הסאטיר בתיאטרון

בתוך קופסה, הקטנה ממידותיה

על 'כושלירבאק' של תיאטרון הזירה, בתיאטרון הבית

הרבה מההתרחשויות כאן מנסות לברר את הפער שבין האתוס הגברי והאתוס הנשי שאולי יכול להקביל לו, על-ידי התקה והשלכה של המיתוס הגברי, שהוא גם בעצם הרבה פעמים המיתוס הכל-ישראלי, אל מיתוס המכשפי-נשי שאולי נבנה כאן. למשל המנגל, הנפנף (כאן ממלא את התפקיד תקליט ישן ), צליית שיחים, הכנת קבבים (את לא מצטיינת בזה) או בעצם מדורת השבט, כפי שנראה אח"כ בסצנת המכשפות. מדורת השבט כמטפורה של המכנה הבידורי הרחב ביותר, מותקת כאן לסצנת כנס מכשפות. אפילו מביאים לכאן, מתיקים, את החידוש האינדיווידואליסטי של סצנת השירה בציבור באמצעות מיקרופון של קריוקי. לרוב עניין גברי, כמו שרואים בסרט בוחן הגבריות, אלאי-ם של אלעד משה בפסטיבל עכו למשל, כמו בפרויקט רביבו... אבל כאן, במקום היציבות הגברית, הנשים סוחבות את הרמקולים על הגב. כאילו לקול שלהן אין מקום, אלא בינן לבין עצמן. אישית או קבוצתית. אנו גם בוחנים פה מה זו אחווה נשית לעומת אחווה גברית. מה הדבר שהכי מפחיד את החברה מאז ומעולם. כנס מכשפות. אחד הרעים האולטימטיביים שיש למנוע בכל מחיר. אישה כאמור היא בת לילית ובגלל שאי אפשר בלעדיה, בכל זאת, עתיד הגזע האנושי תלוי בה, יש להקפיד ולתחום אותה ככל האפשר. לבודד אותה כנלווית של גבר אחד בלבד. תחומה לביתו בלבד. כך אני לומדת מספרי המוסר של המאה ה-17 למשל. אישה שאינה תחומה בנישואין היא אישה מאוד מסוכנת. בעצם, אם תביטו לאחור להיסטוריה, כמעט ואין אחוות נשים, או התגודדות נשים ואם יש היא כ"כ מפורסמת עד שמספרים עליה ומציירים אותה במיוחד, למשל במקרה ליסיסטרטה, לפאר את הנס ולהגיד לנשים, בעצם, זה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. דעי את מקומך אישה. אישה מכשפה, כופרת, בעלת דעה עצמאית, התנהגות שלא כדרך הטבע, היא דמונית לכשעצמה, אבל כמה כאלו. גם בימינו יגידו חבורת וייבר'ס, או חבורת תרנגולות. בכמה סיפורים מסעו של הגיבור שצריך להשיב את הסדר והטוב לעולם נועד למנוע או לפזר כנס מכשפות שכזה.

המשך לקרוא
הסאטיר בקולנוע

כבר לא קול

על הסרט 'תל אביב' של מרט פרחומובסקי.

בעצם, בסרט הזה, בקושי רואים את תל-אביב. בטח לא בתמונות פנורמיות. הכול מאוד קטן, רק מה שמתחת לפנס שלך כרגע. עד כדי כך שזה נעשה כבר כל-מקום. וחשבתי שאולי זה כיוון שהעיר הזו היום כל כך תובענית ומתישה שכבר אין לך זמן כמעט ל-sightseeing, אין לך זמן לבהות. ואין לך זמן לגלות מה שקצת מעבר למעגל האגוצנטרי הזה שהוא אתה. אתה מנוכר לעיר ולעצמך ולזוגתך. ומנסה להחזיק בכוח, כי כך צריך. הכול מנוכר. כל כך. לא פלא שהגיבור מדמיין שהוא מגיע לשדה פתוח ושם הוא יכול לצעוק. הצעקה של מונק מתפרשת על ידי רבים כסימן לחרדה האקזיסטנציאליסטית של האדם המודרני, לזעקה שלו נגד החיים המודרניים. כבר ב-1893. לא יזיקו להרגשה גם הקווים הסוגרים על הדמות בציור. גם מי שכן חודר למעגל העצמי הכה לא נרחב הזה, נראה מנוכר. ואני חושבת על הסצנה של אני + אני האחר, סטייל Borges y Yo, הגיבור שפוגש את חברו, כלומר מרט עצמו בתפקיד החבר, כלומר מרט פוגש את בן דמותו בסרט, במה שהוא סצנת פיצול סובייקט קלאסית. מי שחשב שלא יהיה כאן לאקאן, למען האמת גם אני לא תיכננתי... האגו והסופר אגו. האיד הלך לאיבוד. האיד שהפעיל את חברינו מדיזנגוף 99, כבר לא כאן. מה הדחף, מה הפואנטה להישאר בתל אביב. השדה הפתוח, גן עדן דלא שמטע, האם זה רצון להגיע לריסטרט של היחסים המתוחים, ריסטרט של החיים האלו, המרוץ המטורף והלא ברור אחר מה, שלא משאיר זמן בכלל להבין מה אנחנו רוצים מעצמנו. אולי קצת שקט. האם אפשר קצת שקט. האם אפשר בלי תל אביב. לגיבורינו, זה נראה כמו מדבר כנראה, מאין תבוא ההשראה אם לא מתל אביב. דד אנד. אתה לא יכול איתה ולא יכול בלעדיה.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

והקהל בתפקיד…

על 2 הצגות ו-2 מקצרונים ב'תיאטרונטו' 2022

הישועה באה מפורמט חדש בתיאטרונטו שזכה לשם 'אספרסו קצר' (שם טוב!), בניצוחו של ניר שטראוס, ארבעה מיני מחזות של כ-15 דקות כל אחד. שני אירועים שונים כאלו. התחלתי ממקצרון (מקבץ) מספר 2 דווקא. היה עמוס מאוד מאוד. כל מחזה קצר כזה, כמו ליד, שיר אמנותי, נניח של שוברט, כמו שר היער, כמו גרטשן על הכישור, הוא עולם ומלואו. כמה אפשר להכניס בכל-כך מעט זמן. בלי להתמרח. בלי להתרווח. לא תמיד צריך. אולי בהתאמה מתבקשת לעולם המקצרונים של אנשי האינסטגרם שהפכנו להיות, מזכיר שטראוס בראיון באתר מרתה יודעת. לא כמו הקיצוצים הבלתי נסבלים של הקטעים הכי חשובים ביצירה, כמו שעושים בתיאטרון גשר, רק כדי לקצר את ההצגה משלוש שעות ועשרים לשלוש שעות... אבל בכל זאת, אולי צריך לנשום קצת יותר באמצע. בין לבין. עריכה טובה של המקצרון, המחזות מדברים גם ביניהם. הלכו מהקל לכבד. אולי. על כל מחזה קצר כזה, אפשר לכתוב כמו על הצגה של שעה. ולמעלה מזה.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

זאת אני

על 'הכלה וצייד הפרפרים' מאת נסים אלוני בתיאטרון גשר, 2022

גבול זה גם בין החיים והמוות. הפרפרים הם חופשיים, עד שצדים והורגים אותם. אבל מאיפה בא לגץ הרעיון הזה. הוא מדבר על הדודה שלו, שחיה חיים חסרי תועלת. כלומר לא נישאה מעולם. כלומר עבדה בעבודה משמימה. תופרת מנז'טים. ואז בלוויה שלה, לפני שסגרו את הקבר, יצא ממנו פרפר. החופש מגיע במוות. אולי קצת לפני המוות. כמו בשירים של רילקה, הראתי את זה במאמר על סטלקר. בעצם, רילקה לא קרא לזה חופש. הוא קרא לזה נשגב. לאקאן אמר שהנשגב הוא בסדר הממשי. רילקה קרא לזה 'הפתוח' (das Offene).

הממשי, הלא-מודע, לעולם לא יהיו גלויים לנו, טוען לאקאן, אנו מבחינים בהם רק בגלל שיבושים, וכשמדובר בלאקאן, הרי הכול בגלל שיבושי שפה. השפה היא הראשית והאחרית אצל לאקאן, לדידו אין תפיסה של דבר שלא דרך השפה. והנה כאן לפנינו הרמקול הזה משדר שיבושים ללא סוף. אלא שיש כאן היפוך מעניין, שכן הרמקול נתפס אצלנו כאח הגדול, כקול הציוויליזציה השולטת. האם מדובר באחר הגדול ששובש, או שיש כאן רפלקסיה שלנו משובשת של האחר הגדול. אם אתם סובייקטיביסטים חריפים, כמוני למשל, אז בוודאי.

המשך לקרוא