הסאטיר בתיאטרון

האז בין

על 'סיפור אהבה בשלושה פרקים' בתיאטרון הבימה

אני חושבת שצריך להוציא חוק שהתוקף של מחזות להט"ביים צריך להיות חמש שנים בלבד. זה פרק הזמן שבו הם באמת אפקטיביים. אח"כ הם הופכים למוצר ארכיאולוגי במקרה הטוב, או הומופובי במקרה הגרוע. אין דבר רע יותר למטרה הלהט"בית מאשר להתנצל ולהסביר על משהו שכבר מזמן נהפך למובן מאליו. אין לכם מחזות להט"בים חדשים ברפרטואר העולמי, שאתם צריכים לנבור בעבר הרחוק, פעם שנייה באותה שנה. אז מה אם אלו מחזות על הומואים יהודים. בהבימה צריכים כנראה יועץ לעניינים להט"בים. זה באמת כבר מביך מה שהולך שם בתחום הזה. עאלק תיאטרון לאומי. ככה אתם רוצים לחנך את הנוער.

מה שמציל את ההצגה הזו היא הברקת הבימוי, כנראה בעקבות השם המקורי Torch Song Trilogy, שהביאה את הטריו המקסים והאהוב עליי משכבר 'האחיות לוז' לשיר את רפרטואר האולדיז שלהן בהרמוניות מרהיבות במעברים שבין הסצנות (בליווי פסנתר וקונטרבס שניצבו, כמו בבר, על המרפסת בסט הדו-קומתי שעל הבמה), בבחינת מה יעלה לאדם גיי בראש בסיטואציה זו או אחרת בחייו. אני תמיד שמחה להגיע לקונצרט של הבנות האלו, רק חבל שכאן היו מן קטעי מעבר מייגעים כאלו. אתם יודעים. פה ושם זה עבד ובכינו בסוף (כלומר זה עבר את מבחן הדמעות... בנקודות), אלא שלרוב היה מביך. אבל לפחות, היה הומואי לתפארת עם שירי הגייז האייקוניים האלו.

המשך לקרוא

הסאטיר בתיאטרון

על מה שיודעים ועל מה שלא יודעים

על 'שלוש אחיות' התיאטרון הקאמרי / הבימה

"והנה יעבור עוד זמן לא רב," מהרהר וירשינין במערכה השלישית, "בערך מאתיים שלוש מאות שנה, וגם על חיינו כיום יסתכלו ממש כך באימה, גם בלגלוג, כל המצוי היום ייראה גולמני, גם מסורבל, גם בלתי-נוח עד מאוד, גם מוזר. הו, איזה חיים יהיו אז, בודאי, איזה חיים!" ונדמה לי שהאמירה הזו אינה רק חלק ממארג העיסוק בזמן ובקיום במסגרת המחזה עצמו, אלא בעצם פניית המחזאי לנמעניו בעתיד. מעין הצטדקות ארס-פואטית. לא פלא שהבמאי של ההפקה הראשונה, סטניסלבסקי, לקח לעצמו את תפקיד וירשינין. וכעת רק 100 שנה אחרי כתיבת המחזה, לא רק שראינו את המהפכה לה הוא מטיף, גם התפקחנו ממנה. ולא רק שהתפקחנו ממנה, אנו בצומת דרכים כלכלית, שלאחר שהפכה לחזות הכול, היא גם צומת דרכים קיומית. ולא רק שאנו מתפקחים לאיטנו מרעיון העבודה משחררת, אלא שכעת הבון-טון הוא לשוב וליהנות מהכנסות פסיביות, כלומר אנו בעצם מקדשים את הבטלה כאידיאל, גם אם זה רק הפריבילגיה של לישון צהריים. ולא רק זאת, אלא שסוציולוגים שבים וטוענים שבגלל המכונות נוכל להסתפק בפחות שעות עבודה, ואפילו מקדמים כאן את הרעיון של שבוע עבודה מקוצר. העתיד נראה נפלא, וגם העבר הסוציאליסטי של מדינת ישראל, הוא עידן להתרפק עליו. רק חבל שבינתיים רק כדי לשרוד אנו צריכים להרוג את עצמנו בעבודה שלאורך השנים, נמתחת על פני שעות רבות יותר ויותר. טוב, מותר לנו לחלום. האם נסתכל לאחור על אותן נפשות תועות שבמחזה באימה. כן. בלגלוג. כן. כלומר לא. עולם כמנהגו נוהג.

המשך לקרוא

הסאטיר בתיאטרון

ציר. זמן.

על 'זמר לח' / עדינה בר-און

מהי יצירה? יצירה היא יצירת הקשר. היסטורי. גם. קומפוזיציוני. גם. רק להזכיר שזה גם הקשר למרות ששייך לסעיף הקודם. יצירת קשר. עבודה אל מול הנמענים של החיבור מהסעיף הקודם. הם צופים בתהליך היצירה, נהפכים לחלק ממנו. נהפכים מצופים לנצפים. הם לא באמת צופים בתהליך היצירה. הם צופים בהצגה של תהליך היצירה. אבל הם לא מציגים כשהם חלק מהתהליך. גם ההצגה של תהליך היצירה, היא לא בדיוק הצגה ב-100%. יש אלמנטים קבועים מראש ויש כאלו שנוצרים תוך כדי ההצגה. בין המבנה המסוכם מראש והאלתור. בין המבנה המוסכם מראש והצופים המזדמנים, בין המבנה המוסכם והקבלה המזדמנת של הצופים המזדמנים. יצירה היא גם יצירת קשר בין 2 מופיעים. תיאום. עבודה במקביל. התכווננות אחד מול השני, כדי להתאים. לא תמיד מתאים. אבל יוצר עוד שכבה. אחר-כך נראה שמתאים.

המשך לקרוא

הסאטיר בתיאטרון

האדונים החדשים

על ההצגה 'סוף משחק' של אנסמבל עיתים בתיאטרון הקאמרי.

אז לא היינו מטומטמים על-ידי מערכת שגורמת לנו לא רק להעסיק את עצמנו בכל דקה, כי האין-מעש/הריק הוא הפסד, אלא שמצד שני גם גורמת לנו להבין שלעולם לא נוכל להשתלט על כל המידע בו אנו מופצצים, ושבעצם ההפסד שלנו מובנה מראש. הרי לכם סיטואציה בקטיאנית – הפער בין המרוץ כדי לא להפסיד וההפסד המובנה מראש. זו מציאות חיינו. והיא לא כאן. לא בהצגה הזו. כאן הפער הוא פער ישן. פער שהתגברנו עליו באמצעות הפער החדש. מוזר איך אנו עוברים מסיטואציה אבסורדית אחת לאחת אחרת עוד יותר גרועה, זה נראה כמו הספירלה ההיגליאנית. וליתר דיוק נראה כמו אפיזודות בשרשרת המאבקים בין האדון והעבד, אליבא ד'הגל. לא רק שיש לנו מאבק כזה בעלילת המחזה עצמו, אלא שהמאבק הזה הוא גם בהקשר שבו ההצגה מועלת, שבו ההצגה היא אובייקט נצרך ואילו האדון והעבד הם אנחנו. וכל פעם זה אחרת. השאלה שעלינו לשאול בהקשר זה היא: האם אנו משתוקקים לאובייקט הזה. ובכן, מעצם היותו הצגת תיאטרון, תמיד נשתוקק אליו, אבל היום שלא כאז, נשתוקק אליו גם כהצגה הספציפית שהוא. כאיקון תרבותי ידוע ומוכתר שאנו מבקשים לנכס כאניני טעם, כמביני עניין, כחכמים או כחשובים. תלוי איך חשוב לנו להיראות או איך חשוב לנו לתפוס את עצמנו. תמיד נשאלת השאלה, איך מיישבים את הפרדוקס הזה שמזמנת יותר מכל מחזאות האבסורד: איך מיישבים את הפער בין היות הצגת התיאטרון אובייקט של תשוקה והיות טקסט האבסורד אובייקט אנטי-תשוקה. כזה שמזמן לנו קתרזיס שלילי. למה לנו ללכת לתיאטרון ו"לסבול".

המשך לקרוא