הסאטיר בתיאטרון

ולדימירים

על 'הזאבים' בתיאטרון הקאמרי

ההצגה הזאבים היא בדיחה פנימית של מיטלפונקט שמוטחת בפרצופם של הלא-מודעים. ההצגה הזאבים היא ניסיון פתטי של התיאטרון הקאמרי להתחנף ובו זמנית ללגלג על ההגמוניה הימנית החדשה. ההצגה הזאבים אינה ראויה לבאזז החיובי שהיא זוכה לו, לא רק בגלל שהיא אוסף קלישאות נבוב, אלא בגלל שהיא לא אמינה, לא יודעת להחליט אם היא סטירה או מלודרמה, מנסה להיות הכול בכול מכול ונשארת לא כלום. במבחן הזמן, היא לא תעמוד.

אז לכל מי שהמליץ לי מראש על ההצגה הזאת, אין לי אלא לומר: המלך הוא עירום. כבר הרבה זמן לא נתקלתי באוסף ציטוטים מתיימר כל-כך. ואני לא נגד ציטוטים, נהפוך הוא, אלו יכולים ליצור עוד ועוד רבדים, אבל צריך לדעת מה לקחת ואיך לקחת. אז הנה רשימה חלקית. למשל הדוד וניה של צ'כוב. הנה כמו במחזה ההוא, רוצים למכור את האחוזה (את המשק), בשביל לחיות בעיר (לעסוק בפוליטיקה) ומי שישב ודאג לנכס כל השנים – לא ברור מה יעלה בגורלו… כמו שאומר וניה: "האחוזה נקיה מחובות, ואם אין בה עזובה, הרי זה רק בזכות יגיעתי שלי, והנה, כשזקנתי, מבקשים לאחוז בעורפי ולהשליכני מפה" (מערכה שלישית, תרגום שלונסקי). וכאן, אפילו זה לא. החובות קיימים, אחד הבנים, דב, עמל ומנהל את המשק, דואג למצבו ומנסה להעמיד את האם המדחיקה, זאבה, בפני העובדות ולאם עוד יש טענות, בסוף המחזה. ולא, זה לא בגלל שהיא מטורללת וחיה באילוז… זה הנרטיב המשתנה תוך כדי המחזה, וכעת הוא באמת מתכוון לזה: הוא חי בבית שנים על חשבונה, היא תמכה בו, היא איבדה קליינטים בגללו ו"אין לו את זה"; הבן השני, נריק, הפרופסור למדעי המזרח התיכון באוניברסיטת ג'ורג'טאון (כמו גיסו של וניה, הפרופסור לאומנות סיריבריאקוב, שכולם עבדו וחסכו בשביל שיצליח), מבטיח לעזור אך נעלם (לפוליטיקה) ומשאיר את האח העמל לבד, לאחר ששיחרר את הפועלים בשל הבטחת אחיו. אם כבר לקחת מיצירה כזו כמו הדוד וניה, אז למה לשטח לטלנובלה טיפשית וחסרת כל עוקץ. הנה מוכרים את הנכס, האח הפרופסור נכנס לפוליטיקה, האח העמל (כלומר הפרזיט), דוב, התאדה לו. ובסוף ההצגה כולם עומדים בשורה בקדמת הבמה ושרים "שתי גדות לירדן". הקהל כמעט מתחיל למחוא איתם כפיים בהשתתפות. אם זה היה קורה, אז באמת אחרית הימים הגיעה. הנה שרים את מה שנחשב כמעט להמנון בית"ר (לאחר 'שיר בית"ר') במעוז השמאל האשכנזי השבע התל-אביבי והוא עוד מוחא כפיים. הכנסנו להם. זהו, שלא ממש.

שני אחים דחויים (צילום: ז'ראר אלון)
שני אחים דחויים (צילום: ז'ראר אלון)

מי שכתב את זה הוא שמאלן אשכנזי שבע תל-אביבי (חבר מר"צ). הוא לא באמת רוצה שתזדהו עם הימין, הוא משחק אתכם משחק, בקטנה, תרגיל במניפולציה של קהל. אז, הזדהיתם עם המשפחה המתלבטת בסדרת הטלוויזיה בנות בראון (עפ"י הרומן בשם זה מאת עירית לינור). גם שם רוצים למכור את המשק והאמא מתנגדת בתוקף ואז מסכימה. ועליזה רוזן משם, אפילו די דומה לתיקי דיין מפה. גם שם, כמו אצל וניה זה הרבה יותר מורכב. אבל הזיכרון הקולקטיבי עובד. והיום, אתם לא באמת מזדהים עם המשפחה הבית"רית המסמורטטת הזו של הזאבים. ובכלל, אם נביא משפחה בית"רית סוף כל סוף לקדמת התיאטרון הישראלי, אז היא מסמורטטת, בחובות, מנודה, בוגדנית, לא רק במפא"י, אלא גם באחיהם שלהם, אופורטוניסטית וכמראה לעסקניות המפא"יניקית, שקועה עמוק בעסקנות דמיקולו בהנהגתו של עמידור, איש הארכיון האפור מ"המצודה" – כלומר מצודת זאב (בית ז'בוטינסקי), ברחוב קינג ג'ורג' בתל-אביב, שלא יודע שום דבר ממה שקרה, אלא לאחר שקרא על זה בארכיון.

אז הנה לקחו משולש אהבה והלבישו אותו על בית"ר ומפא"י וסזון ואלטלנה ומהפך ומחביאים אנשים במחסן ומשטנקרים לבריטים. אם לא היו אומרים לי שאני פה הייתי חושבת שאני נמצאת באישה בורחת מבשורה. וגם, אם לא הייתי ממשפחה רוויזיוניסטית מנודה בעצמי, בילדות, כזו שלא נותנים לה לראות רופא כי להורים שלה אין פנקס הסתדרות בצבע המתאים, אולי באמת הייתי חושבת שכך זה היה. הנה גם לקחו את הסיפור של אבא אחימאיר לסיפור הזה. האב המת אברהם היה כותב מאמרים שהלהיטו לבבות של אלפים. אפילו האם אומרת שקראו לה פשיסטית. לאבא אחימאיר היה טור בשם "מפינקסו של פשיסטן". ועל הנידוי שלו אין מה להוסיף: ברית הבריונים… רצח ארלוזורוב. וגם הסיום, נאום לאומה, כמו שקיים במפיסטו (שמיטלפונקט תרגם לעברית). ומעל הכול שורה רוחו של ראש ממשלתו הקיסר ירום הודו ביבי הראשון, עם האב הפרופסור שעזב לאמריקה (גם ביבי בעצם עזב לאמריקה ואז חזר), והאח החלל גיבור ישראל שהוא מזכיר בכל נאום שני. ככה גם פה בנאום בסוף, של האח הממזר שמקדש את זכר לא-אביו המת בשם הפוליטיקה. חמש שנים איש לא בא לאזכרות והנה, עם הפרופוגנדה המתאימה, כבר אפשר בשנה השישית לנאום נאום לאומה בהר הרצל. ואם תרצו, אין זו סטירה.

אה, כן ולסיום סיומת, הבה נציין את המוטיב הנוצרי הידוע של הבן האובד (לוקס, טו): הנה הבן עשה טעויות בחיים, התחתן עם מי שהוא לא אהב, עבד בעבודה שהוא לא ממש רצה, בארץ שהיא לא שלו והנה, האמא והעסקן דמיקולו מהארכיון יסדרו אותו בתור פוליטיקאי, כעת כשהוא חזר לנוף מולדתו ותיקן דרכיו, עזב את האישה העשירה לה נישא בשביל כסף והתחתן סוף כל סוף עם אהובת נעוריו, רוויזיוניסטית כשרה ולא בת מפא"יניק שחושב שהתותח שירה על אלטלנה קדוש (ועל הדרך גם "זורקים" לקיבינימט את הבת שלו מאותם נישואים שמקורם בחטא). ואני חשבתי שזו אמורה להיות הצגה על בית"ריסטים לא על עסקנים מפא"יניקים בעיירת פיתוח (זה הרי יהיה בדיוק אותו דבר אם נוריד כמה פרטים מזהים). אה כן ובשביל זה מוכרים את המשק וזורקים לעזאזל את האח העמל, כי מה זה עמל חקלאי לעומת פוליטיקה. רק קפיטליסטים ימניים יכולים לחסל ככה משקים (אל תשכחו לרגע שזה נכתב על-ידי שמאלני מובס שנלחם מלחמת מאסף באחת שרת התרבות מזרחית משרתת הרביזיוניסטים; מזל שאת המזרחים השאירו הפעם בחוץ. הבעיה שגם את הרוויזיוניסטים השאירו בחוץ במסע הטיהורים ב"ליכוד").

ויש כאן גם אח הומו, שהיה מאוהב בקצין בריטי. לכאורה נושא מרגש ומרתק שהיה ראוי לפיתוח, אפילו במחזה משלו, אך כאן הוא הסיידקיק שאפשר להשתלח בו והסיפור שלו לא מפותח מעבר לדמות סותמת פערים ומעודדת פאנצ'ים קומיים סטריאוטיפיים על הומואים, (שאפשר אולי לסלוח לזה ברמה של ככה דיברו בשנת 1978, אבל לא אם מצפים לכתיבה איכותית). כך אפשר להאשים אותו שהוא הסגיר את חנניה קופל המוסתר. רק סוטים שמזדיינים עם בריטים יכולים לעשות זאת.

הזאבה (צילום: ז'ראר אלון)
הזאבה (צילום: ז'ראר אלון)

וגולת הכותרת: הנה נריק, הפרופסור מארה"ב, מרצה לעמך בכנס של המפלגה נדמה לי באשדוד או בחולון. הוא מרשים אותם, מצטט להם את אוריינטליזם של אדוארד סעיד, מביא להם את האקדמיה, את העולם הגדול, כך לפי השיחה שלו עם יאירה אחרי. איך אמר המלט: Ay, there's the rub או בעברית: הנה לפניכם הקאץ'… לא יעלה על הדעת שבשנת 1978, שנת התרחשות המחזה, יצטטו ספר שרק יצא באותה שנה בארה"ב (ואולי אפילו עוד לא יצא לאור בזמן ההתרחשות) בכנס של ימנים. היום אי אפשר לצטט את העבודה השמאלנית הזו, של חבר הוועד הפועל של אש"ף, בכנס של ימנים, לא כל שכן אז, כשקשר כלשהו עם חברי אש"ף היה אסור בחוק. כשאני למדתי בראשונה את הספר דנן, בראשית שנות ה-90 באוניברסיטת חיפה, פרופ' אבי עוז, שאינו מן הימנים… טרח להתנצל ולומר שהוא לא בטוח שמותר לו לדבר על הספר הזה בשל היותו של סעיד חבר אש"ף… אני לא חושבת שאפשר להאשים את מיטלפונקט שהוא לא יודע את זה. אז מה בדיוק רצית להגיד ברפרור הזה, מר מיטלפונקט?

הייתי יכולה להמשיך ולפרק אבל זה נראה לי מיותר להתייחס ברצינות להצגה שבקושי ראיתי, בהחלט הייתי צריכה לצאת עוד לפני שהיא התחילה. אבל גם אם הייתי יושבת במקום סביר יותר, כנראה שהייתי מעדיפה לראות הצגה מרגשת באמת כמו על האש ולא את הבדיחה הזו שכל כולה רצון לעבוד על ההגמוניה הימנית החדשה ולהראות להם שהבית"רים הגיעו לתיאטרון. הבית"רים לא הגיעו לתיאטרון, זהו ניסיון נלעג ללעוג לימנים במגרש כביכול שלהם, אלא שהבדיחה היא על חשבון המחזאי המפא"יניק. חבל שמירי רגב לא ממשפחה רביזיוניסטית והיא לא תבין את הבדיחה.

נ.ב. השחקנים היו בסדר. אהבתי את הרגישות של אלון דהן בתפקיד דב האח העמל ובמיוחד של יצחק חזקיה כשניאור, האח "הסוטה", שתפס אותנו במחי תנועת אצבעות. תיקי דיין עם תזמון קומי מצוין כאם זאבה נתנה את כל מה שהיא יכולה, אבל לא הציגה בסופו של יום דמות מעוררת הזדהות כנדרש, אולי כי לא היה לה עם מה. פחות שכנעו דן שפירא בתפקיד הבן האובד נריק, שלא נראה לי אמין בשום קטע, אולי זולת הקטע בו הוא מתגעגע לבתו, ותמר קינן בתפקיד אהובתו המלאכית שחיכתה וקיבלה וסלחה. יוסי קאנץ בתפקיד עמידור, אביה, הציג כראוי את הסטריאוטיפ לו הוא נדרש.

עם יתר העושים במלאכה (קרי המעצבים) הסליחה על שלא אתייחס למלאכתם. נבצר ממני הדבר מכיוון שכשירות לציבור, החליטו הפעם בקאמרי שעליי לחוות דעה על מקומות הישיבה בעליה (כלומר ביציע) של אולם 2. והנה המסקנות לפניכם: אין ספק שמתכנן העליה זכאי לכמה פרסי ראזי. ובגלל הצטיינותו הייתי מפקידה בידיו באופן אישי את המלאכה הנדרשת, עקירת 10 מושבים מכל צד של העליה. אלו בהחלט מיותרים באולם משום שמהם לא נותר לו לצופה אלא לדמיין את חצי הבמה שהוא אינו רואה ולהפוך בסימולציה את מעוף הציפור לפרספקטיבה הראויה לצפייה. מי שמקבל כרטיס למקומות האלו, עדיף שיישאר בבית. ובאשר להצגה הזו, גם כן.

הזאבים, תיאטרון הקאמרי, פרימיירה, 28.7.16. מאת הילל מיטלפונקט ובבימויו. תפאורה: אלכסנדרה נרדי, תלבושות: רז לשם, תאורה: עדי שמרוני, מוסיקה: שפי ישי. שחקנים: תיקי דיין, אלון דהן, דן שפירא, יצחק חזקיה, יוסי קאנץ, תמר קינן, אוולין גניס.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *