הסאטיר בתיאטרון

אחר מדי

על ההצגה 'האחרים' בתיאטרון הקאמרי.

חזרתי מסוחררת. קצב האירועים הלם בי בחוזקה. אין מקום לנשום בין קלישאה לקלישאה. אני כמעט על סף בחילה…. טוב לא באמת, בואו נרד רגע מאווירת הפאתוס העוטפת את ההצגה החדשה של הלל מיטלפונקט (כתיבה ובימוי): האחרים, העולה בימים אלו בתיאטרון הקאמרי. כן, היינו בטלנובלה. אלא שטלנובלה רגילה נמשכת 120 פרקים. ואם היא מצליחה, אפשר למתוח ל-180 ואפילו ל-200 פרקים, כמו בימים הטובים של בובה פראית. אבל כאן דחסו את כל אוסף קלישאות פתלתלות העלילה של כל 200 הפרקים לשעה וארבעים דקות. אז בין מפנה למפנה ופריט תוכן מכוון וחשוב ביותר לדורות הבאים, לא נותר לנו מתי להתרווח ובאמת להרגיש. פה אין אריות, הרהורים על הנושא, רגשות מתפתחים. אלא רק קלישאות של רגשות, של אהבת אחיות, של אהבת אם לבנה הרוצח באמתלת ההגנה על הלאום, של אהבה מתפתחת בין פסנתרן צעיר לזו שראה אך לרגע בחלטורה הראשונה שלו עת עזב את הקיבוץ וכעת היא אלמנה ואם לילד בן שלוש ובכלל היא מסתתרת, כמו בידי הגסטפו העליזים, כי היא ברשימות השחורות, כמו מר מאייר, דייר בפנסיון, שלא מדבר, כי הוא בא משם, ופה הקרובים שלו לא רוצים אותו (כי זה יזיק לילדות הקטנות שלהם, למרות שזו מחשבה אנכרוניסטית של בדיעבד). אחר-כך היא גרה במושב, מתחזה לעוזרת גננת. הילד שלה בכלל באנגליה, שם רוצים לאשפז אותה. זו לא בלדה לעוזב קיבוץ, אם חשבתם, אלא סיפור פסאודו ניו-יורקי על פסנתרן ג'ז מובטל שחי בפנסיון, עם כל מיני נעבכים אחרים, כולל זונה יקית מדברת כלכלית, שהרי הוא המספר. בכלל נראה בורגני למדי, בפלשתינה הסוציאליסטית, גם אם בתל-אביב, משהו שכאילו יצא מקברט. עירית קפלן לא שיחקה גם שם את בעלת הבית… לא, היא היתה קוסט, הזונה. אבל אם נזכרים במחזה ההוא, הפנסיון והדיירים השונים שבו, מאוד מזכירים את הדיירים בפנסיון הזה, הרבה יותר ממה שבאמת היה יכול להיות בפלשתינה, ולהבדיל מההוא, כאן לא באמת ברור למה היא צריכה פנסיון ואיך זה שבהר מאייר שבא מהשואה, מטפלת הסוכנות היהודית… שגם שולחת אותו לבית משוגעים באין ברירה… מה, הם משרד הסעד…

אל תבנו כאן על אמינות היסטורית. רק הבריטים מורידים את הדגל, ישר מוציאים דגל ישראל ואני חשבתי שלקח כמה ימים או שבועות עד שהחליטו רשמית מהו דגל המדינה החדשה. ונאום הזרים, השנואים וכד' – שעושה לי דגדוגים לא נעימים, כי אך זה עתה הרצתי על הנושא של זר כמפעיל עלילה בפסטיבל עכו ואני נחרדת מההשטחה וההכללה כאן ובמיוחד מזו הנבואית שכבר יודעת על השנאה שתשרור בין היהודים שיגיעו מאירופה לאלו שיגיעו מצפון אפריקה. כמו בכל טלנובלה שמכבדת את עצמה, לכל דמות כאן (כמעט) יש סוד שצריך לגלות. בעלת הפנסיון היא בעצם אימא של רוצח, זה שרצח צעירה בת 17 שהתאהבה בערבי לאחר משפט שדה בו נמצאה אשמה בהעברת ידיעות לאויב ובעצם בבגידה. דודה ריבה, נשואה לרוויזיוניסט ומשקרת למשפחתה על הגעתה לחתונה של אחייניתה. אביה של גב' ווטסון הוא בעצם גם בוגד בפוטנציה, תעשיין בעל מפעל למשחות נעליים, שנהנה לחקות את אורח החיים האנגלי (תה של חמש) ונהנה מהרווחים שהביאו לו הבריטים. האם הוא ממש מכר את נשמתו לשטן, כמו ההוא בכולם היו בניו (לימוני וגרטי היו גם שם) ואז כמו צדיק יותר מהאפיפיור הוא צריך לעשות הכול כדי להשפיל את בתו הבוגדת בפומבי כדי שלא ידבק בו חלילה רבב… והנה, במקרה, האחות הצעירה, רק בת 20, כבר התחתנה עם עו"ד צעיר ועשיר, שלאביו משרד השלישי הכי טוב בארץ, כמה נוח לעלילה, שיהיה כאן ממש עו"ד צמוד במשפחה. ובעצם, האחות מחו"ל כבר ידעה את זה מראש ותכננה לנצל את אחותה כל הדרך… אתם באמת חושבים שהבורגנות העשירה, האופורטוניסטית והטלנובליסטית הזו, זה משהו שהיה בפלשתינה…

ואיפה היו כל הרציחות במאות של נערות שהתעסקו עם אנגלים. איך לא שמענו עליהן קודם. ולמה, יותר גרוע, אנחנו בכלל לא מזעזעים מכל הסיפור שמביאים לנו, שדווקא בו, בקילוף כל הדרעק הטלנובלי הלא נדרש כאן (להבדיל למשל ממה שעשה מילר בציד מכשפות, וראו הסברי במאמר על) אני מוצאת עניין רב. אני מעיינת בתוכניה, שם מונים כמה מהן. למשל הבת של בכור שלום שטרית, לימים שר המשטרה. בתוכניה כתוב שהיא נישאה לקצין בריטי ונורתה למוות יחד עמו. לא כתוב על-ידי מי. מההקשר תחשבו שהיא נורתה על-ידי חברי מחתרת יהודים. אבל לא. באתר הביטוח הלאומי לחללי פעולות איבה (הכי רשמי שיש), אני מוצאת שתקווה ברי-שטרית, אכן נישאה לקצין בריטי, אבל נורתה למוות על-ידי פורעים ערבים, תוך שהיא מנסה להציל את בעלה ולצעוק להם שהוא אנגלי כדי שיחוסו עליו. אני דווקא די התעניינתי בנושא לאחר הסרט המפורסם עם שרון הכהן ודן תורג'מן, אש צולבת, על יהודיה מתל-אביב שהתאהבה בערבי נוצרי מיפו (1989). כן, היו כמה מקרים (בעיקר בעקבות קשרים בין יהודיות וערבים), אבל היכן המבול שמוזכר כאן. אני זוכרת שבילדותי היו סיפורים על אמבושים בחדרי מדרגות וגזיזת שערותיהן של אותן אוהבות בריטים. האם גל הרציחות הזה קרה ואיש פשוט לא ידע דבר מאז ועד היום.

נחזור לאש צולבת, שהוא באמת סיפור על אהבה, על אובססיה, אולי על ניצול, אהבה לא שווה. הם ידעו שזה אסור. הם ניהלו את הרומן שלהם בין תל-אביב לכדורים השורקים בשטח ההפקר בינה לבין יפו הערבית. דסי במחזה שלפנינו, בכלל התגייסה לבריגדה וזכתה למסיבת פאר משל היתה אחת הדביוטנטיות הדרומיות המפונקות. את אביר חלומותיה היא פגשה בכלל בחו"ל. הוא קצין מודיעין בריטי, אבל גם היא חיילת בריטית, איך היא בדיוק יכולה לספר לו בניכר של מצרים סודות מחיי היישוב בארץ. למה היא נמצאת ב"רשימות השחורות" כל-כך הרבה שנים אחרי שהסכנה חלפה (הוא מת) ואיך זה שאביה ואחותה "מגלים" את היותה מוכללת ברשימות השחורות, רק לאחר שגיסה העו"ד מתחיל להתעסק בתיק האפוטרופסות על הילד שלה. האין זה ברור מאליו מלכתחילה שהיא תהיה ברשימות כאלו מעצם נישואיה לקצין בריטי. ובכלל, כל קורותיה עד שובה לארץ הן אוסף קלישאות טלנובליות שאם לא היינו מכירים אותן מכל כך הרבה סיפורים אחרים, שם, יש לציין, לא הביאו את כל הפרטים בבת-אחת, ואולי דווקא בגלל שאנו מכירים, זה נראה כה דחוס, כה לא אמין, כה מתאמץ להשתמש בכל טריק אפשרי (ואני כבר לא יודעת איפה לדחוף את טריק הסניטר שבא לקחת את ניצול השואה הר מאייר לבית משוגעים, משל היה בלאנש דיבואה מחשמלית ושמה תשוקה, אל תדאגו הוא חזר כאילו כלום בסצנה הבאה), שאי אפשר שלא להתפתות לומר בפרפרזה על משפט אחד מפורסם, שכאן לא החמיצו שום הזדמנות להוסיף עוד קמצוץ של קלישאה ונאום דידקטי. לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות לספר סיפור אנושי, אולי קצת יותר קטן, יותר אישי, פחות לאומי ונאומי, אבל משהו שבכל זאת יציג קונפליקט שיוכל להצית שיח ובעיקר, יזיז לנו משהו בלב.

אני נזכרת אחרי כל זאת, ששם המחזה הוא האחרים, כלומר בעצם, אין לנו כאן את סיפור קורותיה של אהובת הקצין הצרפתי, כפי שנדמה היה לנו, אלא הרעיון הוא, כפי שמסביר המחזאי בתוכניה, להציג גלריית אחרים, דחויים, שמוצאים ניחומים ומשפחה זה בזרועות זה. אז כפי שנרמז מחלקו הראשון של המשפט הקודם, קשה כאן למצוא איזון נאות בין הדמות הראשית ובעייתה, אחרותה, לבין האחרויות המאולצות, אם בכלל, של הדמויות האחרות (אני מתאמצת להבין איזו אחרות יש לאב, לאחות, לגיס שאינו מופיע על הבמה). מה בדיוק תורמת לעלילה העובדה שריבה התחתנה עם רביזיוניסט ובשל כך היא דחויה (לא ברור כל-כך איך ודווקא היה מעניין לפתח, אבל אולי מיטלפונקט רוצה שנעיין במחזהו הזאבים לשם כך), או העובדה, שנזרקת לאוויר די בסוף, גם ללא פיתוח, בשל הדחף להספיק לדחוף עוד ועוד נאומי אחרות ושנאה, כי בעלת הפונדק היא אימו של אחד "הרוצחים" שהיו מעורבים בהוצאה להורג של כאלו בנות בוגדות. למה שום דבר מזה לא עלה בתחילת המחזה, הרי עצם נישואיה של דסי לאנגלי היא עובדה גלויה כבר מההתחלה. והנה לתבלין הוספנו גם עוזב קיבוץ, זונה מסכנה ופליט שואה. שיהיה. מה, לא יכולתם למצוא איזו אהובה אבודה להר מאייר, או אביר על הסוס הלבן לתיאה. אבל הבעיה העיקרית עם תימת האחרות של המחזה, היא שמרוב אחרים, אנו לא מבינים כלפי מה הם אחרים. מהי הסביבה הנורמלית. איך נראית משפחה נורמלית בפלשתינה, ולא, צעירה שנישאת לעו"ד עשיר ועוד נוסעת לירח דבש (בטבריה), זה לא בדיוק דוגמית מייצגת ונראה ששאובה היא מחלומות של היום ולא של אתמול.

גם בגזרת התפאורה והתלבושות היה לי קשה להאמין שאנו בפלשתינה. הכול היה כבד, עירוני ואירופאי מדי. בגזרת המשחק לא נצפו נפילות. בלטו בעיקר עירית קפלן בתפקיד בעלת הפונדק, סליחה הפנסיון, אידה, יותר בקטעים הקומיים, עם התזמון הנהדר שלה ופחות בנאומי הזר-שנוא, אפילו היא לא יכלה להם. יצחק חזקיה בתפקיד כמעט ללא מילים, ודווקא של ניצול שואה אפאטי, עיצב את הדמות הכי אמינה והכי מרגשת בסחרחרת הדמויות וקורותיהן שנעו בתזזיות מסביב, אולי בגלל שעליו, לא ידענו כמעט שום דבר. סר דודו בתפקיד האב, היה טיפה אובר-דה-טופ כרגיל, אך בכל זאת הצליח להעביר מחווה אבהית דאגנית, עם היוודע על היכללותה של ביתו ברשימות השחורות (כאילו זה לא אמור להיות ידוע מראש). כנרת לימוני בתפקיד הזונה העסיסית תיאה סיפקה אף היא כמה רגעים קומיים נפלאים ואסתי קוסוביצקי, ידעה לא להגביר יותר מדי את הלהבות כדודה ריבה. נטע גרטי כדסי ניסתה לייצר דמות מורכבת ופה ושם כשנתנו לה להתרווח זה עבד (למשל בסצנה עם עמירם בכתונת לילה, למרות הסיטואציה המאולצת לחלוטין), אלא שמרוב מפנים ואפיונים, לרוב היא אבדה בגודש שהועמס על הדמות הזו. פחות התחברתי לדמויות האנמיות של עמירם הפסנתרן בגילום אבישי מרידור (שבאופן ראוי לציון ניגן בעצמו נעימות על הפסנתר) והאחות גילה בגילום ג'וי ריגר. המפגשים בין האחיות לצערי היו הקלישאתיים והחיוורים ביותר בהצגה.

לסיום, חבל לי מאוד שנושא מרתק וראוי זכה כאן לפיתוח בעייתי ביותר. יותר מאשר רצון לשאול שאלות, נראה שהיה כאן, בצוק העיתים, ניסיון להפגין, כמו מרשק במחזה, נאמנות יותר צדיקה מהאפיפיור, אפילו יותר ממה שהיתה מבקשת אחת שרה.

האחרים, תיאטרון הקאמרי. פרימיירה חגיגית 2.10.18. מחזה מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו. תפאורה: אלכסנדרה נרדי, תלבושות: עפרה קונפינו, מוסיקה: שפי ישי, תאורה: עדי שימרוני. משתתפים: נטע גרטי, עירית קפלן, ג'וי ריגר, יצחק חזקיה, אבישי מרידור, דודו ניב, אסתי קוסוביצקי, כינרת לימוני, גיא מסיקה.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *