הסאטיר בתיאטרון

תרגיל מחפש משמעות

על 'הפרזיט' בתיאטרון קרוב

במסגרת המנהג מן העת האחרונה לשזור את הביקורות זו בזו, נמצא חוט מקשר בין ביקורת זו והמאמר הקודם על באה מנוחה ליגע של עדינה בר-און. שאלת תפקיד האמן בחברה. שאלת המניע של האמן. מה גורם לו לפעול, בחברה שלא רוצה את אמנותו, שלא מקבלת את אמנותו כמועילה לחברה, שלא רוצה אותו כחבר בה מעצם פועלו כאמן, אף על פי כן. מקרה הבוחן בהצגה הפרזיט מאת ורה ברזק-שניידר ובבימויה, העולה כעת בתיאטרון קרוב, הוא יוסיף ברודסקי וברית המועצות. יש בדיחה בנושא זה, מעידה גורדינינה (המפקחת על המשוררים הצעירים) במשפט ברודסקי: ההבדל בין פרזיט לבין משורר צעיר, הוא שפרזיט לא עובד, ועדין מצליח לאכול, ואילו משורר צעיר עובד, אך לא תמיד מצליח לאכול. ואז אני חושבת על ימינו אלו. על מי שאנו קוראים להם פרזיטים, כי הם לא עובדים למחייתם (רק לומדים…) ועל הריקוד על הדם של הטוקבקיסטים, למשל, לאחר התאבדותו של גבי שושן, כנראה בגלל קשיים כלכליים: הוא לא חייב להיות אמן, שילך לעבוד. לך תסביר להם שלא מתאבדים בגלל כסף, מתאבדים בגלל דיכאון. גבי שושן, עליו השלום, איבד את הדחף, זה שמניע אמנים לעסוק באמנותם, אף על פי כן. וזה חוזר במקרים רבים אחרים, פחות טרגיים. אבל יש אנשים שעובדים במפעלים וכותבים שירים, אומרת השופטת במשפט ברודסקי. נדמה שגם בימינו אנשים לא חושבים שאמנים באמת צריכים להתפרנס מאמנותם, כל שכן אמנים שיוצרים אמנות עם אמירה לא מקובלת, מתריסה. ובהתאמה, יש מי שחושב שצריך לשלול מהם גם תמיכה שמאפשרת יצירה לא מסחרית. למשל שרת התרבות. אופס, אבל זה כבר נוגע לעניינים המוכתבים מלמעלה על-ידי השלטון וכעת אנו לא מדברים על זה… לפעמים נדמה לי שהמחוך הקפיטליסטי שאנשים גוזרים היום על עצמם ומכאן על זולתם, לוחץ יותר מכתונת נסוס שכפה השלטון הטוטליטרי בבריה"מ על האזרחים. האנשים עצמם, אז, היתה להם היכולת להתנגד, הם היו משוחררים מהכפייה לכשעצמם. והיום? הכפייה היא בתוכנו. בדיוק כמו שדת הספורט והכושר החליפה את אופנת המחוכים. הסד נשאר, אך מחיצוני הפך לפנימי.


אבל כעת עסקיננו בברית-המועצות. ולפני שנגיע לעצם העניין, לדיון במקרה ברודסקי, או באמן ה"פרזיט", מוצגת לנו הקדמה ארוכה ארוכה על מה זה החיים בברית-המועצות בשיא ימי הקומוניזם. מסע אוטוביוגרפי מה שמושפע לא רק מברודסקי, אלא מסיפורים ששמעה המחזאית-בימאית מסבתה שלה, גיצלה מלקין. החלק הזה, כמו גם החלק על ברודסקי, מבוים להפליא, עם שלל רעיונות יפים, חכמים ומבוצעים להפליא, זה נראה חמוד, אבל בעצם, זה מקומם למדי אם חושבים על זה, כי כל ההקדמה הארוכה הזו נועדה להגיד לנו כמה היה רע רע ונורא בברית המועצות. ואנו כמעט שוכחים את זה מרוב שזה מבוצע כל-כך חמוד, אבל מה שיותר גרוע הוא שמרוב שהרוע מבוצע חמוד, אנו שוכחים שהוא נגוע בחד-צדדיות ובתעמולתיות בדיוק כמו התעמולה שהוא מציג בהגחכה חיננית כל-כך. שידורי החדשות הידועים לשמצה באותה תקופה, שלא דיווחו על אירועים חדשותיים, כפי שמקובל אצלנו היום, או במערב באותה תקופה, אלא באופן מגמתי ומעוות על ההצלחות החקלאיות בקולחוזים ובכלל במדינה:

העלייה בפעילות היצרנית של ההמוןקשורה באופן בלתי מוטל בספק בהתפתחות הדמוקרטיה הסוציאליסטית. אחת מהעדויות לכך היא הדוחות המרובים על הניצחונות העמלניים של הצוותים במפעלים, בתי החרושת, אתרי הבנייה וקולחוזים אשר התקבלו בימים האחרונים בישיבה של אסיפת המועצה העליונה. היום, החולייה של תחבורת התחזוקה תחת פיקוחה של גיבורת העמל הסוציאליסטי פריברזיבה מהקולחוז "דרך לנין" מאיזור רוסטוב דיווחה על הישגיה היוצאים מן הכלל. ערב שנת היובל, מכונאים דשו מאה ארבעים אלף קילוגרם של זרעים. זה שיא חדש בברית המועצות לתבואת האדמה.

זהו רק קטע קצר מקטעי קריינות הרדיו שמשובצים בהצגה. אחת השחקניות עוטה על ראשה את רדיו הקרטון יושבת על כיסא לצד שלושת האחרים ומדברת ומדברת. הוא עוד יחזור הרדיו, או הכרוז עם סיפור הילד הקדוש פבליק מורוזוב, שמת על קידוש ההלשנה על אביו שהעז לאגור אוכל לעצמו (כלומר לא להתחלק שווה בשווה עם כולם) ולכן בגד במולדת. ככה צריך לנהוג ילד קומוניסטי טוב… (את זה אני אמרתי…)

חברתי היקרה דינה מרקון, מתרגמת רבת הערכה של קלאסיקות מהשפה הרוסית, ציינה בפניי שברוסית אין מילה ל'פרטיות'. אולי בגלל זה הרעיון הסוציאליסטי של שיתוף זכה לביטויו הקיצוני ביותר דווקא ברוסיה. קטע נפלא בהצגה שלפנינו ממחיש זאת: שלושת השחקנים הנותרים (מלבד הרדיו), מסבים לשולחן לאכול. שלושתם אוכלים, זה אחר זה, מאותו תפוח, ובהמשך שוטפים פניהם מאותה קערה ואז מנגבים אותם באותה מגבת. ובהמשך לסיפורי הרדיו ולקדושי המהפכה, עוד קלישאה ידועה על הקומוניזם שלא פסחו עליה בהצגה שלפנינו:

אישה אחת נכנסת לחנות ושואלת את המוכר, "אפשר בבקשה קותלי חזיר?" "נגמרו קותלי החזיר". "אז נקניק מעושן בבקשה". "נגמר הנקניק המעושן". "אז דג מלוח.." "נגמר הדג המלוח". "ובקבוק חלב?" "גברת, פה זה חנות בשר. שם, ממול, זאת החנות שבה נגמר החלב".

ואחרי שגמרנו להזכיר לכם את כל הקלישאות, באופן חמוד מאוד כאמור, נגיע לאיזה סיפור קצת יותר אישי, אבל שוב, עדיין במתכונת הכול היה רע בברית המועצות. לפעמים, זה אפילו לא היה חמוד.

הנה סיפורי זוועה באמת, ממש כמו אצל הנאצים, על אנשים שנעלמים באמצע הלילה. על אימהות שנלקחות ביחד עם אבות ועל ילדיהם שנשלחים לבית יתומים:

ישנם מספר יתרונות למאסרי לילה. ראשית, כל דיירי הבית המומי אימה מהדפיקה הראשונה בדלת. הנאסר, שהוצא ממיטתו החמה, שרוי בתרדמה, אפס כוחות ובעירפול מוחין. אפילו מכנסיו אינם רכוסים. לכן עדיף לו כבר להיות מוכן. נוסף על כך, כל הבתים והרחובות הסמוכים אינם יודעים כמה אנשים נלקחו במהלך הלילה. בבוקר יהיה זה כאילו לא קרה דבר.

ואז לאחר מכן, גם מגיע הסבר:

סעיף 58. הטפה או תעמולה המכילה קריאה להדחת השלטון הסובייטי. … "תעמולה" יש לראות בשיחת ידידים, אפילו בני זוג, שמתנהלת בארבע עיניים או במכתב פרטי. … חתירה נגדו או החלשת עוצמתו. … כ"חתירה נגד השלטון" נחשבת כל מחשבה חורגת שאינה מזדהה בהתרוממות רוחה עם הרעיונות שפורסמו היום בעיתון. … וכן גם הפצת ספרות המטפלת בנושאים כגון אלו, חיבורה או שמירתה של ספרות זו. … כ"חיבור ספרות אסורה" יש לראות כל איגרת שנכתבת, כל רשימה, כל יומן אינטימי.

לאור כל זאת, מוזר אם כן שברודסקי מואשם דווקא בפרזיטיות ולא בספרות אסורה… אבל עוד לא הגענו לברודסקי. לילדה אומרים לא לומר דבר. והנה שלוש השחקניות ממלאות פיהם אוויר ולא זזות. ובסוף הן התפוצצו, נשברו: לקחו את אבא שלי בלילה. … גם את אבא שלי לקחו … גם את אבא שלי. זהו שימוש יפה באמצעי אמנותי, מילוי פה אוויר (על משקל, מילא פיו מים…) אבל בשביל מה? יש מצבים שתיאטרון חזותי הופך הכול לקרקס, הרגש מאיתנו והלאה… מה רוצים להשיג כאן, קרקס או סצנה כואבת ומרגשת? לפי הסצנה הבאה, כנראה קרקס…

וכעת חלק ב' של ההצגה. ברודסקי. משפט ברודסקי. רצו להגיד שזה היה קרקס. אז התובע עם בגד ים ישן מתחילת המאה ה-20 שלפעמים הוא תלבושת ליצנים, הסנגורית – בלרינה, השופטת – כרוז, המוזיקה קרקסית והנאשם – ברודסקי – ליצן. כלומר הם מלבישים אותו כליצן עם כובע מקרטון וצווארון פיירו מסולסל על בגדי העבודה האחידים. הרוסים רואים אותו כליצן ואנו רואים אותם כליצנים. הכול ליצנות. מגוחך מדי… לועג… אבל מעוקר רגשית. לא הזדהות רגשית של תיאטרון קונוונציונלי ולא התרסה של פרפורמנס בוטה. חמוד. אולי מצחיק…. זה לא מצחיק. ולאחר עיסוק ארוך ומעניין דווקא בטיעונים שהועלו במשפט, מעניין משום הלך המחשבה המעוות אז שלא נראה כל-כך זר להיום… אנו חותכים לתחנה הבאה: אבחון פסיכיאטרי ומחלות נפש מיוחדות שהומצאו לתיאור אויבי המשטר: "סכיזופרניה מזדחלת". אני מתארת לעצמי שהמחלה הזו לא נכנסה ל-DSM.

קבוצת הפסיכיאטרים שפיתחה את השיטה הזו לטיפול במתנגדי המשטר כחולי רוח ידעה היטב מה היא עושה. עבור פסיכיאטרים רבים, הדיאגנוזה של מחלה נפשית נראתה מאוד הגיונית.  למה שמישהו יוותר על קריירה, משפחה וחיים מאושרים בשביל רעיון או אמונה שהיו כל כך שונים ממה שרוב האנשים האמינו?

וכמה שזה נראה לצופים בהצגה מגוחך לגבי אז, אני לא בטוחה שזה נראה להם כל-כך מגוחך לגבי היום.

אם ההגחכה הזאת היתה אמורה להביא אותנו לחשוב על מצבנו היום, במין מעשה ברכטיאני, כאז כך היום, זה לא עבד. אבל להבדיל, זה לא עורר בנו רגש במקום לגרום לנו לחשוב, זה פשוט עבר, כמו עוד אנדקדוטה חמודה במרקם החמוד הזה של ההצגה. כמו זו המצמררת על ההוא שרצה לחטוף מטוס עם חברו ותוכנן שיהלום בלבנה בראשו של הטייס, אלא שבזמן ההמתנה הוא פיצח אגוזים באותה לבנה ופתאום אותו אגוז נראה לו כמוח אנושי. למה שאפגע בטייס, הוא חושב, הוא עשה לי משהו רע… או כמו המשל המעוות ברוח הקומוניזם שפותח את ההצגה על העכבר, החפרפרת, הקיפודה והסנאית…כאשר כולם מחכים למסור ההשכל האישי על המגף הנמכר מאחד לשני – הוא מגיע בדמות הסנאית הטובה שמשתפת את כולם…

לא על הטקסט לבדו בנויה ההצגה והעיבוד הבימתי של כל הסצנות האלו חמוד ומקסים ומזכיר במיוחד מסכתות בקיבוץ או בבתי ספר יסודי בימי תחילת המדינה, אולי כי בתחילת המדינה היתה השפעה חזקה של ברית-המועצות. אבל זו אסוציאציה פרטית שלי. הבימאית הצעירה לא הכירה את הטקסים הישראליים האלו שאני זוכרת מילדותי, אולי רק מסרטים שנעשו על כמו למשל עץ הדומים תפוס או אדמה משוגעת, וקרוב לוודאי שהיא שאבה השראה מחומרים דוקומנטריים אותנטיים מברית-המועצות, שבהשראתם עיצבה ושחזרה את שפת הגוף וטון הדיבור המזוהים עם הימים ההם, עם השלטון ההוא. ההקפדה על אותה שפת גוף ועל התלבושות ברוח אותם ימים ראויה לציון. בכלל, זו עבודה של פרטים וניכר שלכל פרט ופרט הוקדשה מחשבה ועבודת פיתוח. אלא שלמרות כל זאת ולמרות שאפשר לומר בהחלט שבסופו של יום הכול מתלכד לידי מקשה אחת (זה לא ברור מאליו כשמתעסקים בפרטים ברמת עומק שכזאת), ההצגה הזאת מחטיאה לדעתי את העיקר.

כאשר שואלים שאלה כה חשובה, כמו למה אמן יוצר בכל זאת ואף על פי כן, במשטר שעושה לו את המוות, שופט אותו, מקשה עליו כלכלית, מכריז עליו כחולה נפש, מענה אותו, מגלה אותו ולבסוף מגרש אותו, קשה לקבל הצגה כה נחמדה וחמודה, כשנראה שהמציגים לא בדיוק עסוקים באותה שאלה. הדיסוננס גדול מדי בין הנושא הכבד והנחמדות של העבודה הזו, שיותר מכל רוצה לא רוצה להעלות "שאלות אודות חיי הפרט במקום בו המדינה היא מעל הכול" אלא להראות כמה היוצרת היא אדם מוכשר. והיא באמת מוכשרת. הברקה רודפת הברקה. רעיונות הבימוי, האנלוגיות והאמצעים האמנותיים מעניינים ומקוריים, כל פרט מפותח ומטופל, הליטוש מהוקצע ובסופו של יום נוצרת עבודה נחמדה. כאשר בסוף ההצגה מספרים לנו שברודסקי זכה בפרס נובל לספרות, לא ברור לנו למה. בעצם לא ברור לנו בכלל מהו הקונפליקט של אותו אמן מיוסר. כן יש ציטוט של ברנרד שו שרואה ברוסיה את אם כל האוטופיות ואת הציטוט בסוף של ברודסקי שמסביר למה הוא יצר אף-על-פי-כן, אבל את כל אלו יכולנו לקרוא איפשהו. למה להפוך את זה להצגה. מה המסר הרגשי שההצגה הזו מעבירה לקהל, איפה הקונפליקט, איפה הצביטה?

אולי לאור השימוש במוטיב הקרקס, היה כדאי לעמוד על המאפיינים של הקרקס כאירוע תיאטרוני, או כאירוע פרפורמנס או כאירוע בידור מסחרי… אך אשאיר זאת לפעם אחרת. בכל זאת, יש גם ליצנים עצובים… לא כאן. הנה כי כן, לפני העיסוק הפרטני ב'איך', אולי היה כדאי לה להצגה הזאת לעסוק באופן פרטני יותר ב'למה'. כי בסופו של יום, כאשר האמצעים האמנותיים המבריקים ביותר לא מתיישרים מאחורי תמה ברורה, ונמצאים יותר בשירות עצמם מאשר בשירות מסר חיצוני ומחשבה סדורה באשר לאפקט הרגשי שהם צריכים ליצור אצל הצופה, הם מסתיימים בלא כלום.

הפרזיט בתיאטרון קרוב, 7.6.16. מאת ובבימוי: ורה ברזק-שניידר, עיצוב חלל ותלבושות: עדי ברודסלי ואורליאן פיק, ייעוץ דרמטורגי: נעמה ברמן, סאונד: יונתן גליקסברג, תאורה: רונן בכר, אנימציה: אשר שוורץ ואוריה בן חיים. משתתפים: אוריין גליקסברג פרתם, דורין מנדל, יואב סדובסקי, רחלי אנקור. העבודה כוללת טקסטים מאת אלכסנדר סולז'ניצין, מיכאיל פלייצקובסקי, יוסף ברודסקי, קטורינה קלי.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *