הסאטיר בתיאטרון

חוזרים לוודוויל

על המחזמר 'שיגעון המוזיקה' בתיאטרון הקאמרי

הגעתי לשיגעון המוזיקה בתור פרס ניחומים של הגורל, על-זה שהפכתי יום קודם וברגע האחרון למבקרת נודדת של האופרה הישראלית, מודרת מפריימריות כתודה על ההשקעה הרבה שלי בביקורות הצולבות אותם תדירות לבקרים באריכות יתרה ובפרטי פרטים מייגעים (ועל כך עוד יסופר בביקורת הגרועה שאכתוב עוד כמה ימים על סלומה עת אצפה בקצרמר המדובר). כנראה אוהבים היום קצר ושקרן. במילא הקהל לא מבין, ומי שמבין, צריך לשקר לו, מקסימום הוא יתרגז אחרי שהוא שילם כבר את הכרטיס. וההקדמה הזו אינה באה רק ממרמור, אלא כהקדמה לגופו של עניין. אני עדיין תוהה מה חשבו לעצמם מי שהעלה את הזוועתון הזה, שגעון המוזיקה בקאמרי, למה. כותב בתוכניה מיודענו מהאופרה מיכאל אייזנשטאט סריקה רחבה, אם כי חסרת בסיס מספק לגבי תחילת סוגת התיאטרון המוזיקלי, ומסביר את זאת בדיוק. אנו עושים כסף מלהיטים מוכרים, מעין חזרה בהפוך על הפוך למופעי ה-revue [ואני אוסיף גם בן זמנם ומקבילם "הנחות", הוודוויל], שמהם צמח המחזמר האמריקאי (אבל נוסיף, לא זה שקיים באירופה שנים רבות קודם), מופעים שהיו אוסף של שירים מוכרים יותר ופחות ששרו זמרים מוכרים יותר ופחות במה שהיה במקרה הטוב סדרת מערכונים לא קשורים. מאמא מיה הוא המפורסם שבמופעי הז'אנר הזה, אך בהחלט לא הראשון. וכל זה טוב ויפה, אבל כאן לא מדובר במחזמר שעלילתו נתפרה לשירים לא קשורים, אלא במחזמר שהורכב ועובד לפי סרט עם עלילה מאוד ספציפית, שגם הכיל, במקרה, כפסקול רקע של התקופה, את השירים הכל-כך מפורסמים האלו, הפס קול הנמכר ביותר בכל הזמנים. ואני שמכירה בע"פ כמעט את הסרט ההוא, למרות שכשראיתי כעת קטעים שוב ראיתי כמה לא זכרתי, אבל בכל זאת רבות הן הסצנות והאמירות שהפכו לקלאסיקה כבר וכמובן הפסקול שחרשתי עליו, בילדותי וגם הרבה יותר מאוחר, יושבת ונחרדת. ואחר-כך נחרדת גם מהבימוי הישראלי. ללא סדר מחייב: למה מדברים על שנות ה-70 וכל הבנות עם בגדים משנות השישים, עם חצאיות מיני לא שייכות ושמלות סטייל מארי קוונט והגברים יותר מדי קוליים עם ג'ינס במקום עם מכנסי גברדין אופייניים. למה ממציאים עוד אריות לכל דמות, אבל בסגנון מוזיקלי לגמרי לא קשור. מאיפה צצה הדמות המפגרת של פאולין (בסרט רק מדברים עליה והיא לא מופיעה) ולמה כל הדמויות שם של הבנות הלכו במהירות כאילו הם יצאו מסרט מצויר. ואת מקום המסעדות המתחלפות שבהן מבקרים גיבורי הסרט, החליף הדיינר של מייקי כמקום כמעט קבוע (טוני וסטפני נפגשים במקום אחר לא מזוהה), עם מלצר על גלגליות, שאני ממש לא חושבת ששייך למקום ולתקופה. הנה כך הופכים מסמך חברתי אותנטי, ריאליסטי וקשה לצפייה (כולל זיונים אנונימיים במכונית לצד המועדון כדבר שבשגרה ואח"כ אונס קבוצתי במכונית שכאן נשמטו, נאמר לי אחר-כך לבקשת הקהל) שנוצר בתקופה ההיא על התקופה ההיא (ובזו גדולתו), למוצר סכריני, שיותר מאשר הוא מנסה להתכתב עם המציאות של היום או לומר משהו באמת על חוסר המוצא של הדמויות במחזה, הוא יותר מתכתב עם להיות נחמד סטייל סיפור הפרברים, סצנת הקרב בו נפצע טוני כמעט מועתקת משם, וגם כל ההופעה של חבריו של טוני (ד"א, אותו שם לגיבור הראשי, צירוף מקרים נחמד) היא יותר כאן במגרשי כדורסל מגודרים כמו אצל הג'טס ולא כמו אצל צעירים חסרי-כיוון בברוקלין, בואכה סטאטן איילנד בשלהי שנות ה-70. למי שתוהה, אמנם טוני בסוף הסרט נוסע כל הלילה בסבווי לסטפני במנהטן (לא במחזמר שלפנינו), אבל הגשר בו מסתובבים טוני וחבריו, וגם טוני וסטפני, הוא גשר ווראזאנו-נארוס שמחבר את קצה קצהה המרוחק של ברוקלין (שכונת ברידג' באי) לסטאטן איילנד, הכפר של העיר ניו-יורק. אולי גם סמל לחיים יותר טובים בפרבר שקט, בית עם דשא כמו שטוני רוצה לקנות לאמו.

עוד תהיות, למה פרנק גוניור, אחיו הכומר של טוני, שחזר בשאלה להתפלצות הוריו, שינה את שמו לאדי, אדוארדו, כנראה שינוי של הרגע האחרון, כי בתוכניה (לא תיקנו) עוד הופיע במקום מסוים פרנק גוניור. הרבה יותר אותנטי ובעל אמירה פרנק גוניור, הרבה יותר אומר על הקשר בין הבן והוריו, הוא כאקסטנציה של החלומות שלהם. הבדיחה על אלוהים לא מרכזיה (האם הולכת להדליק נר בכנסיה ומבקשת שבנה יתקשר אליה) נכנסה לפה, כמו גם הריקודים של טוני בחדרו, כמו גם רבים מהדיאלוגים בין טוני וסטפני (כולל הניים-דרופין הסנוביסטי כמעה והמונולוג הזכור מאוד על המאהב המבוגר והשתלטן שלימד אותה אורחות מנהטן, כך שהיא חסרת ההשכלה שלא למדה בקולג' לא תגיד כל הזמן שהיא לא יודעת את זה ולא יודעת את זה. תמיד זה הזכיר לי את אבא ארך רגליים), אבל איך זה קיבינימט שאפילו לא יכולנו לראות את הסצנה השלמה בה טוני רוקד את Should be dancing (בקושי הכניסו את תנועות האגן האיקוניות והתנועה האיקונית עם היד למעלה, שכל ילד ומבוגר בזמנו אימצו, בסצנות לא קשורות) ואיפה לעזאזל הסמל של הסרט – הרצפה המהבהבת של 'אודיסאה 2001', מועדון הריקודים בו שולט טוני, שאחרי הסרט ההוא הופיעה בכל מקום אפשרי עד שיצאה מן האף. אני זוכרת שסטפני אומרת בסרט, במה תעבוד במנהטן, אני ידעתי להדפיס, מה אתה יודע. זה לא היה פה. תמיד חשבתי אחרי זה שאני צריכה לדעת להדפיס, זה חשוב כדי להתקדם בחיים. טוב הייתי בכיתה ה' אז. בסצנות הריקודים של התחרות אפילו זיהיתי טיפה את המקור, אבל כאן מדובר על בידור בכפית לקהל מבולבל, אז בואו נוסיף כמה הנפות וירטואוזיות אך לא קשורות בעליל לז'אנר הריקודי בו מדובר. למרות שכן היתה הנפה אחת קטנה בריקוד הגרוע למדי שהביא לטוני ולסטפני את הניצחון הלא ראוי בתחרות הריקודים ההיא בסרט. אה – וזה באמת היה הסוף – רצף ריקוד סטפס אירי בתוך קטע ריקודים במועדון דיסקו. FTW. שכחת שאתה אמור לדבר דיסקו, כוריאוגרף קטן שלי…

בעוד הסרט מתיימר להיות מסמך אותנטי, שנים אח"כ יודה מחבר הסיפור שעל פיו נבנה הסרט כי פברק אותו, ובכל זאת, הסרט מתרחש במקומות לא נוצצים בעליל, כולל הדיסקוטק שכוח האל שלו שלמרות הרצפה המהבהבת הוא די עלוב, הדמויות לא מנצנצות ולא ממורקות, אלא רוקדות ממש לא מושלם ומהוקצע כראוי לפרבריסטים לא מקצועיים, כולל טוני עצמו, התלבושות שלהם זולות על גבול הגרוטסקיות, עם מכנסי הגברדין, החולצות המקושקשות ונעלי העקבים לגברים (אויש געוולד, בובי סי בסרט נועל נעלי פלטפורמה לבנים עם עקבי 10 ס"מ וגם טוני לא חף מעקבים בסצנת הריקוד המפורסמת), הרחובות עלובים, הבתים עלובים (גם קטע מנהטן לא בדיוק מציג ארמונות), המסעדות עלובות, הדיאלוגים מראים על עליבות הדמויות כולן, זהו טוני של סיפור הפרברים בהפוך על הפוך, הוא אינו ממורק ונקי, כמו במה שנכתב אז כמחזמר במקור. יש הבדל בין התמונה הקשה, אך הממורקת של מחזות הזמר לתמונה הסופר אותנטית של הקולנוע, במיוחד זה של שלהי שנות השבעים, שפינה מקומו לקולנוע ממורק ופנטזיונרי של תחילת שנות ה-80. בסרט טוני (שנקרא בסיפור המקורי וינסנט ולא בכדי הפך לטוני בסרט, ברפרור גמור למחזמר ההוא) אינו מפחד להיות דמות חבולה, הוא אינו זוכה בנערה, היא צוחקת עליו שהוא קלישאה, הוא פוגע בנערה אחרת. והוא אפילו מגיע לתחרות הריקודים, פסגת חייו עד כה, עם פלסטרים על הפרצוף. שום אהבה לא קיימת שם, רק העליבות וקשיי החיים. אבל איך תציג דבר כזה במחזמר ועוד לא סתם מחזמר, מחזמר להיטים ממוחזר – juxebox musical כמו שקורא לזה מיכאל אייזנשטאט בתוכניה, בלי שמישהו יחשוב שהבדיחה כאן על חשבונו. כן חברים, לקרוא לילד בשמו זה אמיץ, אבל עדיין לא מכשיר את השרץ.

בסרט עוצרים רגע לפני הבדיחה. טוני מאחר כמעט לתחרות הזו, אבל בסרט, הריאליסטי, הוא עדיין פוגש את סטפני ממתינה עצבנית בכניסה. כאן בהתאם לחוקי הז'אנר, הוא לא מגיע אפילו לאחר הכרזת שם הצמד המופיע, והנה הוא בא אחרי שבת זוגו מספרת לקהל שהוא לא בא… ואז הוא נכנס ואוחז בבת זוגו ועוד מעט תחשבו שהם יפצחו בוואלס באולם הנשפים של הנסיכים, אבל אז, מוזיקת דיסקו, בלדה. אבל הם כן באולם הנשפים, מה זה כל ההנפות האלו… לא, זה לא רק לא הדיסקוטק העלוב בצד הכי נידח של ברוקלין, זה דיסקוטק עלוב על במת הקאמרי עם שניים וחצי אנשים, אבל את השמלה של הנסיכה יצר מעצב במיוחד. דרור קונטנטו, שיוצר לפיגורות כמו מירי רגב ושרה נתניהו. לא סיפרו לכם שבדרום ברוקלין אין כסף למעצבים וגם מי שמשחקת אותה נסיכה שם, היא עלובת נפש בדיוק כמו כל האחרים. בכל מקרה, השמלה ממש לא הרשימה, לא כשמלת נסיכה ולא כשמלת סטפני.

הנה כי כן במעבר מסרט שחור וקשה למחזמר ממורק, אנו מקבלים במקרה הזה מרק עכור, סלט גס, שמציב עלילה לא ברורה (לא ממש מבינים מה קורה בסוף עם אנט, ההיה אונס או לא), מעוקרת מכל עוקץ, קצב בעייתי שנע בין דיסקו תזזיתי של שנות ה-70 לדיינר מאנפף של שנות ה-50 או ה-60, למה לעזאזל פאולין נוצרה כדמות מאנפפת של סרט מצויר, טוב צריך להראות כמה אנו מתרחקים מדרמה ריאליסטית, לאריות של מחזמר ישן ורומנטי, איפה פה הרומנטיקה בכלל, גם אם זה אריות של סבל, בסרט הסבל הוא הרפש בו הכול מתקיים, לא צריך לעצור כל הזמן ולומר, אני סובל, אבל ככה זה במחזמר, חוקי הז'אנר. רק מפה לשם עם כל השינויים שנדרשו למעבר הז'אנר, לא ברור עם מה נשארנו בסוף. אה כן, השירים. היינו צריכים לחגוג על השירים, לשם כך התכנסנו, אפילו הכניסו לחגיגה את Tragedy, להיט ענק מהתקופה ההיא של הבי גיז', הלהקה העיקרית בפסקול, אך לא היחידה, ואפילו עשו לנו טובה ועוד השאירו כמה שירים באנגלית (בביצוע קרולינה המעולה כטנדי, דמות שנוספה פה, דיירת המועדון, וגילן שחף כמונטי, ספק תקליטן ספק לא ברור מה הדמות שלו). אבל בכל זאת לא ויתרו על תרגומים, שהיו יעילים למדי לכשעצמם, אך מגוחכים מעצם הבחירה לתרגם את השירים האלו בכלל. ובכל זאת, למה. אם באנו לשמוע להיטים, למה התקשו לתת לנו שיר אחד שלם, למה את כל השירים קצצו. אפילו בסרט לא התעללו בנו ככה ושם עוד זה היה הגיוני לקצץ אם יש צורך. והריקודים, במחזמר הכול אמור להבריק, אבל תודו שזה ממש לא מתאים כמדובר על תחרות ריקודים של חובבים. ודווקא בקטעים שכן יש ריקוד מדהים, של הפורטוריקנים שטוני מעביר להם את גביע הזכייה בסופו של דבר, כאן עשו ריקוד די דומה לזה של כל האחרים… טוב, נו, הבנתם… עוד לא נרגעתי מהקטע של ריקוד סטפס אירי באמצע הדיסקו. כאילו. בעל הבית השתגע…

אני רוצה להמשיך את המאמר של מיכאל אייזנשטאט. אכן, נוצר פה ז'אנר חדש של מחזמר להיטים. לרוב ממציאים את העלילה שמאגדת שירים לפי נושא, לרוב מלחין. מה שחשוב זה השירים, היתר זה מילות קישור. תנו לנו את השירים ונשמח. כך היה במיקה שלי (ד"א, מיקה האמיתית היא מיקה בשן, שלאחרונה פגשנו בנסיבות טרגיות). הרגשתי שהמחזמר ההוא עלוב, אבל לא יכולתי לעמוד בפני ההקשרים הרגשיים העמוקים שנקשרו ברבות השנים לשירים של יאיר רוזנבלום שהוצגו שם וחזרתי הביתה מרוגשת ודומעת, אם כי מאוד לא מרוצה מהעלילה המפגרת. אולי צריך לקרוא לסוגה הזו מחזמר המחזור. לא בכדי אני נוהגת לרוב להדיר רגליי משלל ההפקות שעלו פה ששייכות לז'אנר. אפילו אני לא זוכרת את השמות שלהם, זה עם שירי נעמי שמר, זה עם שירי שלמה ארצי ועוד כנראה יהיה ההוא עם שירי אייל גולן. היה גם אחד, שאולי יכול גם להיקרא תחת הדגל הזה, עם שירי אום כולת'ום בתיאטרון יפו. הקהל בא בשביל השירים (במקרה של אום כולת'ום: קיצורי שירים, למי יש סבלנות לשיר חצי שעה), אבל אמנות אמיתית, חוץ אולי מאמנות הביצוע, אין פה. בואו נקרא לילד בשמו. זוהי חזרתו של הוודוויל בתלבושת מנצנצת ובהשקעה מרובה, תחת קורת הגג של התיאטרון הרפרטוארי, אבל עדיין זה וודוויל, לא תיאטרון. הסיבה היחידה שהוא עבר מהתיאטרון המסחרי לרפרטוארי היא שהוא הדרך היחידה היום שהתיאטרון הרפרטוארי יכול להחזיק את עצמו כלכלית. וזה מאוד עצוב, פני הדור כפני הכלב. אבל אולי בסוף נוכל להעלות את המקקים של נסים אלוני, על חשבון קהל הוודוויל שאפילו לא ידע שהוא כזה, כי הוא הולך … לתיאטרון…

וזה בולט במיוחד במקרי גבול כמו המקרה שלפנינו. כאן לא נתפרה עלילה במיוחד, כאן לקחו עלילה אותנטית וניסו לרדד אותה ולהוסיף לה כדי להפוך אותה לוודוויל. ויצא להם מפגר. ואז זה הגיע לארץ. ובנוסף לכל הצרות שמזמן אחד מחזמר שנרקח לו בחו"ל, כבר בסוף שנות ה-90, יש לנו כאן כאמור, תלבושות לא ברורות, בימוי טרחני, תפאורה יחסית בסדר, אבל ללא רצפה מסוימת מאוד מחויבת המציאות במקרה הזה, וכוריאוגרפיה ממש לא ברורה, ויותר מדי משתדלת. וכאן זה מאוד חשוב, זה לב הסיפור.

נחת מסוימת נרשמה מצד המשתתפים ובמיוחד גל פופולר כטוני. כן הוא משחק אותה קריקטורה של ג'ון טרוולטה בסרט, אבל עדיין למרבה ההפתעה זה מייצר דמות ואפילו מייצר הזדהות ומשעשע במובן הטוב של המילה. שני שאולי, כמו מקבילתה הקולנועית, דונה פסקו, בתפקיד אנט, נדמה שהוסיפה כמה קילוגרמים במיוחד לתפקיד, היא מאוד משתדלת, אבל זה לא תמיד מצליח לה ואני לא בטוחה אם זה בגללה או בגלל שהדמות של אנט פשוט נרמסה ועורבבה עד בלי הכר במרקחת המחזמר, האונס כאמור איננו, פתאום נוספה לה אריה בכיינית באמצע, גם הקטעים עם גל פופולר יצאו לא ברורים. מה באמת קורה בין השניים האלו, אנו לא מבינים. קשה להעביר את המורכבות הזו בז'אנר שטוח כמו המחזמר… אבל זה חיוני לעלילה… יצא פיתה. דנה פרידר היא בחורה מקסימה ורקדנית מעולה. גם שני שאולי רוקדת נפלא מישהי שיודעת לרקוד ומפספסת מרוב התרגשות. אבל דנה לא מציגה לנו את הדמות המורכבת והמתייסרת בתורה של סטפני. אלא מציגה לנו את דנה הנחמדה והחביבה. או ככה זה נדמה, אני לא מכירה אותה אישית. האנמורטה המושלמת, שקשה להשגה כמו כל אנמורטה וכאן זה מתבטא בסנוביות שלה. הס מלהזכיר כמעט, חוץ מבמרומז בסצנה עם המאהב הקודם, את הבעיות שלה. האח, הכומר שחזר בשאלה, וההורים, הופכים כאן לקריקטורות של עצמם בתוספת רפרנטים לפורטוריקנים התופסים את המשרות שלהם. הכול גדול מהחיים ובכלל לא ריאליסטי. וזו בעיה, שוב אומר, להשוות סרט ריאליסטי שהכול מתרחש בו כמעט באנדרסטייסטמט לזה. זה לא כמו במקרה של סיפור הפרברים, הסרט, עשור קודם, שיצא מלוקק כמו המחזמר שעליו הוא מבוסס, בבחינת מחזמר מצולם.

אם ממש רוצים להמציא מחזמר וודוויל לשירי הבי ג'יז, אולי מן הראוי יהיה לרקוח עלילה חדשה לחלוטין, מה שימנע השוואות עם סרט חשוב, שלא רק נחשב לסרט החשוב ביותר בשנה בה יצא, מבחינת התכנים בהם הוא עוסק, אלא לפיסת היסטוריה שראוי לזכור. אז תיאום הציפיות יהיה הרבה יותר ריאלי. תדעו שאתם באים לוודוויל וזה מה שתקבלו. ועד אז, אולי כדאי שבמקום לנטוש אחרי המערכה הראשונה, כמו רבים וטובים בהפקה הזו. נותרתי לבדי לבדי לחזור הביתה בגשם השוטף… כי אני חייבת לראות את מחיאות הכפיים. מן שריטה ידועה שלי. תחסכו לעצמכם את הכרטיס. אלא אם כן, אתם ממש רוצים לראות וודוויל הזוי, עם שירים חתוכים ומיקס לא ברור של מוזיקה, תלבושות וכוריאוגרפיה. לפחות היום, גם אם אתם הולכים לוודוויל, תוכלו לספר לחברה שהייתם ב ת י א ט ר ו ן….

שיגעון המוזיקה, תיאטרון הקאמרי, 8.1.19. עיבוד לבמה: רוברט סטיגווד, בסיוע ביל אוקס. עריכה: בריאן מקברייד. בימוי: גלעד קמחי. נוסח עברי: אלי ביז'אווי. כוראוגרפיה: עוז מורג. ניהול מוזיקלי: אמיר לקנר. תפאורה: ערן עצמון. תלבושות: אולה שבצוב. תאורה: אבי יונה בואנו (במבי). מעצב סאונד: ניראל שרון. הדרכה קולית: דוקי עצמון. מפיק בפועל: חיים סלע. משתתפים: גל פופולר, דנה פרידר, קרולינה, אלי דנקר, אסף הרץ, שני שאולי וכן: אלה רוזנצוויג, נוי הלפרין, גילן שחף, אלון סנדלר, ערן מור, עמית רייס, דויד בילנקה, טל וייס, סנדרה שונוולד, הראל ליסמן, יפעת כהן, יעל דובר, סהר שוורצברג, הגר אנגל, יובל קלו, רוני עובדיה, דניאל סטפן, נעה דגן, אדיר בובליל, ערן לחמן, מתן בן שימול, גל טופולנסקי, רותם יהודה, לירון כהן.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *