הסאטיר בתיאטרון

גם קסנדרה היתה פה

על הר אולימפוס מאת יאן פאבר בפסטיבל ישראל

נהוג להתחיל מאמר בציטוט של שיר. אז כך אנהג. אבל שלא כרגיל, אתחיל בציטוט של שיר שלי עצמי, "אודה ליוונים" שהתפרסם לראשונה בעכשיו, גיליון 69/70 (2005), עמ' 287 וגם בעכשיו האחרון, שם גבריאל החליט לפרסם שוב את שלושת השירים מפעם, כי אנחנו לא מדברים והוא רצה להרגיז אותי. ואני אמרתי: למה לפרסם שוב אותו דבר, הייתי יכולה למסור שירים חדשים, יותר טובים. ובכל זאת, מתחילים עם מישהו אחר, המשורר האהוב עליי ג'ון קיטס, שאחראי בין היתר על השם הבלתי ניתן לתרגום של המדור לספרות שמעליכם…

אודה ליוונים

What men or gods are these? What maidens loth?
What mad pursuit? What struggle to escape?
What pipes and timbrels? What wild ecstasy?
(John Keats, “Ode on a Grecian Urn”)

מִיכֵּלְאַנְגֶ'לוֹ בּוֹאוֹנָרוֹטִי הִצִּיב אֶת דָּוִד
בְּקוֹנְטְרַ-פּוֹסְטוֹ קְלַסִּי רוֹגֵעַ.
"רַק הַיְּוָנִים הַקַּדְמוֹנִים יָדְעוֹ לְהַסְווֹת בְּאֹפֶן כֹּה מֻשְׁלָם
אֶת סַעֲרַת רוּחָם",
טַעָן מִיכֵּלְאַנְגֶ'לוֹ.
הוֹ, מַה גְּדוֹלִים הֵם הַיְּוָנִים!

שַׁלְוַת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת
אֵינָהּ אָפְיָנִית לָךְ, קַסַנְדְרָה,
שֶׁהִצְטָרַכְתְּ לִנְבֹר בְּקִרְבֵיהֶם
וּלְסַנְוֵר אוֹתָם בְּאַסְפַּקְלַרִיַת תֻּמָּה.

וּבָבוּאָתֵךְ, אִשָּׁה מְשֻׁגַּעַת
נִבְּטָה מֵהֵם.
הֵם הָלְמוּ בְּרַקּוֹתַיִךְ
וְהִתְחַנְּנוּ שֶׁתָּחְדְלִי,
שֶׁתַּעֲמְדִי בְּקוֹנְטְרַ-פּוֹסְטוֹ דּוֹמֵם
וּתְחַיְּכִי.

הַשְּׁתִיקָה הַזֹּאת,
קַסַנְדְרָה,
לֹא נָפְלָה בְּחֶלְקֵךְ.

אז אחרי שהבאתי את שני השירים האלו, אני תוהה מה נותר לי עוד לומר… לא רקפת, שלוות הנפש הזו לא נפלה בחיקך…
?What wild ecstasy
What mad pursuit?‎
אחרי מה בעצם אנחנו רודפים שואל פאבר בסיום 24 שעות של מופע… האמינו לי… זה לא הסוף, זוהי רק ההתחלה… האמת היא הטירוף… או הטירוף הוא האמת… זה מה שאומר לנו דיוניסוס בסוף… אמירה עם ניחוח לאקאניאני או שהיוונים כבר ידעו את זה הרבה לפני, כשהיו מקיימים את פסטיבלי הטירוף האלו שלהם הידועים בשם בככנליות או חגיגות דיוניסיות… לא… זה לא אותו דבר, זה דבר והיפוכו… בראשונות פוסעים מהיומיום אל הטירוף ובשניות מהטירוף אל הסובלימציה האמנותית… דיוניסוס Διόνυσος נקרא גם בככוס או בכחוס, שם שאומץ אח"כ על-ידי הרומאים שגם קראו לו ליבר. אני מקישה דיוניסוס בגוגל, אולי עם שגיאה ומגיעה לערך של דר' מיכאל פייגה שנרצח שלשום בפיגוע בשרונה. יש לו מאמר " 'זה סיפור על מקום וזה המקום': דיוניסוס בסנטר ומבט נוסף על ההיסטוריוגרפיה הישראלית" … דיוניסוס בסנטר הוא ספר של תמר ברגר אליו הוא מתייחס במאמר… והנה, אני חושבת, שהערך הזה צף לו פתאום בגלל האירוע החדשותי הזה שבוודאי כרגע יותר חשוב מכל מופע מטופש על יוונים קדמונים, אבל בעוד שבוע יישכח והמופע המטופש על היוונים הקדמונים יהיה חשוב יותר, כאילו שאנו יודעים איך היוונים הקדמונים האלו היו… אולי מה שאנו חושבים שאנו יודעים זה רק מיתוס נוח שהמצאנו לעצמנו כדי שנוכל לסדר יפה את התכלית לקיומנו – כמו המיתוס או שלא כמו המיתוס, בקבלה או בהתרסה. כמו כולם, גם יאן פאבר היה נתון ללחצי ארגוני החרם, שלא רצו שהוא יבוא… הוא אמר להם שהתשובה בתוך העבודה… היו כבר שציטטו קטעים ממנה, הם מצאו את התשובה… מין אמירות בלתי מלחמתיות שכאלו…. אבל אני אומרת… אל נא לכם אמנים לחשוב שאתם גדולים כמו הפוליטיקה… בטווח הקצר היא תמיד יותר חשובה… ובטווח הארוך – אתם… לפוליטיקה אין אורך רוח כמו לאמנות ולראיה…. שם אף פעם לא לומדים מהעבר. ובאמנות… חזרנו ליוון הקדמונית בתיאטרון ירושלים או אולי לירושלים הקדמונית עם העלייה לרגל הזאת שהיתה פה.

היו באולם הרבה תלמידי תיאטרון, אולי זה מה שנתן את רוח ההתלהבות הצעירה של הקהל המפרגן אבל גם כל מי שהוא משהו בסצנת התיאטרון ו/או האמנות בארץ היה. כל המבקרים כולם התייצבו, אפילו כמה מאותו עיתון, שבימים כתיקונם שולחים רק אחד, אבל המעמד מחייב, גם אוצרים, אמנים, עורכים, מפיקים, בימאים, שחקנים… איש לא ויתר על הנוכחות במופע שהיה ברור שהוא חוויה של פעם בחיים, למרות ההיערכות הלא פשוטה לאנשים שהם כבר לא ילדים שיישנו בשק שינה בפואייה, או על הרצפה כמוני… עם ראש בשותף עם זר על פוף בודד ותודה לזר על שהסכים לחלוק את הפוף שלו איתי. טוב, כבר ישנתי במקומות גרועים יותר בתולדותיי הסוערים. ומי שהצליח לשבת 24 שעות בלי לישון זולת ניקורים והירדמות על הכסא תוך כדי… או מי שהלך לנום אצל קרובים בקרבת מקום, או פרש באמצע הלילה, או פרש וחזר בבוקר. לפעמים אני חושבת, איזו אווירת חברותא גדולה עוד יותר היה נוצרת אם זה היה ממשיך עוד ועוד. אפילו אנחנו הישראלים החברותיים ביותר, נדמה היה שלוקח לנו זמן להיפתח אלו אל אלו… אין ספק שנדרשות 24 שעות כדי להכניס אנשים למצב של ניתוק מהיומיום, של התמסרות לחוויה, לביחד, לעולם המקביל שנוצר כאן בתיאטרון ירושלים. לא בכדי הרגשתי מאוד מוזר עת יצאתי תוך כדי לסיבוב קטן בשמש… כאילו אני יוצאת לעולם אחר. אז היה חם וחזרתי מהר פנימה. בחוץ היה נעים אך משעמם ובכלל מי רוצה לחזור למציאות, להתעורר מהחלום. חלק מהעניין הוא חוויה תוך כדי הזייה, מה שמתאפשר (אם לא נעזרים בחומרים מלאכותיים…) רק בשל חוסר שינה. הנה פתאום אני מנקרת וקבוצות האנשים על הבמה בסצינת איאס, שלושה בכל קבוצה, נראים לי במצב של חצי עירות חצי שינה כשני תיקים גדולים עם דוגמה חברבורה. גם אם נורא מתאמצים, אי אפשר לתפוס את הכול, לא פשוט לקונטרול פריק כמוני… אבל לומדים להתמסר לחסר. יש עבודות שבהם מציגים במקביל כמה סצנות במקומות שונים. גם בפסטיבל ישראל בחרו להציג כמה אירועים במקביל והפסדנו והיינו חייבים לבחור ביניהם. וכמו שגבריאל אומר… אי אפשר הכול. אבל פה, זכות הבחירה לא נתונה מראש… הגוף בוחר בשבילנו ואנו לומדים לשחרר…

הר אולימפוס - דיוניסוס מרדים (צילום: Wonge Bergmann)
הר אולימפוס – דיוניסוס מרדים (צילום: Wonge Bergmann)

במשולש האסתטיקה אמן-קהל-יצירה, אני לחלוטין בצד הקהל. כותרת: חוויית הצופה. איזה אפקט יש ליצירה על הקהל. אני סובייקטיביסטית חריפה. מלכתחילה ברור לי שכל אחד יתפוס את זה אחרת, החווייה שלי ייחודית, ההזיות שלי ייחודיות, היצירה נשפכת מן הבמה אליי ודרך הפילטרים שלי מקבלת ממדים נוספים שהאמן לא בטוח שכיוון אליהם, שלא בטוח שהוא ידע שיוכל לכוון אליהם. ובכל זאת, האמן התכוון והרקדנים שלו התכוונו וכל יתר השותפים התכוונו ובהפקה התכוונו וגם מארגוני החרם התכוונו למנוע את מה שכולם התכוונו אליו. תכנון ארוך ולוגיסטיקה מורכבת לא באים בלי התכוונות. ובעצם אפשר לומר שהיצירה אינה מתמצה בסופו של יום במה שאני הרגשתי, אלא למה שהאמן התכוון שאני ומרעיי נרגיש. לא במקום הקטן שלי ביצירה הזו, אלא במקום הגדול שלו. בחזון, במגלומניה, בהאלהה העצמית, בנרקיסיזם שבו היצירה היא בבואתו. או שלא…

שאלה שנדונה רבות במהלך המופע, כלומר בפואייה, עת יצאנו לפוש, היא האם במה של תיאטרון ממוסד, מסורתי, היא היא המקום להחזיר את הפולחן הדיוניסי הזה לחיים. האם לא עדיף לייצר קרנבל, הפנינג שכזה במסגרת מסיבת טבע, שבו נוכל לקחת חלק (או שנחשוב שאנו לוקחים בו חלק) באופן ממשי יותר. שנוכל לישון במקום ההתרחשות, לאכול במקום ההתרחשות, לצאת ולהיכנס בחופשיות ולא לעלות עד למעלה למעלה במגדל התיאטרון ולהיכנס בשקט דרך כניסת המאחרים שבראש האולם. חשבנו על אירועי ההפנינג שיצר אלאן קאפרו בשנות השבעים וגם על אלו של חוני המעגל שלנו בפסטיבלי עכו בשנות ה-80 וה-90. ונזכרתי בטיול שערכנו אמנון, דינה, אלי ואני לקיסריה. על ההיפודרום ההרוס של מירוצי הסוסים, האח הענק של התיאטרון הזערורי שעדיין עומד על טילו ומארח היום מיטב הופעות רוק וזמר מזרחי בעיקר. אם האירוע הזה היה מתקיים שם, למול הים, האם היינו פורקים כל עול, נפרדים מבגדינו ומעכבותינו ורצים כמשוגעות הלומות טירוף דיוניסי ביחד עם המופיעים? רוב האנשים חשבו שאכן, זה היה צריך להיות במקום אחר. שהיה צריך להיות הפנינג. גם אני. רק לאה מאואס מ"סלה-מנקה", שהגיעה למופע בעשר בלילה, טענה, שכן, גם היא חשבה כך בהתחלה, אבל כשהיא נכנסה לאולם, היא הבינה, שזה יכול לעבוד רק בתיאטרון.

אבל אז, אני חוזרת לשאלה שהעלתי במאמר על באה מנוחה ליגע, שאני כותבת במקביל: האם הייתי יכולה להשתטות? באחת ההפסקות אני מקריאה לעדינה קטעים ממה שכבר כתבתי ויש לה מה להגיד. עדינה חושבת שגם היא היתה יכולה להשתתף במופע הזה… היא היתה עושה את זה יותר טוב. זו הפריזמה שלה למופע הזה, בין היתר, אני מניחה. טוב, לה אין בעיה להשתטות… אני מספרת על המופע לקופאי בסופר והוא אומר לי שזה דומה לחברים שלו שנסעו למדבר לאירוע רוחניקי, ככה הוא תופס את זה. אבל אנחנו לא רוחניקים ולא מחפשים באמת להתנסות בעצמנו. אנו רוצים שיביאו לנו, באנו לראות אמנות. ואז אני שואלת את עצמי, איפה צריך למקם את הפרפורמנס על הסקלה שבין התיאטרון שבו לחלוטין איננו משתתפים לבין מסיבות טבע שעצם היותן הוא הקהל (בסיוע די. גיי. ודוכני אוכל). האם מסיבות הטבע האלו הן הבככנליות או הדיוניסיות של היום? ואם כך, איך התיאטרון יכול להחיות את הפולחן, זה בכלל אפשרי…? מה שנשאר זה רק לדבר על… אולי בצורה מיוחדת… אבל לדבר על… להפתעתנו, אפילו לא זרקו עלינו שום דבר מבליל הנוזלים, גושי הבשר ופתיתי הנייר שטינפו לגמרי את הבמה ואת רוב המופיענים. הדיסטנס היחיד נשבר כאשר ה"שחקנים" דיברו ישירות אלינו, כלומר שזה נראה שהם מדברים ישירות אלינו. בעצם, הם כנראה באמת דיברו אלינו רק בחלק האחרון ובמהלך נרקיסיסטי מושלם הם ביקשו: "תנו לנו את כל אהבתכם". שוב ושוב ושוב ובין לבין טוורקינג סוחף. הקהל נכנס לאקסטזה ולא דקה אחת לפני. זה מה שהכי מתקרב כאן למסיבת טבע, הקהל התחיל לרקוד לצלילי המוזיקה המקפיצה. "נערים נאים,/בחורים, זקנים, גברים – כולכם מחאו נא כף בעז,/כי חביב מאוד על בקחוס חסדכם הרב מאוד." דומה, לא? הציטוט הזה הוא מבת סמוס למיננדרוס, בתרגום זילברשלג. מאה 3 לפנה"ס, קצת יותר מאוחר משלישיית הטרגיקונים הידועה: אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, מאה 5 לפנה"ס. כבר אז ביקשו מהקהל למחוא כפיים. אבל לא לפני. כי לפני, בימים ההם, השחקנים עוד היו חלק מהפולחן הדתי, בני הקהילה שכל אחד מבניה תורם לקיומו, למרות שידוע כי קיבלו שכר כספי על עבודתם. וכעת בימי מיננדרוס, הפולחן כבר לא שם, רק התיאטרון, ושכרם של השחקנים, שכרם הרוחני, הוא בתהילתם, בכבודם. יאן פאבר וחבורתו רוצים אהבה, רוצים תהילה. זה לא פולחן, זו הצגה.

הר אולימפוס - ריקוד השמן (צילום: Wonge Bergmann)
הר אולימפוס – ריקוד השמן (צילום: Wonge Bergmann)

הצגה על פולחן. זה הדבר הקרוב ביותר לפולחן שתקבלו. או אולי זה ככה מתנהל פולחן מודרני. שהרי בכנסיה או בבית הכנסת, הפולחן מבוצע על-ידי מייצגים והקהל עונה אחריהם אמן. אלא ששם עסוקים במשא ומתן עם אלוהים. כבר מזמן לא משתטים. אלו המשתטים, הם מכשפים, עובדי אלילים, כופרים, מסוממים, יפי-נפש, רוחניקים שלא ייצא מהם כלום בחיים. מהם לא רואים כסף. איך אפשר ליצור פולחן בככוס בלב תרבות הצריכה? כן, אנחנו בני תרבות הצריכה המפונקים. התלוננו על הכול בתיאטרון ירושלים. על שלא היו דוכני אוכל, על שהאוכל לא היה מגוון, שהוא נמכר במחיר מופקע, שלא התכוננו לכך ש-800 איש יצטרכו לישון איכשהו בתיאטרון מתישהו ופינות המנוחה היו קטנות מדי, על כך שלא כתבו בריש גלי להביא שקי שינה. על זה שלא הציבו תאי שינה בתשלום. אנחנו רוצים פולחן לוקסוס, לא לישון על הרצפה, או בכסא הנמוך והלא נוח באולם. ובכלל צריך לחלץ עצמות… זה לא בריא לשבת במקום אחד כל-כך הרבה זמן. דווקא לזה דאגו, היו מתחמי יוגה ותנועה וטאי-צ'י ופילאטיס, משמונה בערב וברצף עד 11 בבוקר. וגם תקליטן בפינת המנוחה. וגם רואת עתידות ועמדת מי במיתולוגיה, שנקראה מי(?)תולוגיה. אבל זה לא היה מסעיר כמו שזה נשמע. והתלוננו שהמופע מתרחש רק על הבמה ושההצגה לא יצאה לה מגבולות האולם והתפרסה בכל המבנה. אבל מעל הכול, צריך לזכור שמה שמוצג על הבמה הוא חומר לאנשים חושבים, לאנשים יודעים. הוא הרבה מעבר להפעלה פשוטה של קהל במוזיקה ובריקודים.

