הסאטיר באופרה

מטא-ספקטקל

על האופרה 'חליל הקסם' באופרה הישראלית.

הדיון במטא-וורס בהקשר של The Uncanny Valley מציף לאחרונה את הרשתות. ולגבי ההפקה הזו אפשר לטעון שכאשר עורערה האשליה, נפגם החיקוי המושלם של הזמרים את הדמויות, נכנסנו לטווח הזה של 'עמק המוזרות'. אי ההזדהות שלנו עם הדמויות לא נובעת רק מסיפור קלוש, מההורדה של כל האלמנטים העלילתיים שיכולים לפתח את הדמות, אלא גם מהמצב הפיזי שנוצר כאן, שבעטיו הן המופיענים והן הדמויות בעצם נמצאים בלימבו שבין אובייקט וסובייקט.

אולי זה תרגיל מעניין שמנבא את העתיד. יצירה נגזרת שיכולה לקבל חיים משלה. הבדידות והדיכאון הם המגפה של המאה ה-21 כך אומרים. הבעיה היא שההפקה הזו מתיימרת להיות אופרה של מוצרט והיא לא. אולי פאנפיקשן. כי המוסיקה שהיא חזות הכל בעיני היוצרים, זה אולי רעיון יפה, הייתי שמחה אם זה היה בא לידי ביטוי, אבל כאן כל מה שקיבלנו זו בדידות שפוגמת במוסיקה. כי כאמור בסופו של יום לא המוסיקה, או האהבה, יכולות להשיב פה את הסדר על כנו. סדר נכון, של הטבע, של חוכמה והגיון, שניצחו באופרה של מוצרט, לא הולך להיות כאן בכלל. העתיד נראה מפחיד לא רק בכאותיות שלו, בסיוט שאפילו היוצרים של ההפקה לא נתנו לנו ממש להתעורר ממנו, אלא גם בסדר החדש שמגיח באופק.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אז מה כל כך נשגב במקקים

על 'האם יש מקקים בישראל' מאת נסים אלוני בתיאטרון הבימה.

אני עדיין לא בטוחה מה הם המקקים, האם הם הסיאוב, או אולי האמת או הממשות הלקאניאנית. או אולי מבקרי התיאטרון, אלה המשכילים והמוכתרים או איש איש מההמון שיכול (בוודאי היום) לקשור לעצמו כתר, שמכרסמים את השאיפה למלוכה שהמחזאי אלוני מבין שאליה לעולם לא יגיע. "שם, בבית שלי, הם כרסמו הכל... בלי רגש גדלות, מוד! בלי חמלה! בלי מוסיקה! שום אמנות! שום תיאטרון!" אם אין מלוכה ואין גלות אז מה נשאר... האם אתם חושבים שאפשר להמיר את שני הגבנונים היהודי והישראלי בשני גבנונים של מלוכה וגלות. בכל מחזותיו, אלוני שב ומציג אותם. הוא בעצם כותב שוב ושוב אותו דבר, את סיפורו שלו לפי הנרטיב שבנה לעצמו על אמן יחיד סגולה, מלך שניצב מול קהל שדוחה את האמנות שלו, לא מבין אותה ויותר מכל לא זקוק לה. אז למה הוא מתעקש... כלומר אוסקר... לקיים את ההצגה... ואם המקקים נמצאים גם בישראל, האם זה אומר שהגולה זלגה לישראל, או שמדובר בכלל במצב רוחני ולא בעניין לוקלי. ואולי אנו מחפשים בכלל במקום הלא נכון. השאלה שלנו אינה צריכה להיות על הסימבול של 'מקקים' או של 'ארץ ישראל' או 'ישראל' כל אחד בנפרד בנרטיב זה או אחר, אלא על השאלה כולה. 'האם יש מקקים בישראל'. האם אנו יכולים למצוא ייצוג בבלתי ניתן לייצוג. האם נמצא סמל, משמעות, אמת, בעולם אידילי. במציאות היומיומית. בפער ביניהם. אנחנו מחפשים ולא מוצאים. בממשי אין חסר, טוען לקאן, השפה היא זו היוצרת חסר בהוויה השלמה, שכן מערך המושגים שלה קוטע את השלמות. אלוני מפציץ אותנו בדימויים, בחידות, בפערים. הוא נכשל. אנו מחפשים משמעות בפרטים ולא רוצים לראות את התמונה השלמה. לא רוצים להבין שהאמת היא מעבר לטוב ולרע. מעבר לתפיסתנו. וכל שאנו יכולים לתפוס הוא שלעולם לא נתפוס אותה. אולי אנו נמצאים בגלות מהאמת... אז איך הגלות היא המקקים... ואם נתייחס לפיל הלבן שבחדר... האם הציונות נכשלה, או שפשוט מרוב דימויים, שנוצרים ונוצרים מחדש כל הזמן הן מצד היהודי והן מהצד הישראלי, אנו כבר לא יודעים מהי. אנו כבר לא יודעים מי אנחנו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

עכו כמשל

על פסטיבל עכו 2020

ימי קורונה מביאים את פסטיבל עכו מסוכות לחנוכה ומצפייה in situ באולמות האבירים בעכו, לצפיית בינג' על מסך המחשב שלי. לא כיף בכלל. 6 הצגות לצפייה, הן קשורות ובעיקר לא קשורות, כל אחת עולם ומלואו ולראות מהר כדי להספיק לא נותן מספיק זמן לכל אחת. בינג' זה לסדרות בהמשכים, סיפוקים מהירים שלא צריך לחכות שבוע, או אפילו יום לפרק הבא. כאן עדיף היה לחכות שבוע או יום להצגה הבאה. או איזו מנת ביניים בין המנות, אולי סורבה, כדי למחוק את הטעמים ולהכין אותנו למנה הבאה. סיבוב בשוק, לאכול חומוס איפה שכולם, לפגוש חברים או סתם אנשים, לדבר על ההצגה, להתווכח, להחליף תובנות, זה מרחיב את החוויה. להסתובב בסמטאות העיר העתיקה בין מקום למקום. אירועי חוצות. לנסוע ברכבת לשם ובחזרה, להתבונן בנוף, להתכונן נפשית למקום אחר, לפאזה אחרת של צבירה, לשוחח עם זרים ברכבת, לראות בדרך את השכונה שבה גדלתי ואיך היא השתנתה. לחזור מאוד מאוחר, וכבר אין אוטובוסים. ובעיקר לשכוח את הבית שלי, ולשמוח לחזור אליו. לצאת מחוויית הבית הבלתי נגמרת שלא נותנת לי לצאת מספיק מעצמי או שמוציאה אותי מעצמי יותר מדיי, תלוי איך מסתכלים על זה. הגיהנום הוא הבית, אם זה נמשך ונמשך ונמשך. הסרט במחשב מעצים את הדה-פרסונליזציה שהבית מייצר מעצם הריק, מעצם אי היחסיות לאחר. כשהבית אינו המפלט מהחוץ, אלא הפנים והחוץ כאחת, האני מתנזל והולך. מול מסך המחשב, האני לא מסוגל לייצר את עצמו כחלק מההצגה, כחלק שמאפשר לו לחוות אותה.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

קורסים תחת העומס

על 'יותר – מי – די', פרפורמנס מאת עדינה בר-און ובביצועה.

אז אולי הקופסה השחורה היא לא סתם 'זיכרון', אולי היא גבול. זיכרון מתייחס תמיד לנקודה בזמן. נקודה בזמן שבו הוא לכאורה התרחש. והנקודה בזמן ממנה אנו צופים בו. או אולי במרחב, אומרת עדינה, כשהיא מזמינה אותנו לנוע במרחבי הזיכרון. זיכרון הוא משהו שנחווה אחרת על-ידי כל אחד. כל אחד רואה את הזיכרון וגם את הגבול אחרת. זיכרון הוא שילוב של זיכרון קולקטיבי וזיכרון פרטי. ההביטוס של בורדיה. מה צריך לזכור ומה אני בוחר לקחת, האם אני מסכים או לא עם מה שאני אמור לזכור. גבול הוא גם גבול ההסכמה. הזיכרון מייצר את הקולקטיב, מייצר לו סטרוקטורות, היררכיות, אבני נגף. גבול הוא גם הגבול בין הפנים, האני, והחוץ, החברה. הזיכרון מייצר בית. איפה הבית שלי. לפני הזיכרון, מאחוריו, מצדדיו. עדינה מניחה את אותם שלושה חפצים, כורסא, שולחנון, דגל. בית, בית, חברה. בית, בית, מדינה. לפני, מאחורי, מצדי הקופסה השחורה הזו. מנסה לדייק את המיקום. מנסה להעביר ממקום למקום. כמה דרכים לעבור יש. כמה דרכים להעביר. כמו כל הדרכים לזכור.

המשך לקרוא