הסאטיר בתיאטרון

להפסיק להאכיל את הטרול

על הצגת הקריאה 'ואגנר? לא בא בחשבון!' של תיאטרון מיקרו.

"– דבר שידוע לנו, נוכל לתקוף; יתרה מזאת, רשאים אנו לקוות, כי עצם חשיפתו תהדוף את הדמון משדה הקרב, שבו הוא מחזיק רק בחסותו של אור-צל אפרורי, של מעטה אפלה…"

החרם על ואגנר בישראל, מזכיר לי קצת את האגדה המאוד יפה שמתרחשת נדמה לי בסין. בחצר מבצר מוצב לו כל העת שומר באמצע החצר. לכאורה אין שום סיבה לכך, אבל זהו המנהג ולא שוברים אותו. לימים התברר שמקור המנהג הוא בנסיכה שבאמצע החצר פרח פרח שהזכיר לה כמדומני את אהובה המת. והיא ביקשה שישמרו על הפרח בשבילה. הפרח כבר מזמן נבל, והנסיכה כבר מזמן מתה, מזה דורות, אבל השומרים נשארו. בשם המנהג.

אם תשאלו אנשים ברחוב, או אפילו אנשי מוזיקה למה מחרימים את ואגנר, או אפילו מתי החרם התחיל, סביר להניח שתקבלו תשובות רבות, רובן רחוקות מהאמת (אם בכלל אפשר לדבר כאן על אמת). בשל כך, נכתב הספר מי מפחד מריכרד ואגנר (כתר, 1984), אוסף מאמרים ישנים וחדשים, של מומחים מהארץ ומהעולם ושל ואגנר עצמו, בעקבות הניסיון הידוע של זובין מהטה ב-1981 לנגן כהדרן את ה-Liebestod מטריסטאן ואיזולדה, ניסיון שהסתיים בצעקות ובמחאות. ברבות הימים היה גם ניסיון של דניאל ברנבוים ב-2001. הספר אינו מתיימר לענות על השאלה חרם כן או לא, אלא להמציא כמה שיותר מידע על האיש והמחלוקת. הציטוט שבו פתחתי, פותח את ההקדמה לספר שכתבה רנה ליטווין. הכותב: לא אחר מאשר האיש והמחלוקת עצמו בחיבורו המגעיל והדוחה (אחרי שלוש פסקאות של התרגום לאנגלית נטשתי), "היהדות במוסיקה", האם זה האיש שלא נעיז לומר את שמו. הנה נגיד, וילהלם ריכרד ואגנר. ככה אנו מורידים את המיתוס מהעננים לאדמה ומפסיקים לתחזק אותו, עד שאיש לא יידע על מה ולמה. דרך אגב, הוא אמר זאת, מן הסתם עלינו, על היהודים. הנה, הוא מודה, אנטישמיות נובעת מבורות. רק שיש אמת ויש אמת אלטרנטיבית… ("היהדות במוסיקה", דרך-אגב, מופיע בתרגום מוקפד לעברית בספר הנ"ל.)

הוויכוחים היו על הבמה וגם הרבה אחרי. מישהי אפילו רצתה שנעשה הצבעה בקהל, כמה מוכנים וכמה לא… נזכרתי במאמר שלי על הקבוצה הממשטרת את עצמה. ברגישות רבה, היא נענתה על-ידי השחקנים שתפקידם להעלות את השאלות ואת התשובות כל אחד ייתן לעצמו. הלכתי לשירותים וכשחזרתי עדיין אנשים לא יוצאים מן האולם וממשיכים להתווכח. נושא חם אין ספק. אבל ההיאחזות בחרם הזו, כך נראה לי, סיבותיה, אינן בכלל קשורות למוזיקה או למלחין ספציפי. הן קשורות לפחד מלשכוח ומלסלוח. כאילו אם נשמוט את הכדור הזה ולא משנה אם הוא אדום, או לבן, או כדור דיסקו של מראות מנצנצות, יכלו לקרוא לו שטראוס, יכלו לקרוא לו קרל אורף (עדיין יורשי הנאצי הזה מקבלים תמלוגים על השמעת יצירתו כרמינה בורנה, כך מספר לנו מנצח המקהלה איתן שמייסר כשחזרנו באוטובוס מהביצוע במצדה), במקרה קוראים לו ואגנר. ורק כדי להעמיד דברים על דיוקם, ואגנר אפילו לא היה נאצי והמוזיקה שלו לא פשיסטית. הוא מת הרבה קודם ואם מוצאים במוזיקה שלו קווים שמישהו חושב שהם דומים למוזיקה פשיסטית שנכתבה אחר-כך או שהם תואמים לאידיאולוגיה הזו – אלו קישורים של בדיעבד.

