הסאטיר בתיאטרון

התחנה האחרונה

על ההצגה 'דומיית המלחים' בתיאטרון תמונע.

דומיית המלחים. החלום ושברו, אולי. כמו החלום הציוני ושברו אצל וולף. החלום היהודי ושברו. בסופו של יום, כפי שדויד אומר בסוף המחזה, דומיית המלחים, היא העבר המפואר. השורש של הכול, המהות. גם היא דבר חמקמק. הוא מסתובב לו ברחוב עיירתו טולצ'ין, השטעטל, ממנה ברח אל עתיד מערבי של אמן אגוצנטרי. ניסה ליצור דמות של יהודי חדש. ניסה להיות אחד מהחבורה, חבר מפלגה מצטיין. יודע את כל התשובות לשאלון של לודמילה. החלומות שלה לא שונים משלו. גם היא רוצה להגיע לחוף התשוקה באחד השירים שלה. החיפוש הוא אוניברסלי.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה, הסאטיר בקונצרט

יש לנו טורנדוט

על 'טורנדוט' עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית

זוהי הפעם הראשונה שאני נוכחת בקונצרט של הפילהרמונית בתור מבקרת ואולי בגלל שאני חדשה יצא שיותר מאשר אהיה כאן מבקרת מוזיקה, נגזר עליי להיות מבקרת אקוסטיקה של היכל התרבות לאחר השיפוץ. שורה 21 כסא 50. זה המקום שלי. לא שמעתי את פינג-פונג-פאנג. קצת את הבריטון הרמן אולברה בתפקיד פינג, לא את הטנורים פאנג-פונג בנפרד ולא את כל האנסמבל ביחד. וזה חבל, כי יש להם חלקים חשובים ונרחבים באופרה, בתחילת המערכה השנייה ובמערכה השלישית כשהם מנסים לשכנע את כלאף לשתף פעולה. באותה מידה היה לי קשה להתרשם מהסופרן הישראלית הבינלאומית חן רייס, שלשמוע אותה חיכיתי, מפני שאם קולה עוד איכשהו נשמע באריה הראשונה שלה Signore, ascolta הוא כמעט ולא נשמע בכלל באריית ההתאבדות הסוערת ורוויית הניואנסים Tu che di gel sei cinta, החשובה כל-כך. גם הטנור גרגורי קונדה האמריקאי ככלאף, היה לא אחיד, לפעמים זורח ולפעמים נבלע. בסופו של יום, אין ספק שיש כאן בעייה אקוסטית עם הקולות הקלים. בעיית תדרים קצרים שמדוכאים ונבלעים עד שהם מגיעים למרום מושבי זה. שהרי את כל הקולות הגדולים שמענו מצוין. הבס ליאנג לי הרגיש והמרגש בתפקיד טימור, הטנור גיא מנהיים היקר והמוכשר בתפקיד אקטום, שהנפח והעומק של קולו הצילו אותו מלהיבלע. הבאס אברמו רוסלאן בתפקיד המנדרין היה בסדר וכאמור ילנה פנקרטובה, טורנדוט, שקולה האדיר פילח ללא בעיה את האולם המחודש של היכל התרבות. אבל גם אם לכאורה שמעתי אותם, אני לא בטוחה שלגמרי שמעתי אותם. מי ידוע כמה אוברטונים אבדו בדרך מהבמה ועד השורה ה-21.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

