להעלות את המקקים של נסים אלוני, על חשבון קהל הוודוויל שאפילו לא ידע שהוא כזה, כי הוא הולך ... לתיאטרון...

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

חיה לנצח

על 'מרג'ורי פריים' בתיאטרון הקאמרי.

הדבר היחיד שמהווה זווית מקורית במחזה הזה, היא הקישור בין מכונות הבינה המלאכותית לזקנה. או בכלל, הרהורים על הזקנה. ביני ובין חברותיי המבקרות די הוסכם, שהמשפט החזק של הערב הוא "50 שנה אנו חיים ו-50 שנה הנוספים אנו מעבירים את הזמן עד שהזמן שלנו יגיע" או משהו כזה... לשכוח שאני הולכת למות במשך 50 השנה האחרונות שלי. הרהור הגותי שמביא את טס (הבת) להתאבד בסופו של דבר. היא לא רוצה לסבול 50 שנה האחרונים כנראה. להרהור הזה אין כמובן שום קשר למכונות שעליהם אמור לנסוב המחזה. ומישהו אחר בגזרת האקסיסטנציאליזם יאמר שהרהור כזה יכול לנבוע בך בשלב הרבה יותר מוקדם בחייך, מה שקרה לטס בעצם זה מן התאבדות אקסיסטנציאליסטית. זה מה שהיה מעניין פה ולא קשור לחלוטין למכונות האלו. המגאפין עלה על הנושא שאותו הוא אמור להניע.

המשך לקרוא