ואגנר ואשתו השניה קוזימה היו אנטישמים חריפים, כמו רבים וטובים באותה תקופה. אם מישהו היה עושה סקר אנטישמיות באותה תקופה, נראה לי שהיה מוצא שרוב הלא-יהודים היו אנטישמיים. זה לא נחשב רע במיוחד או לא יאה ולא נאה. בדיוק כמו שנאת הנשים שבו היה נגוע ואגנר ומעריצו ואויבו אח"כ, ניטשה. גם את ניטשה האשימו אח"כ בנאציזם, ככל הנראה בעקבות העריכה המגמתית של הרצון לעוצמה בידי אחותו הנאצית, אליזבת פורסטר-ניטשה. ובמקרה ואגנר, העול נופל על כתפי כלתו, ויניפרד ואגנר, ידידה קרובה של היטלר ונאצית עד סוף ימיה, הרבה אחרי התבוסה הנאצית, שהיתה זו שטיפחה את ביירויט ואת פסטיבל ביירויט כמרכז נאצי.

המחזה שלפנינו, זכויות רבות לו. למשל אזכור כל היהודים שהיו מקורבים לואגנר, כמו הרמן לוי שניצח על הבכורה של פרסיפל וסירב להתנצר והפסנתרן המעריץ שחי עם ואגנר והתאבד עם מותו, קרל טאוסיג. על ואגנר והיהודים מסופר יפה בסרט התיעודי, היהודים של ואגנר (Wagner's Jews, 2013) הניתן לצפייה כאן. ובעיקר, המחזה מתעכב על הגישה שרואה בנגינת ואגנר בישראל, ניצחון עליו, אף על פי כן. על חזרה לפרופורציות. מצד אחד, לא למחוק חוליה חשובה בתולדות המוזיקה, וריכרד ואגנר, כפי שכבר כתבתי בעבר, לא היה רק מלחין פופולרי, אלא מחדש שעולם המוזיקה שאחריו לא היה אותו עולם, שממנו הושפע אפילו המלחין הענק האחר בדורו, בן גילו ג'וזפה ורדי, באופרות המאוחרות שלו. מצד שני, לזכור מי ומה היה האיש. רק אם ננגן, נוכל באמת לדון בנושא ולדעת את העובדות, נדע ונזכור. לא נפתח מיתוסים שקריים ומעוותים שיהפכו את זיכרון השואה שלנו לדבר לא ראוי בעצם, מעצם השקר שאנו מספרים לעצמנו.

אין זה סוד שאני ממצדדי נגינת ואגנר בישראל. ואף כתבתי על כך אי אילו פעמים. הקווים כה דקים בין מוזיקאי נערץ ומוזיקאי שנוא במקרה הזה. האם ידעתם שואגנר היה המלחין האהוב גם על בנימין זאב הרצל, במיוחד האופרה לונגרין. בעצם, הבחירה שלו לכתוב אופרות גרמניות לגמרי וההתמקדות שלו במיתוסים נורדיים וגרמניים עתיקים, היו חלק מהתחייה הלאומית של אמצע המאה ה-19, ובגין דעותיו אלו היה ואגנר נרדף, ונאלף לגלות ולמצוא מקום מקלט בפריז, שם עזר לו מאייבר היהודי. בתודה, פרסם ואגנר את החיבור המגעיל (יש האומרים בגלל קנאתו במאייבר) ואף כתב דמות קריקטורית בדמותו – בקמסר באופרה אומני השירה מנירנברג (או אולי זה אופנבך, מלחין אופרטות יהודי מצליח אחר בתקופה). על כל פנים, ההתעוררות הלאומית של 1848 שפיתחה את הקשר אדם-לאום-אדמה, לא רק שהביאה לעולם את הנאציזם ברבות הימים, אלא, היא גם הביאה לעולם את הציונות, כפי שהסברתי פעם במאמר אחר בדפוס.

ואגנר היה אדם מגעיל. כמה מגעיל, בהיותו נשוי ופליט, עגב אחר אשת מיטיבו, מתילדה וזנדוק, לה מוקדשים זר השירים הידוע בשם שירי וזנדוק ואולי הסיפור הידוע מכל, בהיותו נשוי, גנב את קוזימה, בתו של ליסט מבעלה הנס פון בילו (הם נישאו רשמית, רק אחרי מות אשתו הראשונה של ואגנר, אחרי שהיו ידועים בציבור, דבר בכלל לא מקובל בימים ההם, שנים רבות). ופון בילו, שניצח על כמה בכורות של האופרות של ואגנר, לפני ואחרי הסקנדל, אמר: לגאון כזה סולחים על הכול.

רק על זה, היו היום מחרימים את ואגנר בעידן ה-MeToo. וזה מתקשר לטענות שלי ל-MeToo, לסחף הגורף הכול בזרימתו המשוגעת ש(כמעט) יצאה מכלל שליטה. (ראו מאמרי בנושא, על ציד מכשפות).

גם החרם על ואגנר יצא מכלל שליטה. כך אני מרגישה. הנגינה של ואגנר בישראל, תחזיר הכול לפרופורציות. הנה חוטא לו המחזה בערך בעיוות היסטורי. הגיבורה מספרת כי היא שרדה כי היתה כנרית מחוננת, ילדת פלא, ואולצה על-ידי הגרמנים לנגן ואגנר. שהיא ואחרים ניגנו ואגנר לאיומי אקדח ואם היו טועים בתו, ייתכן שהיו משלמים על כך בחייהם. והנה הם מנגנים ואנשים הולכים אל מותם. אני לא בדיוק זוכרת אם היא באמת אמרה כמו משהו כמו המשפט האחרון. אבל הסיפור המומצא, אך הייתכן הזה, עומד בסתירה לעדויות המעידות על כך שלאו דווקא ואגנר ניגנו תזמורות המוות ליהודים שהובלו אל מותם, אלא בעצם מוצרט ובטהובן (שלא מוחרמים בכלל בשל הזיכרון ומצמרר הזה).

והנה המנצח הסורר, שמצא פרצה בתקנון והחליט לנצל את תמימותם של המארגנים שלא חשבו בכלל לכתוב את הדבר בתקנון, כי לא חשבו שמישהו יעז, רוצה לנגן ואגנר בלי שהוא שם לב, שתאריך הקונצרט המסיים הוא תאריך ליל הבדולח. קריסטל נאכט. ועם כל זאת שהם מזכירים את הקריסטל נאכט, הם לא מזכירים את העובדה הפשוטה החותכת, שהחרם על ואגנר לא התרחש בכלל בגלל השואה. הוא התחיל הרבה לפני בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית הארץ הישראלית שאמור היה להיות בדיוק אחרי אותו מועד.

הם אומרים ליל הבדולח ואני אומרת קריסטל נאכט. בגרמנית. לא לימדו אותי בבית, אפילו שידעו. הילדה תדבר עברית. למדתי את זה מחברה ייקית אחרת. שההורים שלה כן לימדו אותה. אני אומרת בגרמנית, בדיוק מאותה סיבה שרדפתי אחרי אמא שלי עם מחברת שאילתרתי וביקשתי ממנה ללמד אותי גרמנית. היא לא בדיוק הסכימה. אחר-כך למדתי באוניברסיטה. החרם של ואגנר מתחבר לי גם לחרם על התרבות הגלותית האירופאית, על כל תרבות האידיש הענפה שנאסרה בתחילת המדינה המתחדשת בחוק. ובמיוחד לחרם על השורשים שלי, הגרמניים. כי הם של הנאצים. פה לא היה צריך אפילו חוק. המשטור הקבוצתי עבד ללא צורך בחוק. בדיוק כמו בתקנון של התחרות במחזה. אני זוכרת שבאיזשהו שלב בילדות שלי קינאתי בשכניי המרוקאים (או הרומנים), על כך שהם שמרו על השפה שלהם, צרפתית, מרוקאית. לימדו את הילדים. לנו היו אסור. הם שמרו על התרבות משם, לנו היה אסור. הם הרגישו מקופחים, אלו שמחקו את עצמם לא אהבו את התרבות שלהם. אני חושבת שהם זכו, לא רק בגלל שהיום הם שולטים. גם אם לא. אולי בגלל זה הם שולטים היום.

האם לנגן כאן ואגנר, זה להחזיר ליהודים את התרבות האירופאית שלהם שאבדה להם. במידה מסוימת, אולי זה סמל גם לזה. אולי אם ינגנו פה פעם ואגנר, נגיע לזמנים שהיהודים האשכנזים בא"י לא יחשבו שהם צריכים להיות יהודים חדשים, מותר להם לפעמים גם להיות קצת יהודים ישנים.

אני רוצה לתקן עוול היסטורי ולספר את סיפור החרם כפי שהוא מובא בספר מי מפחד מריכרד ואגנר, הנזכר לעיל, מתוך המאמר של יהודה כהן, "ובכל זאת ואגנר":

אחד מאלו שידעו להבחין בין ואגנר האיש וירושתו האנטישמית בביירויט לבין אמנותו היה ארטורו טוסקניני. במלאת חמישים למות ואגנר, ב-13 בפברואר 1933, מינתה העיר ביירויט את טוסקנינו לאזרח כבוד. אך במארס עזבו את גרמניה האחים בוש – אנטי-נאצים מובהקים; מברונו ואלטר [מנצח ידוע] נמנע לנצח על קונצרט ב"גוואנדהאוז" בלייפציג ואוטו קלמפרר [עוד מנצח ידוע מאוד] עמד לעזוב את גרמניה. ב-14 במארס פורסמו בעיתונים "שמועות" שבגלל רדיפות מוזיקאים יהודים ישקול טוסקניני אם אמנם יבוא לנצח בביירויט. ב-1 באפריל, יום הכרזת החרם הרשמי על היהודים, נשלח להיטלר מבקר מחאה נגד החרמת המוסיקאים היהודים ונגד המדיניות הגזענית. חתמו עילו תריסר מן הגדולים שבמנצחים, והחתום הראשון היה טוסקניני.

למרות כל מאמצי ביירויט, פנה טוסקניני עורף לביירויט הנאצית אבל לא לוואגנר: בשנת 1934, בפסטיבל זאלצבורג, הקדיש ערב אחד במופגן ליצירותיו. כידוע, טוסקניני הוא שאף ניצח על קונצרט הפתיחה (וקונצרטים נוספים) של התזמורת החדשה בארץ-ישראל – לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית – בטענה כי מחובתו להילחם למען עניינים של אמנים נרדפי הנאצים. אבל גם כאן – ודווקא כאן – לא ויתר, ובשנת 1938, בקונצרט מיוחד (ב-24 באפריל בתל-אביב וב-26 בו בירושלים), שילב מבואות מתוך "לוהנגרין". הוא הסביר זאת בכך, שיש להפריד היטב את המוסיקה של ואגנר מן האיש, ואת האיש עצמו אין לקשר בשום פנים לנאציזם. על כן היה זה סביר וטבעי, שהתזמורת קבעה לקונצרט הראשון של העונה שלאחר מכן, כיצירת סיום, את הפתיחה ל"מייסטרזינגר מנירנברג". רצה המקרה והחזרה החלה מיד לאחר "ליל הבדולח". אז דובר פחות על ואגנר האנטישמי ויותר על המתרחש בביירויט שבה העמידה למעשה ויניפרד ואגנר את הפסטיבל תחת חסותו של היטלר. גם השם "נירנברג" תרם את שלו [בעקבות "חוקי נירנברג" של הנאציזם בנוגע ליהודים], והפתיחה הוצאה מן התכנית בצעד מחאה הפגנתי. מכאן ואילך החל החרם.

פתאום היה ואגנר לטאבו ומאמרים בזכותו לא נתקבלו בעיתונות. לא היתה אפשרות להסביר דבר, קולם של מי שרצו לשמוע את המוסיקה שלו – ואלה היו בעיקר יוצאי גרמניה – הושתק. טענתי אז, כטענתי עתה, שדווקא לנאצים היתה סיבה להחרים את האמן ואגנר, שב"טבעת הניבלונג" חזה את מפלתם שלהם ושכמותם. גם כאשר הבינו הנאצים עצמם את בשורתו והורידו את מחצית יצירתו מקרשי הבמה, המשכנו אנחנו לדבוק בחרם. (עמ' 289-290)

דרך אגב, התאריך של ליל הבדולח הוא 9-10 בנובמבר 1938. כלומר 9.11… מזכיר לכם משהו (11 בספטמבר, תאריך מרובה אסונות. הידוע 2001 – נפילת מגדלי התאומים, הפחות ידוע 1973, נפילת נשיא איינדה בידי חבורת פינושה בצ'ילה וההפיכה הצבאית.)

אני רוצה להתייחס כעת למחזה הספציפי שלפנינו. מחזהו של היהודי הדרום אפריקאי ויקטור גורדון. הוא מועלה במסגרת פרויקט תיאטרון קריאה של תיאטרון מיקרו הירושלמי. ולמרות שלרשות השחקנים המעולים בהנהגת מרים זוהר ורמי ברוך עמדו רק 6-7 חזרות, הם כבר ידעו את כל הטקסט בע"פ ואם לא היו אומרים לנו, לא היינו יודעים… ולמרות תצוגת המשחק המשכנעת והמרגשת של זוהר (אסתר, ניצולת שואה עשירה, התורמת לתחרות מנצחים) ושל ברוך (מוריס, המנהל האמנותי של התחרות), החן של עדי ביילסקי (מזכירת המנהל האמנותי) והעציציות (המכוונת) של ניב פטל (אסף, מתחרה ישראלי סורר שהגיש תוכנית מיצירות ואגנר, תוך ניצול פרצה בתקנון ויצר סקנדל), המחזה עצמו מבוסס על עלילה סכמטית, חד ממדית וצפויה כמעט, שכל כוחה, כפי שראיתם ב-1800 המילים לעיל הוא בהצגת הוויכוח, כדי שנוכל להתווכח. אסייג מעט לגבי החד ממדיות. למחזה הקצר עלילה ראשית אחת, עיקרית, אבל ניסיון לשזור גם עלילה משנית של ניסיון של ניצולי השואה להחזיר לעצמם רכוש אבוד שנלקח מהם במלחמה, כאן, כינור יקר שהיה רכושה של אסתר ונעלם באחד מביקורי הגסטפו.

הסיום שרקח המחזאי ותרני. וזו בעיה כיוון שהפרישה של המתמודד הישראלי מהתחרות במקום לעמוד על דעתו ולנגן ונגר ומצד שני, הוויתור של אסתר על המאבק המשפטי להשבת הכינור, מקדש את הסטטוס קוו ונותן לכל העניין להתמוסס, בדיוק כפי שאומרת אסתר במחזה לאסף, הזמן עובד לטובתך, עליך רק להמתין. עליך בינתיים להתחשב (קצת מזכיר לי את המאבק על הסטטוס קוו של חילונים-חרדים). ואני שואלת, במי בדיוק להתחשב. באלו שקידשו את מיתוס לא מנגנים ואגנר בלי באמת לדעת על מה ולמה. רק כדי שעדיין יישאר סמל התנגדות בידם. אבל ההחלטה לא לגמרי בידיים של אסף למול הניצולים, היא בידי התזמורת, שאמנם בהצבעה ראשונית היו בעד לנגן ואגנר, אבל אח"כ נסוגו מכך כשהבינו שהם מסכנים את מקור פרנסתם. הטוויסט הזה בעלילה מפחיד אותי יותר מההתעקשות לא לנגן וגנר, כי הוא טוטליטרי פר אקסלנס, טוטליטריות של הקפיטליזם, שכן במציאות, מעולם, חוץ מבעת הטלת החרם הראשוני כאמור, לא התנגדו נגני התזמורת לנגן את ואגנר, או לנגן בשטחים, להבדיל ולא להבדיל, כלומר לערבב אמנות עם פוליטיקה. רוצה לומר, האם אי המוכנות לנגן ואגנר נובעת מלחץ בשל אינטרסים שלא בדיוק קשורים לעניין עצמו. אם זו ביקורת מובלעת של המחזאי על הנושא בו הוא עוסק, או ביקורת על כוחו של לחץ חברתי (בדמות פרנסה), העניין כאן כבר חורג מתחום ואגנר-שואה ומגיע לתחום זכויות האזרח בכלל. ואם מדברים על כסף, אז הנה עוד אספקט שדוחפים לכאן, השילומים מגרמניה שאמנם נתקבלו בסוף, אך אחרי ויכוחים קשים. אסתר הניצולה – רואה בהם כסף דמים, אסף הפרגמטי, פיצוי הולם על רכוש היהודים שהנאצים גנבו.

מפה לשם, נדמה שלפנינו רשימת מכולת של טיעונים ידועים משכבר (בלי לדלג על השאלה 'עשית צבא' במבחן שנערך למנצח הסורר), כשבכל זאת, בשל חלוף העתים, הקול הפרגמטי כבר נשמע הרבה יותר חזק. ובכל זאת, שוב, ההתקרבנות השואתית שולטתתתת1, בנאומים הרגשניים לעייפה של ניצולת השואה, אסתר. אסף, שטוען שלנגן ואגנר זה להפסיק להיות הקורבן, לנצח אף על פי כן, הוקטן והוקצן לעציץ מצוי כמעט חסר רגש, אפילו לא מעט רגש הקשור לשאפתנות האישית שלו. הוא יחכה לזמנים טובים יותר. ובינתיים, נמשיך להיתלות בסמל הזה. לקחתָ להם את הסמל, לקחתָ את הקורבנוּת. או את המיתוס שבזכותו הם זוכרים. כי בלי מיתוס, בלי שמש העמים הזו – החור השחור, הפסיק הלא חשוב הזה בעצם, שהפך לחזות הכול, אם כל שנותר לך הוא רק המשך אפור של החיים כאילו לא קרה מעולם דבר, זה לא איך תזכור, זה איך תדע שאתה זוכר. מה יסמן לך שאתה זוכר. זה לא משנה אם ראוי או לא לנגן ואגנר מהבחינה האובייקטיבית. לא לנגן ואגנר זה כבר סמל מנותק מהמציאות שקיבל חיים משלו. ואולי זה מה שמטריד את הדור הצעיר, שהסמל הזה איבד את כוחו ולא נראה להם ראוי יותר. בכל דור ודור צריכה להחליט החברה אם היא מעדכנת את סמליה, כמו בעידן ה-MeToo. והנה בא נציג הדור הצעיר ואומר: השואה, ראוי לה שסמל הזיכרון שלה, לא יוענק לאחר כבוד לפסיק בהיסטוריה, מלחין עבר. אדם שלא בדיוק עומדת לו זכות. ושאת אות ההתנגדות לנאצים, שיום אחר יום, הופך ליותר ויותר חסר תוכן, יפסיקו לתחזק בכוח, ותוך התחשבות באלו שאולי עדיין לא מסוגלים (מאיזה טעם בדיוק) לעדכן את הסמל. די, את הטרול הזה צריך כבר לשחרר.

ואגנר? לא בא בחשבון!, תיאטרון מיקרו. צוותא 1, 8.9.2019. מאת: ויקטור גורדון. תרגום: רבקה משולח, עיבוד ובימוי: רועי הורביץ, בהשתתפות: מרים זוהר, רמי ברוך, ניב פטל, עדי ביילסקי.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *