הסאטיר בתיאטרון

זה מוכר לי מאיפשהו

על 'איש הכריות' / תיאטרון חיפה

אנו מובלים לצומת דרכים שבה אנו צריכים להחליט אם אנו מעוניינים לחשוב איזו מחשבה פלספנית על החיים, אם אנו צריכים להתאמץ ולמצוא בכוח איזו תימה הגותית שתתעלה ותבלוט מעבר לסיפור הבלשי הבסיסי, או שפשוט בא לנו להתמסר לאקשן, כמו בחוק ובסדר. גם שם ניסו קצת לצאת מהקופסה ולספר סיפורים משניים על משפחות הבלשים ולא בהקשר לחקירה עצמה. בי זה עורר אנטגוניזם, בבחינת מה אתם מתעסקים לנו בשטויות. תחזרו לתבנית. תעזבו אתכם מרגשות ורגישויות, אנחנו רוצים לדעת כבר את פתרון החידה. אבל זו היתה טלוויזיה. וכעת אנו בתיאטרון – האם גם בתיאטרון תהיה ספרות זולה? שאלה מפגרת, הרי היתה מימים ימימה. קומדיות, כבר מזמן היוונים והרומאים יש שם תבניות קבועות של סיפור ומאגר דמויות סטריאוטיפיות לבחירה. קומדיה דל-ארטה, פיתולי טלנובלה בעלילה. דאוס אקס מכינה. סוף טוב הכול טוב. אז גם בלשים מותר – לא? למה לא? כי זה אלים? לא נחמד? כי אסור להתבדר מהרוע? כי אסור להתבדר מטרגדיה, מאסון? למה בלשים בתיאטרון, אם אין להם ערך מוסף, ואני הרי חובבת הז'אנר במדיה אחרות, נראים לי לא במקום?

המשך לקרוא

הסאטיר בתיאטרון

היום פורים

על 'פרדוקס' בתיאטרון תמונע

האישה היא היוצרת של הגבר, היא זו שיולדת אותו אך הוא נקרא על שם אביו. האישה היא זו שתכתוב את הספר שלו, ותימחק על-ידיו, ללא קרדיט וזֶכֶר (שמתם לב שזָכָר [גבר] וזיכרון [זָכַר] זה אותו שורש...). ואם היא תהרוג אותו – האם היא לא תהרוג את עצמה.

במקרה הוא מלמד את דרידה והיא אחריו. דקונסטרוקציה, פירוק עד המוות. לדקונסטרוקציה בעצם אין תכלית. תהיו אמיתיים עם עצמכם, היא הרי קורסת לתוך עצמה. וגם האישה קורסת לתוך עצמה. אבל היא אישה, היא לא מפורקת, היא סתם היסטרית. תלמדו את פרויד, תחזרו לא.ת.א הופמן. גבר אפשר לפרק. אישה היא היסטרית. גם פה. נוירוטית. זה לא בכוונה. כנראה.

המשך לקרוא

הסאטיר באופרה

פורמליזם זומבי*

על האופרה 'פאוסט' באופרה הישראלית

הזיכרון שלנו קצר. ואנו תמיד מטייחים לטוב או לרע, לרוב לטוב. זה לא שלא היה לי קשה. היה מעייף כאמור... אבל למרות הבומבסטיות הפורמליסטית המהממת ברגע הראשון, בדיעבד כשחושבים על זה שוב, זו הפקה מנייריסטית, שמקטינה איפה שצריך להגדיל ויוצאת מכיוון ומשתגעת לגמרי במקומות אחרים. וגם היתר לא בדיוק משרת את המוזיקה. הנה כי כן בסופו של יום, ההפקה הזו הטילה צל כבד מדי על המוזיקה, גימדה את המשתתפים ובמיוחד את הזמרים וכמו שהיה בנשף מסכות, קשרה משקולות רבות מדי למוזיקה הרומנטית, העדינה והלא יותר מדי מתוחכמת של גונו. ולא רק שחטאו פה בחטא הבומבסטיות גונבת ההצגה, אלא שגם חטאו בחטא הידוע "הבמאי החליט להשתמש בכל השטיקים שהוא יכול היה להעלות על דעתו ולהשתמש בהם שוב ושוב ובווריאציות עד זרא" שגם כאלו כבר היו לנו. העומס שהרגשנו – לא היה בגלל המוזיקה. אותה, בבימוי הנכון, אפשר כנראה היה לצלוח.

שירת או לא שירת את המוזיקה, מצד שני אנו שואלים – האם תרמה לנו ההפקה הזו תובנה חדשה על פאוסט. אתם זוכרים – חדר שלם רק לרשימת היצירות בהשראת... לא שאין מה להגיד... אני בטוחה שהייתי יכולה לכתוב ספר על כל האספקטים שאפשר לדון בהם בהקשר העכשווי ועדיין הייתי מחדשת. אין ספק שהוא ניסה, הבמאי. רק חבל שהקשר בין הרעיונות שלו לבין פאוסט (בגרסה זו או אחרת) היה מקרי ביותר.

המשך לקרוא

הסאטיר בתיאטרון

מאין באנו ולאן אנו הולכים

על ההצגה 'הסוחר מונציה' באקדמיה לאמנויות המופע
על ההצגה 'הגולם חי!' בתיאטרון תמונע


ברגע שיצרת יצירה, הריהי יוצאת לעולם ומקבלת חיים משלה. לא תמיד בהתאם לציפיות של יוצרה. היא גולם. אגדת הגולם היא אלגוריה פשטנית מאוד ומצד שני עוצמתית ובהירה מאוד לגבי היחס של היוצר ליצירתו, ביחס לאי היכולת של היוצר לשלוט, גם אם הוא מאלף אותה בקפדנות, באם היצירה תפעל לטוב או לרע ובאיזו עוצמה. לשלוט בנטיותיה ולהבטיח שלא תפתח נטיות שלא התכוון להן. למהר"ל מפארג, עם זאת, יש פריבילגיה. הוא גם יכול להמית, להשמיד את יצירתו. לרוב, אין הדבר כך. האדם יצר את הכסף כדי שיסייע לו ומאז הוא מנהל איתו מערכת יחסים הפכפכה של התרחקות והתקרבות. תנועת מטוטלת שנעה בין תקופות חומריות ודקדנטיות לתקופות של התעוררות דתית (שתי קצוות שחווה מי שרוחו מרחפת מעל, מקיאוולי, בפירנצה בימי חייו עת השלטון עבר מבית מדיצ'י הפזרנים לשלטון הנזיר הסגפן סבונרולה), או בתקופות מאוחרות יותר – בין תקופות שבהן שלטו האידיאולוגיות (ובכלל זאת אלו שיצאו נגד הכסף עצמו והמעמדות שהוא יוצר [ע"ע מרקס], למרות שהמעמדות נוצרו הרבה לפני עליית הקפיטליזם או עליית מעמד הסוחרים/בורגנות) לבין התקופות בהן הכסף היה חזות הכול (ימי המהפכה התעשייתית של המאה ה-19 וגם ימינו אלו).

הניסיון לחקור את תקופת האידיאולוגיה הבראשיתית של התיאטרון העברי היא תירוץ ובו זמנית גם נורת אזהרה. זהו תוצר של תקופה שהגיעה לסף תהום, שגילתה שאימוץ דת הכסף עד אבסורדום, משאירה אותה עם כלום. לא רק מבחינת הוואקום המנהיגותי המדיני והלא-נודע הכלכלי, אלא עם ריקנות יצירתית. בחיפוש אחר תכלית, אוחזים בנו געגועים לאותם "ימי התום", לגן העדן האבוד, לתקופה שלא רק יצרו תיאטרון בחרדת קודש דתית ממש, אלא דה-פקטו יצרו את התיאטרון.

המשך לקרוא