הסאטיר בתיאטרון

חפלה בחצר

על ההצגה 'אום כולת'ום' בתיאטרון יפו

ואני בכלל קראתי עכשיו שאום כולת'ום היתה לסבית. אז מה אתם מקשקשים לנו על אחמד ראמי שהיה מאוהב בה והיא שיחקה בו. בעצם אולי זה נכון, היא שיחקה בו. מה שלא נכון זה שהיא אהבה אותו. הרי בסוף היא התחתנה עם הרופא שלה (במציאות היו אלו נישואיה השניים), והוא כועס, למה היא מתחתנת בנישואי נוחות. אבל בהצגה הזאת, זה רומן שנמשך לאורך כל השנים וכן, אום כולת'ום היא אשה חזקה ומניפולטיבית לא קטנה וגם נוטרת טינה ודיפלומטית ומאוד אמבציונית, אבל הכול כמו שצפוי, קלישאתי. מאחור מקרינים שנים, ציוני דרך, החל מ-1975, שנת מותה ואז פלאשבאקים מתחילת הדרך, והיא מחליפה את השמלות שהיא לובשת מעל השמלה הבסיסית הלבנה. אפילו לא קומבניזון לבן. שמלה לבנה באורך ברך עם שרוולים ארוכים. לפעמים היא רק עם השמלה הזו. היא זו גלית גיאת, פצצת כריזמה שמגלמת כאן את אום כולת'ום, כוכב המזרח, הזמרת הגדולה ביותר שיצאה ממצרים, אולי הזמרת המפורסמת ביותר מן העולם הערבי. על חשיבות השירים שלה אין מה להתווכח, על היופי, על הרגישות. באסתטיקה שואלים מה יותר חשוב, היצירה, היוצר או הקהל. כאן היצירה יותר חשובה. האמן לא. סיפור החיים לא מחזיק כאן מים. כן, למדתי פה ושם כמה דברים שעוד לא ידעתי. מונירה אל מהדייה. חרם על אום כולת'ום כנציגת העולם הישן של המלך. והיחסים עם נאצר. אבל כל זה בטל בשישים לעומת המוזיקה. לגבי דידי, אפשר היה להישאר עם גלית גיאת המזמרת אום כולת'ום, עם נגן העוד המוכשר עלא אבו עמרה ועם רקדנית הבטן המוכשרת גם היא תמר בר-גיל שבאחת החזירה אותי לסרט ערבי שהיינו רואים בכל יום שישי בשנות השבעים, עם נגווה פואד המרקדת. וזהו. לא צריך יותר.

גלית גיאת היא אום כולת'ום (צילום: רדי רובינשטיין)
גלית גיאת היא אום כולת'ום (צילום: רדי רובינשטיין)

ואת זה אני אומרת למרות שאחמד ראמי מגולם כאן להפליא על-ידי יקירנו ג'ורג' אסכנדר וגם האומנת סעדיה מגולמת ביד אמן בידי חאולה חאג' דיבסי. מה שחרק לי קצת היה עבד אל וואהב בגילום אריק משעלי. ואם גלית גיאת עמדה בכבוד רב במשימה הענקית של לשיר אום כולת'ום, אז משעלי שר ליד. ככה לא נשמע עבד אל וואהב. למשעלי, עם כל הרצון הטוב, אין את הקול המתאים.

בתיאטרון יפו החליטו לשחזר את ביקורה של אום כולת'ום ביפו בשנת 1931, אז היא כנראה שרה באחת החצרות, ולהוציא את ההפקה החוצה מאולם התיאטרון לחצר. הרבה מקומות ישיבה על כסאות פלסטיק. הרבה אנשים שבאו בקבוצות, הכירו את השירים, שרו עם הזמרים תוך כדי וגם אחרי ההצגה, בחלק של השירה בציבור של הקהל. שאת זה מאוד אהבתי. ככה זה חפלות. למרות שאום כולת'ום לא היתה זמרת חפלות, אבל בעצם כן, בהתחלה. ואז היא הופיעה מחופשת לעלם בדואי. מטעמי הצניעות המתבקשת. אולי בגלל זה אומרים שאחמד ראמי חשב שהיא לסבית. לא היה על זה כלום בהצגה. בכלל, ההצגה הזו מבוססת על המחזה אום מאת סליב נסיב (שתורגם לעברית 1999, בהוצאת אסיה), למרות שיש הסכמה שזהו מחזה חלש יחסית, מלא פאתוס וחשיבות עצמית, ואם רוצים ביוגרפיה הוגנת יותר עדיף לגשת לזו של וירג'יניה דניאלסון (שתורגמה לעברית ב-2006). אבל כשרוצים להעלות משהו על במה צריך קונפליקט והעניין הרומנטי הזה שבו, האהבה הלא ממומשת בין אום כולת'ום לאחמד ראמי, אם היתה שם בכלל, מייצרת למפיקי ההצגה הזו את הקונפליקט הרצוי, למרות שלפי הביוגרפיה של דניאלסון, מקומו של ראמי בחייה של אום כולת'ום לא היה כה מרכזי.

לא רק קונפליקט, אלא משולש אהבה-שנאה שנוצר במחזה בין אום כולת'ום, ראמי ועבד אל וואהב, כשהאחרון מוצג קצת כמו קריקטורה, לא לכבודו של היוצר הענק הזה. ולא הבנתי למה כאשר עבד אל וואהב מציע לכלול גיטרה חשמלית ב'אינתה עומרי', בסוף לא משמיעים את הקטע הזה מההקדמה. את הקטע הזה בדיוק ציטט אריס סאן בשיר בום פם. ובכלל, בהצגה הזו נכללים רק קטעים מרכזיים מן השירים של אום כולת'ום, דבר מתבקש, אם לוקחים בחשבון שכל שיר שלה הוא באורך של כל ההצגה כולה… אינתה עומרי ביו-טיוב באורך מלא הוא בערך שעה ועשרים.

אני לרוב מעדיפה את עבד אל חלים חאפז ואת מג'דה אל רומי, אבל בהחלט הייתי יכולה לצוף אל הנשגב עם אום כולת'ום של גלית גיאת, עם קול קטיפתי ומלא, דיקציה ערבית טובה, ביצוע רגיש והמון המון כריזמה (למרות שכשהיא קצת רצה בסוף היא מעט איבדה את הפוקוס). היא אמנם גבוהה ויפה מדי לתפקיד אבל אנו שוכחים את זה ברגע שהיא פותחת את הפה. כמו גם את המשחק המביך בקטעי הקישור… אם יורשה לי לקרוא ככה למחזה שבין השירים. יומר המחזה לקונצרט. ואז ההנאה מובטחת.

גלית גיאת היא אום כולת'ום (צילום: רדי רובינשטיין)
גלית גיאת היא אום כולת'ום (צילום: רדי רובינשטיין)

ואז אני חושבת, שהנה יש בקהל אנשים שבאו לראות את ההצגה הזאת כבר בפעם השביעית. מה יש פה שאין למשל בקונצרט של זהבה בן שרה אום כולת'ום עם התזמורת האנדלוסית, כלומר זהבה בן שרה אינתה עומרי עם התזמורת האנדלוסית. אתם זוכרים. שעה ועשרים… הייתי יכולה לטעון שזהבה שרה הרבה יותר טוב מגלית גיאת, ושהתזמורת האנדלוסית זה בטח יותר טוב מעוד בודד. אבל למבצעים כאן, כאמור, אין מה להתבייש. אולי מה שמושך כאן את הקהל המאוד מיוחד של ההצגה הזו, שהוא לא הקהל הרגיל של תיאטרון יפו בפרט ותיאטרון בכלל, הוא האופי החפלאי, הבלתי אמצעי והלא מאוד רציני, להבדיל מאיזה קונצרט מחייב של שיר אחד שלם של כוכב המזרח, עם החזרות האינסופיות על הנושא המוזיקלי בהקדמה (כי ככה נהוג) והאיטיות וההתרווחות. כאן, זה כמו בחפלה, הקטעים החשובים. היילייטס. ואפשר לשיר עם המבצעים. בקיצור. סבבה. בלי כבדות. אבל לא נראה לי שככה שרה אום כולת'ום כשהיתה ביפו, אי אז. בשנת 1931. זו השנה שבה נכתבה חוברת הבלש הראשונה בעברית שאני מוציאה לאור מחדש בדיוק בימים אלו. אם נכניס את העניין לקונטקסט. ובחוברת ההיא כתוב שיש להם סוכנים גם במצרים. היו ימים שלא היו פה בדיוק גבולות. אום כולת'ום כאן, ספרים בעברית בקהיר. טועים לחשוב שאום כולת'ום הופיעה בתיאטרון אל אהמברה, אבל הוא נפתח יותר מאוחר, רק ב-1936, בסרט על אום כולת'ום, אולי זה מקור הבלבול. כך מספר לנו לפני ההצגה מנהל התיאטרון. לא לפני שהוא מפציר בנו לא לשכוח להדליק טלפונים בסוף ההצגה. חחח…

ואל נשכח שההצגה הזו התחילה בגיוס המונים ותראו לאן היא הגיעה. טוב, אני חושבת שאני בכל זאת הייתי מעדיפה קונצרט. עם שיר שלם. אבל זו אני. אני כבדה. לא כמו כולם. כולם – רוצים את ההצגה הזו. וגם זו לטובה. אני בעד שלתיאטרון יפו תהיה הצגת קאלט. הנה, ככה כולם יוצאים מרוצים.

אום כולת'ום בחצר תיאטרון יפו. 1.9.16. מחזה מוזיקלי ע"פ הרומן אום מאת סליב נסיב. במאי: יגאל עזרתי, עיבוד: יגאל עזרתי ועדן אוליאל, תרגום טקסטים מצרפתית: יוספה אבן שושן, תרגום שירים, מחמוד אבו ערישה, לטיף ברטוב, ניהול מוזיקלי ונגינה: עלא אבו עמרה, עיצוב במה: אורי און, עיצוב תלבושות: שמעון דאהן, עיצוב תאורה: נדב ברנע, וידיאו: נמרוד צין. משתתפים: גלית גיאת – אום כולת'ום, ג'ורג' אסכנדר – אחמד ראמי, חאולה חאג' דיבסי – סעדיה האומנת, אריק משעלי – מוחמד עבד אל וואהב/חאלד – אחיה של אום כולת'ום, תמר בר-גיל – רקדנית בטן.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *