הסאטיר בתיאטרון

צל הגשם

על 'ארוחת טעימות' בתיאטרון הקאמרי

כוחו של המחזה הזה של שלמה מושקוביץ הוא בכך שהוא נכתב והועלה על במות עכשיו. אבל כעת נשאלת שאלת מיליון הדולר: בדורותיו או גם בדורות אחרים? והתשובה שלי האינטואיטיבית כעת היא לא בדורות אחרים. אבל כן, חשוב כעת לדבר על מה שמדובר כאן, אפילו אם זו שיחת היום רק לעוד שבועיים, או שלושה או שנה שנתיים. כי אח"כ דברים ישתנו. אבל זה סיסמוגרף, אבן דרך בתהליך שאנו נמצאים בשיאו, כשאנו יודעים מאין אנו באים, אך לא ידועים כ"כ לאן אנו הולכים ובכל זאת, צריך לתעד וצריך להציף וצריך להציב מראה וצריך להתעסק במה שקורה.

כמו על האש המרגשת שעלתה בתיאטרון הקאמרי לפני חודשיים, זוהי הצגה אקטואלית מאוד, אפילו אקטואלית מדי, מכיוון שהיא ספציפית מאוד בנושא שלה, מבחינתי פריים קטן מדי של בדיקת הישראליות, גם אם חשוב להתייחס לאותו פריים. כאילו לקחו את התמונה האחרונה בשיאו של תהליך. והתהליך התחיל מזמן ואולי כעת, נחשף שהוא בעצם עובר את הפסגה ומתחיל לגלוש את הלא-נודע, אלא הצד האחר, הצד של צל הגשם, הצד הלא נכון של הקו הירוק.

אולי לכמה תל-אביבים שבעים ומנותקים שצריך לשים להם מראה מאוד קרוב מול הפרצוף זה נכון להעלות את המחזה הזה. גם אני תל-אביבית שלא יצאה מתל-אביב 23 שנה, למעט יום פעם בחצי שנה אולי. אלא שלהבדיל מאלו שנולדו למחוזות השמאל החילוניים (או אולי צריכים להגיד החילוניים השמאלניים), אני עולה חדשה למחוזות אלו. המקורות שלי דתיים לאומיים, למען האמת יש לי משפחה בדיוק כזאת בשומרון ובעוד כמה מקומות דומים, למרות שאני כבר לא בקשר איתם שנים. וזה גורם לי לא להיות בדיוק בצד השמאלניים המסתכלים מלמעלה (או אם ניתן הנחה, מבחוץ) על המתנחלים האלו, אלא דווקא להפך, אני מרגישה הרבה יותר בבית בצד המתנחלי (כמו שפת אם שמעולם לא ממש נשכחה) ומסתכלת על השמאלנים כמו על מוצגים בתערוכה, רואה את כל הפגמים שלהם, ואין צורך לחזור על זה. כתבתי על זה מספיק.

דור ההורים - מכאן ומכאן, ארוחת טעימות (צילום: ז'ראר אלון)
דור ההורים – מכאן ומכאן, ארוחת טעימות (צילום: ז'ראר אלון)

ומהפריזמה הזאת, ההצגה הזו נראית לי מאוד מוזרה. אבל לפני שאשכח, אבל אני צריכה להגיד שהדמות של נטע בהצגה, אני לא יודעת למה, מאוד מזכירה לי שתי דמויות מאופרות של מוצרט, אחת זו דספינה מכך עושות כולן והשנייה זו בלונדשן מהחטיפה מהארמון. אין ספק שבלי הדמות העסיסית והמופרעת הזו, שיצאה מאיזה סרט אירופי או בריטי (סרטי מייק לי או האחות מארבע חתונות ולוויה אחת), וכמובן שהיא גם המראה המעוותת או הישרה בעצם, שבתוך המראה שניצבת מולנו (עם הסברים כנים ומעוררי צחוק על מה שבעצם קורה, למי שלא הבין, על הבמה או בקהל…), ההצגה הזו שלפנינו היתה רק משחק תפקידים דידקטי ולא מעניין במיוחד, לפחות אותי מנקודת המבט שלי כאמור, בקלאש של השמאלנים עם המתנחלים במין סיפור מאוד סכמתי על רומיאו המתנחל פגש את ג'ולייטה הבת הנאיבית של העיתונאי השמאלי הקיצוני, שכבר קצה לה במשחק ה"צדק לפני הכל" של אביה ואולי היא בעצם הולכת עם המתנחל שלה רק כמרד באב (אותו היא מאשימה באלימות של שנים כלפיה), או כמרד בחברה שלה. כי למען האמת, הקישור הזה בין השניים, לא פתור. בסדר, צריך אותו כדי שאפשר בכלל יהיה לדבר ולהעלות את המפגש בין שני זוגות ההורים, אבל בכל זאת, לא תזיק קצת קוהרנטיות סיפורית. אי אפשר להתחיל בדאוס אקס מכינה, בדרך כלל זו דרך לסיום. כי אם סיפור המשיכה בין שניהם לא פתור, והוא לא פתור כאן, אז בעצם, לא כל-כך ברור על מה מתנצחים. זה הופך להיות מן משהו כללי ודידקטי. בעצם הדמות של רותם, שהולכת אחרי המתנחל, היא הדמות הכי משעממת ולא אמינה כאן. אפילו המתנחל מעניין מעצם זה שהוא באמת בודק אם ככה הוא יכול עדיין להיות דתי ומאמין. מעין תקופת חניכות שכזאת, בדיקת האמונה. ובדיאלוג שלו על כך עם הוריו, האב שמנסה להרחיק אותו בכל מחיר מהבחורה ה"לא ראויה" הזו ולהבטיח את העתיד הרבני המזהיר של הצעיר העילוי, במין ייצוג שהוא יותר קריקטורה שמאלנית על מתנחל מאשר מתנחל באמת, והאם, שמקבלת את בנה ויהי מה, בייצוג פחות או יותר נכון של דמות המתנחלת, אולי כי אמא היא אמא באשר היא. ועדיין, זו לא רחוווול מארץ נהדרת, אבל גם כאן נתנו לה כמה רפליקות, ספק אמינות, ספק מתנשאות. מעניין שאת השמאלנים לא הפכו לקריקטורות. בכל אופן, לא עד כדי כך. האם באמת השמאלנים לא מכירים מתנחלים או שההתנשאות הזו שלהם מעל המתנחלים הופכת אותם למעין אנטישמים ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה…. אבל הנה הבת קראה בהצגה הזאת לאביה נאצי… "זה שאמר שאלוהים מת הוא לא היה נאצי במקרה?" (ניטשה לא היה נאצי, אבל הנאצים השתמשו בו אח"כ כמו בוואגנר; ואגנר וניטשה העריצו בהתחלה זה את זה, ואפילו ניטשה הקדיש לוואגנר את הולדת הטרגדיה, אבל אחר-כך חזר בו מהערצתו זו; שניהם היו אנטישמיים לא קטנים, אבל תמיד אני נוטה להניח שהם מייצגים של בני תקופתם ולא היוצאים מהכלל). והאב השמאלן מאשים את הימנים בפשיזם…

קול חתן וקול כלה, ארוחת טעימות (צילום: ז'ראר אלון)
קול חתן וקול כלה, ארוחת טעימות (צילום: ז'ראר אלון)

אני מצטערת על הפיסקה הארוכה הקודמת, אבל לא היה לי איפה לחתוך… ככה זה שמשייטים על זרם אסוציאציות. האב, אביר הצדק, נלחם בחירוף נפש על אותו "צדק" ערטילאי, גם במחיר אובדן פרנסתו (הוא מפוטר מהעיתון במחאה על צנזור כתבה שלו על-ידי הבעלים החדשים, הלאומיים) וגם במחיר אובדן בתו, שקצה ב"צדק לכולם רק לא לבת שלך הפרטית", שזה הגבול של כמה שמאלן יכול לרדת על עצמו, לא בלי איזו טפיחה על השכם, לא ברור לי עדיין אם הבדיחה היא על חשבונו של יואל, הדמות במחזה, או על חשבונו של המחזאי עצמו. והנה ענין אקטואלי נוסף ולא מעובד או מטופל מדי. אם המשפחה הילה. מישהי קצת ניורוטית שנמצאת בטיפול ומעשנת ג'וינטים (סיגריות ללא ניקוטין, מסבירים לנו לפני ההצגה, כי אתם שזוכרים שלפי החוק אסור לעשן סיגריות רגילות על הבמה, גם זה נקרא עישון בפומבי), היא אמורה להיות אדריכלית מצליחה, אבל זה לא ברור לפי ההתנהגות הזו שלה וגם כשמתברר בסוף שהחברה שלה קרסה והיא בחובות של שני מילון שקל, הבריחה לנוירוטיות, ל"סטנדרטים" של החתונה ושל החיים ולטיולים על שפת הירקון וההסתרה לאורך זמן מהמשפחה שלה, לא נראים מציאותיים במיוחד. אם נשפוט לפי הדור הבא, הבנות שלה, גם זו בעצם איזו בדיחה על דור ההורים. ואם הילה, האם, אומרת שהם נהיו כמו ההורים שלהם, צר לי לאכזב אותה… להורים שלה לא היה פסיכולוג וכנראה שגם לבנות שלה לא יהיה. היום כבר לא חוקרים ובודקים מי אני ומה אני… היום הכול ברור יש טובים ויש רעים. רק למתנחלים מותר לבדוק, אולי הם עוד יעברו צד. השמאל הצעיר הפך לאנדרדוג של 'אם תרצו' או בעצם לחברי 'אם תרצו', כמו שהימין עד היום עדיין פועל כמו האנדרדוג של מפא"י ההיסטורית, תוך שהוא מסלק את האלטרנטיבה של נסיכי הליכוד לפח האשפה של ההיסטוריה. כאילו שהם לא בשלטון 40 שנה. טוב, ביבי אלוף בלהיות אנדרדוג. לא אני אמרתי את זה.

ההורים השמאלנים בחדר השינה, ארוחת טעימות (צילום: ז'ראר אלון)
ההורים השמאלנים בחדר השינה, ארוחת טעימות (צילום: ז'ראר אלון)

אבל אולי בעצם ההצגה הזאת אופטימית בעצם עיצוב הצעירים שלה. הנה הם מתחתנים זה עם זו, אפילו גורמים לשמאלנים האלו להגיע לשטחים, לערוך את מסיבת החתונה בצינעה, על הדשא מאחורי הבית ולא באיזה אולם אירועים מפונפן "בקצה האחו", משהו ששייך למה שהיה פעם קיבוץ ומוכר כעת ניחוח של קיבוץ במחיר של 170,000 שקל, חצי חצי. ההורים סופרים את הכסף, לא קל כשלשניכם אין עבודה. וחובות. בגלל מאכרים בענף הבנייה (רמז לפרשת הולילנד, אבל ככה בקטנה, כך שזה כמעט לא משתייך לפה). והם בעצם מבינים שלא צריך לעמוד ב"סטנדרטים" וללכת לארוחת טעימות כדי לבחור פריטים בתפריט עם שמות מופלצים. שמאלנים שמאלנים, אבל הם מזמן שכחו מה זה להיות סוציאליסטים, כמו שהקיבוצים כבר לא קיבוצים. אבל הנה גם המתנחלים עושים כברת דרך והם מאפשרים לאחות הכלה לשיר בחתונה, בניגוד לציווי של קול באישה ערווה ("רק להגיד את זה, זה מחרמן," תגיד נטע בהתחלת ההצגה). והיא שנתפסה בלי הכנה מוקדמת, מקבלת השראה דווקא מהמואזין בעיר הערבית ליד. וואו, חשבתי שאפילו יתנו לה לשיר בערבית בחתונה. טוב, הגזמת רקפת, נראה לך שהם באמת יעזו לעשות דבר כזה, גם לשמאלנים יש גבולות…. זו הצגת בידור… בקאמרי…

אהבתי מאוד את התפאורה המיוחדת של ההצגה הזו שהיתה ספה אחת ארוכה וגדולה שמתעקלת בקצהה האחד למיטה הכפולה של ההורים ובקצה השני לחדר של רותם. אהבתי כאמור במיוחד את נעמה שטרית בתור נטע. היא לא רק שיחקה באופן כנה ומרענן (טוב, כתבו לה את התפקיד הכי מעניין עם הכי הרבה בשר כאן), אלא גם שרה בצורה מרגשת והפגינה יכולות קוליות שגורמות לנו לחכות לאיזה אלבום אולי. אין ספק שצפוי לה עתיד גדול. איה גרניט שבא, היתה מדויקת ונוגעת ללב כנורית המתנחלת וכל כך הזכירה את אמא שלה, זהרירה חריפאי, מה שנתן רק עוד עומק לתפקיד הזה. מוטי כץ כיואל, היה אף הוא מדויק ואמין, מה שלא יכולתי לומר על לימור גולדשטיין שהיתה קצת קריקטורה מדי (למרות מחיאות הכפיים אחרי המונולוג "נמאס לי מהחרא" הסוחף), ולא על הדר ברוך בתור רותם, שהיתה לדעתי סתמית ולא מוסברת, גם ברמת הכתיבה של הדמות במחזה, כאמור וגם ברמת הביצוע שלה. דוד שאול, עיצב נתנאל רגיש למדיי, אך גם כן לא פתור על הסוף. יהודה, האב המתנחל, בגילומו של יואב לוי עוצב, כנראה בכוונה, בתור אב דידקטי וחדור דעות קדומות, לדעתי בהגזמה יתרה. קצת מזכיר לי איך לערבים יש דעות קדומות על ישראלים, גם לאלו שבאמת באים בניסיון לייצר דו-שיח עם היהודים.

תמונה קבוצתית בחתונה, ארוחת טעימות (צילום: ז'ראר אלון)
תמונה קבוצתית בחתונה, ארוחת טעימות (צילום: ז'ראר אלון)

בסיכומו של יום, זוהי עוד חוליה חשובה בדו-שיח שמעלים בקאמרי על החיים בישראל היום ובתגובה המהירה לאירועים. החיפזון הקאמרי הידוע לא ניכר כאן, אם כי עדיין נראה לי שהמפגש בין השמאל והמתנחלים לא היה מבושל עד הסוף. עדיין זה תפוח אדמה לוהט שקצת קשה לאליטה התל-אביבית לגעת בה. וכן, המחזאי בכלל גר בגליל, אבל הנה גם את התוכניה בחרו למלא בסיפור המפגש שלו עם אמילי עמרוסי, מתנחלת גאה ורהוטה מאוד, בשיחה מרתקת ואמיתית הרבה יותר מהמחזה, שבנוסף לכל תקוע בימי קדם, עם דמות המתנחל הפטריארכלי, הרודה באשתו "הקטנה". כאילו המחזה הזה צריך הסבר ועדכון. וכן, הוא צריך, אך לא בתור פיגום, אלא, לצערי, בתור מפגש שאני מקווה שיצעיד אותו הלאה לעבר עיבוד הרבה פחות סכמטי של מפגש שכזה. הנה זה אפשרי. מעניין שכמו במחזה, גם המחזאי בסוף נוסע אל אמילי להתנחלות. כן, זה מקום מקסים, ואני שואלת את עצמי האם אתם לא מגיעים לשם כי זה מעבר לקו הירוק או בגלל שאתם מפחדים שאיזה פלשתינאי מתוסכל יקום בבוקר וירצה לעשות פיגוע, לירות, לדרוס, לדקור, לזרוק בקבוק תבערה…. האם מה שמניע אתכם זה פחד או עקרונות ומה שווים כל העקרונות האלו ("שהורסים לנו את החיים" אומרת הילה כשהיא מבינה שבעלה איבד את עבודתו בגללם) או הפחד הזה.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *