הסאטיר בתיאטרון

בשביל מה

על ההצגה 'קינג סייז' בפסטיבל ישראל

השירים של שומאן נראים לנו היום שירי אהבה נאיביים. מי שנחשבו כייצוג הנאצל של האהבה הרצויה בתקופה הרומנטית, למעוררי רגש והזדהות עילאית. אבל כיום, אנו בעידן החרדה הקיומית, האם לאהבה יש בכלל משקל. אנחנו ציניים. הזמרים שרים על שמש זהובה והקהל צוחק. איך צריך לשיר שירים. אולי מרטהאלר שואל את השאלה הזו, אבל מאז המאה ה-19 כבר היו יותר מדי חידושים והמצאות שיעמידו את התשובות שלו באור של קטלוג במקרה הטוב, או כניסיון פתטי לומר משהו במקרה הרע. או כמחזה אבסורד. שגם הוא בתורו. ניסיון פתטי להגיד דבר מה. כן הניהיליזם חזר למקומותינו, הראיתי לעיל, אבל לא רגשות האבסורד. אלא רק ניהיליזם ריק שאומר על הכול לא. החיפוש היום הוא אינו אחר החופש (הקיומי) המוחלט של האינדיווידואל בעולם עם קוד מוסרי קולקטיבי. אינו מרד שמערער על הקוד המוסרי הזה ואומר שבעצם אין תכלית ועדיין מחפש אותה אף-על-פי-כן. החיפוש היום הוא החיפוש אחר הציות המוחלט לכללי הקיום האינדיווידואלי, שהוא בעיקרון קיום לא מוסרי ואנטי-חברתי כתכלית. ההגשמה העצמית האולטימטיבית. נרקיסיזם שמניח חברה כדי להתקיים, אך בו בזמן מאיין אותה מעצם היותו. בעצם זה מסע בעקבות הקשת בענן אל דבר שלא קיים ואם קיים בקושי ניתן להגשמה. מסע סיזיפי, בדיוק כמו מה שתיאר קאמי, אבל הפוך, לא מסע אל החופש המוחלט, אלא אל השעבוד המוחלט לאידיאל בלתי אפשרי. האדם המורד של קאמי, אין לו כבר במה למרוד, משום שהוא אינו מחפש משמעות בעולם ללא משמעות אף-על-פי-כן, אלא עסוק ללא לאות ביצירת משמעות תחליפית למשמעות שהוא עוד לא מצא, מציאות חלופית, תדמיתית, אינפלציה יונגיאנית סימולקרית. משמעות שמבוססת על יופי, על ייצוג, ולא על אמת (אחת או אפילו כמה אמיתות).

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

בין הגלים

על 'דידו ואיניאס' באופרה הישראלית

אולי זה הילד שבי, אבל אקרובטים מכל סוג, ובמיוחד אקרובטי בדים, מעוררים אפילו בי, הסקפטית הידועה, התפעמות והתלהבות. אני נזכרת ביצירה אחרת לגמרי עם אקרובטי בדים, יצירת הפרינג' הישראלית, בורדל טוטאל, זוכת קיפוד הזהב, שנבטה בגלל שלאנשי הקרקס הישראלים היה משעמם בעונת המלפפונים, כלומר בחורף. אלא ששם האקרובטים הפכו לשחקנים בהצגה, מהמפגן החזותי למפגן הרגשי, ואילו אצלנו, הזמרים הופכים לאקרובטים, כאשר שתי הזמרות בתפקיד המכשפות נתלו באוויר ושרו את התפקיד שלהן כשהם מועלות ומורדות ומוזזות על טרפז. ... ויתר האקרובטים, אולי תקראו להם קופידון, אולי תקראו להם השדים העוזרים של המכשפה התמנון, אבל שחקנים בעלילה הם לא. ייצוג שטוח, יפה מאוד וחסר רגשות. אנו מתפעמים, אלא שההתפעמות הזו תופסת רק את קצה סקלת ההתפעמות שלנו שמתחילה ב-WOW וירטואוזי ונעה אל שיא הבעת הרגשות. שתי צורות קתרזיס שמביאות אותנו כה רחוק זו מזו. אחת ליופי והשניה לאמת. ובכל זאת, אנו מעדיפים שהן יפגשו באמצע. לא כדי ליהנות משני העולמות. אלא מהעולם השלישי. מהכוליות. אולי בגלל זה מיתוס לא יכול להיות מגולם כהיבט חזותי, סגנוני בלבד. כי מיתוס הוא בסיס להנבטת אמת. לא להנבטת יופי. ובמקרה שלנו, הוא הסיפור שסיפרו הרומאים בתעמולה שלהם נגד אויביהם אנשי קרתגו כשרצו לתרץ את שורש האיבה בין שני העמים בימי מלחמות חניבעל. יופי יכול להיות רק מוצר נלווה.

המשך לקרוא
הסאטיר במחול

מחול מחפש קול

על 2 מופעי מחול בפסטיבל ישראל

איך יוצרים בנליות. ברפפטיביות. המופע המקורי של דרור את בן-גל הוא גם דוגמה מצוינת, אפרופו הדיון במופע הקודם של בת שבע, לקרוס אובר בין קטעים תיאטרליים של רדיפה של בן הזוג אחר בת הזוג מפזרת הפרחים ובין קטעי ריקוד לא ריאליסטיים שבהם הם פתאום רוקדים בהתאמה ובסנכרון. האיטיות, ההתרווחות והרפטטיביות של הריקוד הישן, זה של לפני שלושים שנה, מפנה מקומה לאופנות הריקוד החדשות. אז כאן ויתרו על הפאן המדיטטיבי הריקודי, האיטי, המתרווח, החוזר על עצמו לעייפה, שיוצר משהו מזוקק, מראה של מחוץ לחיים, בנליזציה סמי סיזיפית של מערכת היחסים. הכול קצר יותר, מהיר יותר, זועם יותר, תיאטרלי יותר מריקודי, מה שסופו של דבר נראה יותר כמו אפיזודות של סיפור אהבה בשלושה פרקים עם torch songs אופייניים. הנה כי כן, העברת הלפיד.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה

על 'סיפורו של הצאר סלטאן' באופרה הישראלית.

אין ספק שנהנתי מאוד לפגוש שוב את רימסקי קורסקוב באופרה מקסימה, שאולי אינה פסגת יצירתו, אך בהחלט מעניינת ומתרקת בתורה. הביצוע המוזיקלי, זמרים ותזמורת, הוא בהחלט אחד היותר טובים שנשמעו כאן, אם כי בכל זאת משהו לא התרומם. אני לא יודעת לשים בדיוק את האצבע על הגורם לכך, אבל עובדה שלא ממש ישבתי מרותקת ומבחן הדמעות הרי לא רלוונטי לענייננו. הייתי יכולה להאשים את השפשוף של הזמרים, רובם ככולם צעירים לפי המתואר בתוכניה, את הביצוע כבר קצת מתוך שינה, למרות הרמה הגבוהה, אבל נראה לי שהבעיה נובעת יותר משני אספקטים אחרים, עיצוב הבמה העבש מחד (להבדיל מעיצוב התלבושות המרנין ורב-הדמיון) וחוסר הרפלקציה העצמית, דבר מתבקש כאשר מציגים יצירה כה תמימה לקהל מבוגר. לפני השינה, אני שבה וקוראת קטעים נבחרים מאחד מספרי הילדים האהובים עליי, אליס בארץ הפלאות. יצירה מבריקה כשלעצמה עם רבדי רבדים של משמעויות, אם כי לפניי מהדורה מוערת שכאילו נוצרה במיוחד בשבילי, עם חפירות (כלומר רפרנטים), שאם לא היו שם, בטח הייתי טורחת למצוא. אולי הייתי נהנית אם האופרה הזו הייתה מנסה מן כיוון שכזה. ובלי זה, נותרנו רק עם המוזיקה הנפלאה של רימסקי-קורסקוב. זה עדיין מספיק, וגם יציאה לתפארת מהקו הקבוע של כרמן, טרוויאטה, בוהם, ריגולטו. אבל בכל זאת, אם כבר מציגים אותה למבוגרים, האם לא ראוי לייצר קונספט קצת יותר עמוק.

המשך לקרוא