הסאטיר באופרה

חברה קנאית או איפה אאורידיצ'ה
(Eine eifersüchtige Freundin oder wo ist Eurydice)

על האופרה 'אורפיאוס' מאת גיאורג פיליפ טלמן

ההתלבטות של אורפיאוס כאן, מקבילה מאוד לשתי האלטרנטיבות החברתיות העומדות בפני האדם בתחילת המאה ה-21 בדרכו לגאולה. הרדיפה אחר החומרנות והכבוד מצד אחד והחיפוש אחר החופש, החוויה והתוכן האלטרנטיבי מצד שני. חיפוש של תקופת מעבר שמתחילה למאוס או להתפכח מאשליית כסף יביא גאולה. כסף יביא אושר. בעל המאה הוא בעל הדעה. "בהפקה זו," אומרת הבימאית," עולם הנימפות, הוא העולם של אאורידיצ'ה, הוא עולם של ילדי רחוב או 'משפחת רחוב' החיים בעולם תחתון עם חוקים משלו. הדמויות בעולם זה ברחו ממשהו, מתחבאות ממשהו, הן מחפשות חופש, אך מהו אותו חופש? – אורפיאוס מרחף בין הרחוב השונה, החופשי והאפל לבין העולם היצרי, הבורגני והריק של אורזיה (המלכה הקנאית) ואינו מסוגל לבחור." אולי העולם הזה, של הנימפות, הוא העולם הווירטואלי של הרשתות החברתיות, על החופש שהן מאפשרות, על ההסוואה שהן מאפשרות. אפשרות.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

הרשות נתונה

על 'אל נקמות' בתיאטרון הקאמרי

ארבע הזונות נחלקות כאן לשתי זוגות, המצחיקות והרציניות או אולי לשתי זונות חסרות תושיה שנכנעו לגורלן ולשתיים שמנסות לשנות משהו, אסרטיביות מכאן ומכאן, אך גם הן, כמו יענקל ואשתו שורה, מתגלות כתמימות בסופו של יום, אם הן לרגע קט מאמינות שיש להן באמת אפשרות בריחה מגורלן. היינדל, שרוצה בכל מחיר להינשא ומאמינה שוב ושוב להבטחות חסרות הכיסוי של שלוימה המתעלל ומוכנה לרדת לתחתית חבית הניצול והחטא, לשדל בעבורו את מנקע וגולת הכותרת רבק'לע, כדי לזכות במהוגנות הנכספת (זה באמת במקור). ומצד שני מנקע, שמאמינה שיום יבוא ותוכל לממש את אהבתה אל רבק'לע. במקור מדובר בשתי בנות לילית. שליחותיו השטניות של האל הנוקם שמפתות את רבק'לע התמה אל לוע הגיהנום. יש שם אפילו מגדת עתידות שמנבאה את נפילתה של רבק'לע, בת לא נמלטת מגורלה של להיהפך להיות כמו אמה. וכיוון שכך, ייתכן שאין כל חידוש או התעוררות להט"בית בשימוש של אש באהבת נשים, כי כשמפתים מישהי לדרך רעה, כל האמצעים כשרים, כולל אשליה של אהבה. אבל כאן האלוהים הוא הסיבתיות הפסיכולוגית וכיוון שכך, קיבלנו כאן עוד מקרה של "האביב מתעורר". אישה חדשה שמגלה את מיניותה ומוכנה לצאת להרפתקאות מטורפות, כשהאישה המנוסה דווקא נוטה להגן עליה ומנסה להסית אותה מהדרך המסוכנת. אין מצב שהיא תפותה על-ידי בת-לילית. זה יהפוך הכול למיתי, מכתוב. לא בבית-ספרנו, כתבו המעבדים בתוכניה. יותר נוח שההיא הקטנה תתעורר לה, יהיה לנו פתח לשים לה בפה כמה משפטי שחרור מימינו אנו, קצת לדחוף בכפית גם פה את האג'נדה שלנו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אחר מדי

על ההצגה 'האחרים' בתיאטרון הקאמרי.

היינו בטלנובלה. אלא שטלנובלה רגילה נמשכת 120 פרקים. ואם היא מצליחה, אפשר למתוח ל-180 ואפילו ל-200 פרקים, כמו בימים הטובים של בובה פראית. אבל כאן דחסו את כל אוסף קלישאות פתלתלות העלילה של כל 200 הפרקים לשעה וארבעים דקות. אז בין מפנה למפנה ופריט תוכן מכוון וחשוב ביותר לדורות הבאים, לא נותר לנו זמן להתרווח ובאמת להרגיש. פה אין אריות, הרהורים על הנושא, רגשות מתפתחים. אלא רק קלישאות של רגשות, של אהבת אחיות, של אהבת אם לבנה הרוצח באמתלת ההגנה על הלאום, של אהבה מתפתחת בין פסנתרן צעיר לזו שראה אך לרגע בחלטורה הראשונה שלו עת עזב את הקיבוץ וכעת היא אלמנה ואם לילד בן שלוש ובכלל היא מסתתרת, כמו בידי הגסטפו העליזים, כי היא ברשימות השחורות, כמו מר מאייר, דייר בפנסיון, שלא מדבר, כי הוא בא משם, ופה הקרובים שלו לא רוצים אותו. אחר-כך היא גרה במושב, מתחזה לעוזרת גננת. הילד שלה בכלל באנגליה, שם רוצים לאשפז אותה. זו לא בלדה לעוזב קיבוץ, אם חשבתם, אלא סיפור פסאודו ניו-יורקי על פסנתרן ג'ז מובטל שחי בפנסיון, עם כל מיני נעבכים אחרים, כולל זונה יקית מדברת כלכלית.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

אופרה למתחילים

על האופרה כרמן באופרה הישראלית

ייתכן שחלק מהבעייתיות של הקבלה של כרמן היום היא המהפך בהשקפת העולם שבא עלינו עם מעבר השנים. אם בימי ביזה, מיכאלה היא האישה האידיאלית וכרמן היא איזו יצור חייזרי שנחת על באי האופרה קומיק ופרע בפראות את כל סדרי עולמם, עד כדי כך שגם המוות שלה בסוף לא סיפק אותם, הרי שהיום האישה האידיאלית היא כרמן ומיכאלה התמימה כמו גם דון ז'וזה הטאמבל והמתפתה נראים לנו חייזרים או לכל הפחות פרייארים. הגבר האידיאלי של ימינו מתגבש יותר בדמותו של אסקמיו, או אפילו של זוניגה או מוראלס. וכך, אם באי האופרה קומיק יכלו להבין ולהזדהות עם הדילמה המוסרית של ז'וזה לאור הזרה הלא צפויה שפרצה לעולמו, הקהל של היום, זה שלא מגיע לאופרה וחי במציאות, היה צוחק בריש גלי על הטאמבל המסכן ז'וזה שבכלל חושב פעמיים... אבל בסופו של יום, גם הם עדיין לא מקבלים אישה שתחליט בעצמה עם מי היא רוצה ללכת, הרכושנות הגברית עדיין קיימת והנה סופה של בוגדת לתלייה. יותר מאז – היום הסיפור של כרמן מייצג את הסטנדרטים הכפולים של החברה שלנו – שמקדשת אישה שהיא זונה פתיינית מצד אחד ומדונה מוסרית מצד שני. כרמן היום היא לא השדה מסיוטיך שאל לך להתקרב אליה, אלא האישה "ההגונה" שלך בבית, זו שאת הפראיות והחופש שהיא קיבלה זה מכבר, אתה עדיין רוצה לתחום ולאור זאת אפשר לקרוא את הסיפור של האופרה היום כסיפור המעודד אלימות כלפי אותן נשים שמעזות לפרוש כנפיים ולעשות מה שהן באמת רוצות.

המשך לקרוא