בית על גלגלים

על האופרה מאדאם בטרפליי באופרה הישראלית

ההפקה הזו הובאה לכאן בתור תחליף להפקה המובטחת והמבטיחה של אנתוני מינגלה מהמטרופוליטן. ורק בגלל הטייטל של לה-סקלה רוצים שנחשוב שזה איכותי. אבל בסך הכול, הקונספט הריאליסטי משמים, לא מרהיב ויזואלית ולא אומר שום דבר על הסיטואציה החשוכה בדברי ימי ההיסטוריה. כל מה שהוא צריך זה להיות נחמד ולא להפריע למוזיקה. אולי לכן, כדי לשמור על הנחמדות, פסעו להם אל מחוץ לריאליסטי, אל הפיוטי, בסוף ההפקה. מה, הם באמת יראו שלולית דם. אלא שהאופרה של פוצ'יני לא נחמדה. היא מרוגשת ויצרית ומצחיקה וטרגית והסט ובימוי השחקנים כאן לא תורמים כמעט כלום כדי לרומם את האופרה למה שהיא באמת. לרוב הם מורידים. וכך נותרנו עם כמה מבצעים, שלא יעזור מה יעשו איתם, הם עדיין יספקו את הסחורה. אז בסופו של דבר, אולי אירה היתה הפעם הרבה יותר טובה מאשר לפני חמש שנים, אך במבחן החבילה השלמה, ההפקה ההיא של טרלינסקי לוקחת בגדול. כי מבצעים טובים זה חשוב, אבל יותר חשובה החוויה הכללית. וכאן, למרות השבחים שלי לאירה וליונוץ במיוחד וגם ליתר המבצעים (בהסתייגות כאמור לגבי מבליאנוב), לרוב זה לא מתרומם. כנראה שבימוי סתמי הוא לא תמיד ללכת על בטוח. לפעמים אווירת הפיהוק מדבקת. משתלטת. גם על חלק מהנפשות הפועלות ובעיקר על התמונה השלמה. סולן אחד מוצלח או שניים, לא יכולים להציל את ההפקה הזו. במיוחד אם צריך לחכות למערכה שנייה כדי להתחיל לחמם מנועים. מי מבטיח לך שיישארו צופים אחרי ההפסקה.

המשך לקרוא
הסאטיר בקונצרט

פיוז'ן

על קונצרט מס' 4, אלכסנדר נבסקי, בסדרה הליטורגית

ולמרות שכל היצירות בקונצרט זה מעניינות ומרתקות, במיוחד נהניתי מהמגניפיקט עברי, בעיקר כי לרוב לא שומעים יצירות חדשות ומקוריות, שלא רק שהן מעניינות ורעננות, אלא שהן גם בוגרות ומורכבות ובלתי צפויות ומעבירות קשת רחבה של רגשות, מהומור ועד כאבי הלידה, ששרות בנות המקהלה. פיוז'ן נפלא ומרתק של שלל ז'אנרים שמתעלה מעל מעמד קטלוג ולוקח אותנו למסע לא בארץ המוזיקה אלא בתוך עצמנו, עצמנו האישי ועצמנו הקולקטיבי. התזמור מרתק. יש כאן תזמורת סימפונית מלאה, שבחלק מהזמן היצירה עושה בה שימוש "קלאסי" ואז גם גורמת לה לנגן נגד הז'אנר, לא רק בשל תוספת כלים שאינם שייכים להרכב המקובל של תזמורת כזו, בעיקר בגזרת התופים וכלי ההקשה. מעבר לזאת, כמו בהזרה ברכטיאנית, המלחינה ציוותה לכל טקסט לחן שאינו בגזרת הז'אנר המצופה או המתבקש לאותו קטע. במיוחד הופתעתי ועם זאת נמלאתי נחת מהלחן שהוקצה לשורות מתוך השיר של רילקה. קטע שלרגע נשמע כמו מיוזיקל ולרגע ערבי עם סנר וכלי הקשה דומיננטיים. סוף היצירה בוחן בעצם את הקשר בין שירה ודיבור בקטע מרתק שמתחיל בכריזה של סולנית את משפט הסיום של הקטע קינה "מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני", ממשיך בחזרה קקפונית על טקסט המגניפיקט הלטיני, בליווי קקפוניה תזמורתית מתאימה וסופו בדיבור כאמור של קהל פטפוטי. אבל זה לא נגמר כאן. הסיומת בכל זאת כולה רעש וצלצולים וחצוצרות. בתרועה רמה. של התזמורת. מי ניצח במלחמת המוזיקה המאוירת הזאת. אנחנו. וקראנו להם לחזור להשתחוויה 3 פעמים או 4. מגיע להם.

המשך לקרוא