הסאטיר בתיאטרון

נדרש גירוש שדים

על 'מי מפחד מוירג'יניה וולף?' בתיאטרון הבימה.

אני עונה לאילן רונן, הבמאי, שהתוודה בתוכניה כי כשפנה לביים את ההפקה הנוכחית של מחזהו של אדוארד אלבי מי מפחד מוירג'יניה וולף בתיאטרון הבימה, השאלה שהעסיקה אותו "היא האם האמירה של המחזה הנפלא הזה עדיין נוקבת ומרגשת כפי שהוצגה לראשונה." ואני טוענת באוזני קולגה שאני מרגישה שיש כמה דברים אנכרוניסטיים במחזה שמקשים עליי, למשל החלוקה לעולם של מרצים גברים ונשים של, או במקרה של מרתה בנות של. שאני לא שומעת בנינוחות את התיאור של האני (מיצי בתרגום הנוכחי של דורי פרנס) שבמקום עבודתו הקודם של בעלה הביולוג, היה עליה לגשת לנשות המרצים ולהציג את עצמה. כאשה של, כמובן. היום יש הרבה מרצות בזכות עצמן. האם החלוקה הדיכוטומית הזו של גבר שמגשים את השאפתנות של אשתו עדיין עומדת, מעניינת. הקולגה מזדעק. אם כך, מה הטעם יהיה להציג כל מחזה מהעבר, למשל מקבת. ובכל זאת, הדבר מטריד כאן במיוחד לדידי, כיוון שמצד שני המחזה הזה נוגע ישירות בעצבינו החשופים, באלימות שקיימת במערכות יחסים, בפולי-א-דו, בפנטזיות משותפות, בחוסר היכולת להתנתק וגם ברצון ובתשוקה לתחזק את המערכות האלו כאילו אין בלתן. זה עדיין קיים גם היום, מה שמקשה עלינו להכניס בשלווה את המחזה הזה למגירת הארכיאולוגיה, או אם לא נלך כל-כך רחוק, למגירת הפרספקטיבה המרוחקת.

אל לנו לשכוח שאלבי בוחן כאן חברה מסוימת מאוד בתקופה מסוימת מאוד. ג'ורג' ומרת'ה, הזוג המבוגר, נקראים על שם אבי האומה ג'ורג' וושינגטון ואשתו מרת'ה. האם הזוג האמריקאי הזה הוא דוגמה ומופת לחלום האמריקאי של תקופתו, תחילת שנות השישים, או שזו מעטפת חלולה, אריזה נוצצת המסתירה תוך מעוות וסוער. זוהי התקופה שבה צצים כל החוליים שהצמיחה הדרישה החברתית שהחזירה את הנשים למטבח ושהעלתה על נס את המסגרת המשפחתית בסוף מלחמת העולם השנייה. היא אולי חושפת יותר מכל, את התסכול של הנשים מעצם זה שהן תלויות בבעלים שלהן, את הצורך שלהן לקשור אליהן בעל, גם מרת'ה שנישאה למרצה זוטר צעיר ממנה ב-6 שנים כדי לספק את אביה וגם האני שנישאה לבעלה בתואנת הריון, שהתגלה כמדומה (בין אם היא ידעה על כך מראש או לא). את הצורך לתחזק את החלום האמריקאי עם ילד. את זה שההגשמה שלהן תלויה בהיות הילד, שהן נעשות חולות ללא ילד, מקיאות כל הזמן כמו האני, משתגעות, ממציאות ילדים. ממה נובעת בעצם הזהות של אותן נשים: מהילדים שיש או אין להם, מהמעמד של הבעלים שלהם. האם זה מה שאני רוצה להתעסק בו כשאני באה לדבר על זוגיות היום. על ההתמודדות הבלתי אפשרית עם דרישה חברתית שפשטה מזמן את הרגל.

אולי מה שנשאר בועט מהמחזה הזה הוא הדינמיקה הזוגית, או הבין אישית בכלל, למשל בין שני הגברים, בין שתי הנשים ובין מרת'ה המבוגרת וניק הצעיר. אלא שמה שנתפס בתקופתו כמזעזע, כדבר שאין לדבר בו, שאין להציגו, נראה לנו היום בנלי ואפילו מקובל. אישה שלועגת לבעלה, בעל שנדמה לעיתים כנרפה וחלוש, אך יכול להיות גם פוגעני, מניפולטיבי וקר רוח הרבה יותר מאשתו הרגשנית והוולגרית. הכוח שנותר כאן היא אך ורק עוצמת הרגשות, זה דבר שנוכל להתחבר אליו, להזדהות איתו, להרגיש אותו. אולם ברטונוב האינטימי שבו אנו יושבים כמעט על השחקנים, מזמין את זה. בחירה מצוינת היתה למקם את הקהל סביב ארבע פאות הבמה. כמו גם ההחלטה על תפאורה ששברה את המוסכמה של התפאורה להצגה. כאן בחרו בשתי ספות זו מול זו ושני ברים עם משקאות (ודלי קרח) בשתי הפיאות השניות. כתבו בתוכניה משהו על זירת אגרוף, גם התמונה היתה כזו, אך זה מיותר מבחינתי. סתם לוקח להקשרים משטחים ומרדדים. המתח והמאבק בין כל אחת מהדמויות לאחרת, כמו גם בינה לבין עצמה, אינה דומה בכלל לנעשה בזירת אגרוף, למרות שמרת'ה מספרת שפעם היא אפילו התאגרפה עם ג'ורג'. לא, הדינמיקה כאן היא אינה מכות ברורות וחזקות, עם טכניקה ידועה ומהלכים צפויים, אלא מניפולציה פסיכולוגית שחוקרת מקומות שהגיבורים עוד לא היו בהם בעבר, ניואנסים לא חשובים נבנים למכות שונות ומשונות, שעוצמתן לעתים אינה בהחלטיות שלהן, אלא דווקא בדו-משמעויות שלהן.

וכדי שנעביר כל זאת על הצד הטוב ביותר, אנו נזקקים בראש ובראשונה לקאסט מעולה שיודע לתקשר. יכול להעביר לנו את כל הוויה דולורוסה הפסיכולוגית שאנו מעבירים את עצמנו בלי להבין שאנו ממש לא חייבים לעשות זאת. להראות לנו איך אנו נגררים בעל כורחנו, עדיין, בגלל תכתיבים חברתיים, אולי טיפה אחרים, לאותן פינות אלימות פסיכולוגית, שאולי נותנות לנו את היכולת להרגיש שאנו חיים ולא סתם נסחפים על נרטיב. והדבר הזה קשה שבעתיים כי תמיד נאלץ להתמודד עם זוג הענקים האלמותיים שהביאו לנו את הסרט שהופק בעקבות המחזה: אליזבת' טיילור, שזכתה באוסקר על משחקה ובעלה דאז, ריצ'רד ברטון, שחקן שייקספירי ענק, שאף מתעלה עליה, בתפקיד הנעבך שקם על יוצרו, שהסתפק רק במועמדות. הייתי יכולה להאשים את השחקנים שלפנינו בהגזמה, אבל בתיאטרון, כך אני יודעת מניסיון אישי, צריך להגזים. אם לא תגזים, זה לא יעבור. בסרט אפשר יותר לשמור על איפוק, יותר להעביר ניואנסים. לא להיות כל הזמן בפול טורים. מאיה מעוז, בתפקיד מרת'ה היתה 1000% וולגרית. זו מחמאה. לדעתי אפשר היה למתן את הוולגריות לרגעים, לתת קרשנדו, דימינואנדו פה ושם, אבל מה שאי אפשר לקחת ממנה זה את העובדה שהיא התחראה על התפקיד. נכנסה בו כל כולה. נטמעה בו, חגגה אותו, אהבה את מרת'ה. קשה לי לומר זאת על גיל פרנק, שתמיד יש לי הרגשה שהוא משחק שחקן שמשחק, אולי בעקבות הדיקציה המאוד מובחנת. יש לי כל פעם הרגשה, בטלנובלות שלו כמו גם בהצגות רציניות בתיאטרון, שהוא נאחז במשהו חיצוני, מחזיק לעד בקיר הברכה ולא הולך עד הסוף, שתמיד הוא מחזיק פאסון. יש מקומות שבהם זה נדרש ובהם זה עובד, למשל בהצגה 1984. כאן, זה לא ממש עובד. את לא צריכה מספר בתפקיד ג'ורג', אני צריכה ג'ורג' בתפקיד ג'ורג'.

גם שני השחקנים שגילמו את הזוג הצעיר בסרט הידוע, סנדי דניס וג'ורג' סיגל היו מועמדים ודניס בתפקיד האני, אף זכתה. החבר'ה הצעירים כאן, דניאל גל, סטארית בהתהוות, ורוי מילר, היו לצערי אנמיים למדיי, יחסית לזוג השחקנים הענקים בתפקיד הזוג המבוגר. אמנם הם הפגינו את התמימות הרצויה, עם האמביציה השאפתנית עד כדי אי בחילה באמצעים לא כשרים של ניק, אך לא באמת נתנו קונטרה, לא באמת התחראו. כשכל ההצגה בעצם קמה ונופלת על דינמיקה של ארבע, זה בעייתי. כיוונון מדויק יותר של ארבעת השחקנים זה מול זה מבחינת עוצמת המשחק יכולה לסייע להבא.

שלוש המערכות של ההצגה זכו לשמות: Fun & Games, Walpurgisnacht ו-Exorcism. קודם המשחקים הן חברתיים ומשעשעים, אח"כ כמו ב-Walpurgisnacht – אירוע פגני גרמני, המכשפות ביום שלפני הראשון במאי באות לזרוע בלגן ולבסוף, כשהעניינים לחלוטין יוצאים משליטה, יש לערוך גירוש שדים. אלא שכאן גירוש השדים, אינו אקט דתי של עזרה שסופו חזרה בתשובה, אלא אקט של נקמה שמתפוצץ למבצעו בפרצוף, גם אם התכוון לכך. הוא מביא את ציפורני החתול הלבנים כשהוא שר בספרדית פלורס פרה לוס מוארטוס – פרחים למתים. הוא מפוצץ את הסיפור הפנטזיוני על הילד שלהם, לא כרצון לחיות את האמת, אלא כחלק ממשחק. נדמה, שלו ממש לא משנה אם יש ילד או אין. הוא שאינו שאפתן, אינו צריך בעצם חיזוקים להצלחתו, או לכישלונו. הילד הזה יותר חשוב לאשתו השאפתנית והמתוסכלת. והנה הוא גירש את השד, את הילד, האם הוא עזר לה להתפכח, לחיות חיים אמיתיים, או ששבר החלום הוא דבר שהיא אינה יכולה להתמודד איתו. המחזה לא מספר לנו מה הפתרון. אין כאן חתירה לשום ערך. אולי מתוך הבנה, שאובדן הערכים המוצג לנו, העיוות של אותם ערכים הוא הוא המצב. שאין כאן עניין של תיקון, של החזרת סדר על כנו, ואף לא פריעתו. אלבי, בסופו של יום הוא מחזאי אבסורד ומה שהוא רוצה להראות, בהיותו הומוסקסואל, כלומר מבקר חיצוני לא קשור, ובשל כך בעל ראיה אובייקטיבית אולי, שאינה נדרשת לתכתיבים החברתיים החלים על זוגות הטרוסקסואליים, הוא שלא משנה למה נשאף בחיים, הפער בין המצוי לרצוי, הוא האבסורד, אליבא ד'קאמי, תמיד ייקח אותנו למצבים בלתי אפשריים של אלימות בין אישית ובעיות זהות קשות. אני כותבת במקביל את הביקורת על האופרה ורתר. הנה אז היו מוסכמות אחרות, שהביאו את ורתר לשיגעון ולהתאבדות. גם החלום האמריקאי של שנות החמישים, התפוצץ להם בפרצוף בשנות ה-60, יש האומרים עם רצח ג'ק קנדי, בובי קנדי ומרטין לות'ר קינג ומאוחר יותר, ווטרגייט. והנה היום, אנו נתונים לחלום אחר של איך להיות. עסוקים במידה דומה בחירות לעומת מוסכמה, ברדיפה אחר חלום בלתי אפשרי שרק הולך ומתרחק (דירה, הצלחה פיננסית), בזהות שלא רק שסובלת, כרגיל, מחוסר היכולת, מראש, לעמוד בציפיות, אלא מפיצול של פרסונה חיצונית למול פרטית שמועצם לחלוטין ברשתות החברתיות. וגם אם התפאורה של המחזה של אלבי, הסיטואציה שלו, לא קיימת בימינו, או לא ממש נוגעת בבעיות הדור הזה, אלא רק ליד, עדיין התוצאה היא אותה תוצאה.

התסכול הזה שלנו, אולי נובע גם מהפחד שלנו להרוג את הילד, או לפחות לעבד אותו, לדבר עליו. אז כן, אנחנו מפחדים מהביג באד וולף, מוירג'יניה וולף שהתעסקה בספריה עם התהליכים הנפשיים שאנו עוברים. אנו שרוממנו את הפסיכופתיה חסרת הרגשות לערך הנשאף, שאותו רובנו לא נשיג, לא מוכנים מראש לדבר על רגשות. רגשות זה ללוזרים. לורתר המתחבט על-פני תילי תילים של מכתבים מפולפלים. לנו אין זמן לזה. אנו אנשי המהלך הקצר. צריך להספיק. אפילו לילה של התפרקות שכזו לא נתיר לעצמו. מפאת חוסר זמן, הכוונה. אולי באמת אנו צריכים גירוש שדים.

ובאשר להפקה הזו. אני בהסתייגות, אבל בכל זאת בעד.

מי מפחד מוירג'ניה וולף?, אולם ברטונוב, תיאטרון הבימה. הצגת ביקורת, 13.11.18. מאת: אדוארד אלבי, תרגום: דורי פרנס, בימוי: אילן רונן, עיצוב תפאורה: ניב מנור, עיצוב תלבושות: ילנה קלריך, מוזיקה ותנועה: יותם קלו-לבנה, עיצוב תאורה: מאיר אלון. בהשתתפות: מאיה מעוז, גיל פרנק, דניאל גל, רוי מילר.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *