הסאטיר בתיאטרון

ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת

על 'לאה'/אנסמבל פספורט, 'פני-שטח'/נופר סלע, 'בין לבין'/עדינה בר-און, 'חצאית כאן קודקוד'/ חן לוגסי, עדי דרורי, קרן שפט.

ארבע היצירות שעסקתי בהן כאן, אני מוצאת בהן מעין דוגמה לקול האישה בארבע דורות שונים, איזו אבולוציה הוא עבר, למרות שכל העבודות נוצרו כעת, בשנה שנתיים האחרונות. אבל הן פֶה וקול לדמויות בנקודות שונות בזמן. בד בבד, המסע הזה לגילוי קולה האותנטי של האישה מקביל להתגבשות ולקונקרטיזציה של האתוס או המושג של ארץ ישראל. לאה גולדברג היא היער הבראשיתי, זה שבורא את האישה המשכילה במעבר המאה בכלל, את האישה המגשימה כאישה ואת האישה כחלק מהמעשה הציוני, כמישהי שרוצה לתרום בלי לוותר כהוא זה על עצמה, כמישהי שבוראת את עצמה במקביל לאתוס הציוני שעדיין נבנה. ובכל זאת אי אפשר להתעלם ממחיר הוויתור על מקום האישה הקלאסי של אשת-איש ואמא. ארץ ישראל כמדינה עדיין לא קיימת. למרות ההתיישבות ועזיבת הגולה, המדינה עדיין בגדר חלום, רעיון שקורם עור וגידים בעקבות מושא של ציווי דתי עתיק יומין, וגם היחס לכאן או לשם לא ברור. גולדברג, כברנר לפניה, נותנת ביטוי להתלבטויות (הלא כל כך מקובלות כבר בזמנה, כאמור). עדינה בר-און, שהתחילה לפעול בשנות ה-70 המוקדמות, מייצגת אישה בתהליכי יציאה מהיער, רגלה נטועה מצד אחד בדמות האישה המדוכאת הקלאסית ומצד שני היא משתמשת במניפולציות חכמות שמראות לנו שמה שרואים מכאן לא רואים משם. בסופו של דבר מתגלה שמי ששולט בעניין זו דווקא היא ולא הגברים, כלומר לא הקהל. היא כבר ממש לא מעוניינת לרצות אף אחד, להתקבל על-ידי אף אחד, כמו שרצתה גולדברג. מבחינת הלוקליות, עדינה פועלת בין לבין, בין מדינת ישראל כמקום קיים ומוגמר, ומלחמותיה כעובדה קיימת ובין אירועים דומים בעולם, עד כדי מחיקת המיקום למעין אין-מקום כמעט תמיד (למעט אולי נוף וראו עיוני בהשלכות הלוקליות במאמרי על היצירה). נופר סלע, הגיעה לדף לבן, היער בוּרַא. וכעת מתחילים לשאול שאלות. ממקום אולי נקי. שום דבר לא ברור מאליו. כל אתוס נתון לבחינה מחדש, בגלל שאנו מבינים שצריך כל פעם לחתום מחדש על הברית, לבדוק אותה שוב, זהו תהליך בחינה שמיועד להפוך אותנו לטובים יותר, לשפר את מה שהתקלקל. לחשב כיוון מחדש. בדו-שיח ולא באקט כמעט מתאבד של גולדברג, או בתחינה ובמניפולציות של עדינה. מעניין שדווקא היא יכולה בעצם לתת לנו הרגשה נוחה לשיחה כזו. יש גם יתרון בהיות האישה סוג של מטפלת טבעית... מישהו ששואל ממקום רגוע ולא לוחמני, אבל גם לא מתחנחן ולא מרצה ולא מתחנן ולא מניפולטיבי. זה מתאפשר, רק בגלל שהמקום שלך כבר הרבה יותר מובטח בשיח, ההקשבה כבר מובטחת לך. זה מתאפשר כי הארץ שלנו, הזכות עליה, ההימצאות שלנו כאן הרבה יותר קונקרטית, ברורה. גם הדיון בה קונקרטי – במגמות גיאוגרפיה ולא במגמות אמנות. או שלפחות אנו מוכנים, רוצים, מתאווים לדון בה בצורה קונקרטית ולא בצורה מרומזת, אמנותית, ערטילאית. הבנות של חצאית כאן קודקוד אפילו לא שואלות. הן קובעות עובדה בשטח. וזה אפילו נראה לנו הגיוני ונכון, אם כי לרגע קצת מוזר. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להתרגל לזה, כי ככה זה. יש נשים לוחמות. נקודה. אבל רגע, האם הן נלחמות כמו גברים או עדיין נלחמות בשביל עצמן. ועדיין, נלחמות על הארץ. המלחמה הזו על הארץ, ביצירה הצבאית לחלוטין הזו, אולי הנשים הופכות שוות זכויות בה (במלחמה, זאת אומרת), אבל היא עדיין ארץ במלחמה. הקיום המלחמתי התמידי הפך למובן מאליו. שום דימוי חלום לעתיד של שלום, שלום עם שכנים, שלום עולמי, כמו שאולי משתמע מהעבודות של עדינה, לא קיים כאן.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

בקרוב אצלכם

על 'רווקים ורווקות' בתיאטרון גשר.

הדור הזה, לטוב ולרע, מצא פתרון אחר לעצם אי התכלית של החיים, של היחסים, של האהבה. אצל לוין, כל מה שהגיבורים רוצים זה לישון. הם נודדים להם, בהפקה זו עם כריות בתוך מזוודות וכל מה שהם רוצים זה להגיע למנוחה ולנחלה, להפסיק להילחם כל הזמן, עם עצמם, עם החברה, לא להצטרך להוכיח כלום לאף אחד ופשוט לשקוע בלהיות אתה. ללא שום מסכה. זה באמת מזכיר את הייאוש של שנות השמונים. את הלך המחשבה של מה הטעם ללמוד, לעשות, אפשר לשבת בסבבה ולעשן, להיות בשנטי. אלא שלמול הרצון לשינה של האנטי-גיבור של המחזה, היום כולנו גיבורים, או לפחות עוטים מסכת גיבורים באינסטגרם, שבוער להם בתחת ה-FOMO – הפחד להפסיד משהו, השינה זה הדבר האחרון המעניין אותם. להודות שאתה לא גיבור כמו המסכה שלך, זה סוג אחר של גבורה. המפגש עם העליבות שלך או של מישהו אחר, זה משהו שלא בא בחשבון, כשאתה מקבל מכל הכיוונים מסרים, שאתה צריך להקיף את עצמך באנשים מעצימים. לא בעלובים בשום פנים ואופן. אין יותר עליבות לשם עליבות, גם העליבות שלך לכאורה באינסטגרם היום, אם את נניח, מצטלמת לא מאופרת, עם עוד כמה ק"ג, מראה תמונות בפוזה מחמיאה לעומת אחרת שלא מחמיאה, כדי להראות את מה שמאחורי המסכה, עדיין, בכל מקרה, לא תצאי עלובה, אלא גיבורה. היום כולם גיבורים. אנו מקבלים את כל הסוגים ואת כל המינים ורזות ושמנות וגבוהות ונמוכים ומקועקעות ומה שלא תרצו. כל אהבת הגיוון שזו שאנו חוגגים עליה היום, היא פשוט מאוד, כדי להפוך את כל מה שפעם נחשב לעלוב, את כל מי שנחשב כעלוב, כלומר כפחות מהאידיאל, לגיבור. אנו חיים בעולם נטול עלובים.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

סדק בחומה

על ההצגה 'סילוואן בין הזמנים' בפסטיבל עכו.

השיח לא מתקיים רק בין הדמויות בהצגה לבין עצמן, כי אם גם בינינו לבין עצמנו, כשההצגה עצמה מהווה סוכן שיח פוטנציאלי. אנו כצופים נחשפים לנתקים ואי-רציפויות נוספים שהדמויות לכשעצמן לא מודעות אליהן, הן רק אובייקטים בשפה שמרכיבה את השיח שלנו. אנו רואים את העבר של הרובוט 'שרונה', את כל השכבות הארכיאולוגיות שלה, את אימאן, הסובייקט שהיא היתה פעם בסילוואן (בסיפור המסופר ההצגה), ואת סמירה, השחקנית שמגלמת אותה, שהיא במקרה זה, גם אחרת פלשתינית, שהובילה אותנו לכאן וגם צצה בין הסצנות, שהיא בעצם סובייקט אמיתי שהשתרבב לו למישור שבו כולם היו אמורים להיות אובייקטים בעלי מאפיינים סובייקטיבים (כלומר דמויות). עצם העיסוק בהצגת תיאטרון, מייצר עוד מישור התייחסות. אבל כאן, לא מציגים לנו משהו לינארי, אלא קטעים קטעים תלושים ומחוברים מחדש של חלקים שונים ממציאויות שונות, מבטלים את ההפרדה לא רק של זמן ומרחב בסיפור המסופר, כמו בזיכרון אצל דלז, אלא גם בין מישורי ההצגה השונים, המומחזים, וגם בין אלו המומחזים ובין האנשים שמגלמים אותם. כמו הריזום של דלז והקפלים המצויים בו. סמירה מספרת לנו בתחילת ההצגה פרטים אמיתיים על חייה שלה, איפה היא נולדה, כמה אחים יש לה, חוץ ממנה כולם סטרייטים, היא אחות מוסמכת. לא סתם האקספוזיציה הארוכה הזו. והנה פתאום גם לאימאן יש חברה, מאהבת, שמוחזקת כקלף נגדה על-ידי השב"כ שמאלץ אותה לפנות נגד אביה, מאהבת שהיא שתולה של השב"כ, "וחנאן, המאהבת שלך הנחמדה והיפה? עובדת בשבילנו כבר הרבה זמן. כבר כשהכירה אותך אמרה לנו שאת מטרה קלה, אימאן רעבה לאהבה, כך בדיוק היא אמרה לי... בבקשה, אל תקחי את זה קשה. ובכל פעם שהיא מפתה מישהי או מישהו, אחותה מקבלת סבב הקרנות בהדסה. אז אל תכעסי עליה." האמת של השחקנית נשתרבבה לדמות שהיא מגלמת. אולי זה חלום שלה, שבו הכול מתערבב. הרי היא מזמינה אותנו בסוף ההקדמה "לצפות בסיוט שלה." אני חושבת ש"אימאן רעבה לאהבה" זה בעצם אימאן רעבה לחירות, להגדרה עצמית, כמו האב, הרעב לאהבה, שיוצא לדייט עם האלמנה ח'ורייה, חירות בערבית.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

להפסיק להאכיל את הטרול

על הצגת הקריאה 'ואגנר? לא בא בחשבון!' של תיאטרון מיקרו.

מפה לשם, נדמה שלפנינו רשימת מכולת של טיעונים ידועים משכבר (בלי לדלג על השאלה 'עשית צבא' במבחן שנערך למנצח הסורר), כשבכל זאת, בשל חלוף העתים, הקול הפרגמטי כבר נשמע הרבה יותר חזק. ובכל זאת, שוב, ההתקרבנות השואתית שולטתתתת1, בנאומים הרגשניים לעייפה של ניצולת השואה, אסתר. אסף, שטוען שלנגן ואגנר זה להפסיק להיות הקורבן, לנצח אף על פי כן, הוקטן והוקצן לעציץ מצוי כמעט חסר רגש, אפילו לא מעט רגש הקשור לשאפתנות האישית שלו. הוא יחכה לזמנים טובים יותר. ובינתיים, נמשיך להיתלות בסמל הזה. לקחתָ להם את הסמל, לקחתָ את הקורבנוּת. או את המיתוס שבזכותו הם זוכרים. כי בלי מיתוס, בלי שמש העמים הזו – החור השחור, הפסיק הלא חשוב הזה בעצם, שהפך לחזות הכול, אם כל שנותר לך הוא רק המשך אפור של החיים כאילו לא קרה מעולם דבר, זה לא איך תזכור, זה איך תדע שאתה זוכר. מה יסמן לך שאתה זוכר.

המשך לקרוא