ועוד תלונה. לעצמי. למה לפני לא פתחת את כל הספרים שיש לך בבית על מחזאות יוונית, או אפילו סתם קצת ויקי ורעננת את הזיכרון. חוכמה שלאחר מעשה, אבל נדהמתי לגלות כמה מעט זכרתי מסיפורי המיתולוגיה, למרות שאי אז באוניברסיטה לפני די הרבה שנים קיבלתי 100 עגול בקורס מיתולוגיה. אז זכרתי קצת על אדיפוס, על אפיגניה, על הקובה, על פדרה, על אנטיגונה, על אגממנון וקליטמנסטרה, אבל בפרק על הבאקכות (למה בתוכנייה לא יודעים לתרגם Bacchae וכותבים בכחוסים…), פרק 4, בערך 10 עד 12 בלילה, ניקרתי קשות ובקושי זכרתי והבנתי מי נגד מי וגם החלק על פילוקטטס, את המחזה הזה למדתי לעומק בקורס תיאטרון יווני עם גבריאל צורן, לא זכרתי בכלל, בכלל לא זיהיתי שזה פילוקטטס, למרות המונולוג המרשים "אין לי מה להציע מלבד הפצע שלי", רק אחר-כך כאשר עלה האור והסתכלתי בתוכנייה. זה היה בתוך פרק איאס, מי קישר. ובכלל זה היה על רקע "הגופות" עטופות התכריכים שעדיין נשאו אותן אל מחוץ לבמה במהלך איטי איטי, שהתחיל שתי סצנות קודם, של התפשטות ופרישת סדינים ועמידה במרכז הסדין ואיאס שעובר אחד אחד ומשסף את גרונם ואז מוות מפרפר של כל אחד ואחד סך-הכול שמונה. נדמה לי שהאחרון לא נפל, הוא יצא ואז חזר. כי בכל זאת, הם היו שמונה בסוף. ואז באות ארבע דמויות והן מקפלות את הסדינים בקיפולים מדויקים ומתואמים לתכריכים. בשתי קבוצות של ארבע. ואז חוזרות ונושאות את הגופות, גם כן בקבוצות ובהתאמה מושלמת. ומתי שהוא בסוף הקטע ההוא מגיע פילוקטטס, עם דמות נוספת על סדין שמחרה אחריו ומנקה את רגליו. הפצע שלו היה ברגל בסיפור המקורי, אך על הבמה זה נראה שהוא בידו. ובכלל הוא מדבר על כך שאנסו אותו. אחר-כך בדקתי ולא מצאתי בשום מקום סיפור על אונס גברי. אולי זו מטפורה של פאבר, אבל בסוף כשפילוקטטס מסתובב ללכת, יש לו שובל "דם" אדום מהתחת… הנטישה שלו על האי למשך 10 שנים במחזה, הפכה אצל פאבר לאונס. ואני, בכל האירוע הארוך הזה, רק חיפשתי את קסנדרה. היא, דרך-אגב, כן נאנסה בסיפור עצמו.

הר אולימפוס - קליטמנסטרה לקראת יקיצה 2 (צילום: Wonge Bergmann)
הר אולימפוס – קליטמנסטרה לקראת יקיצה 2 (צילום: Wonge Bergmann)

עברתי על התוכניה, עברתי על הספרון עם ההסבר על הדמויות. קסנדרה לא היתה שם. בכל אופן מרוב פרטים לא הבחנתי. אבל הנה, יש לה סצנה שלמה בחלק הראשון של האורסטיאה. פרק 9.6 – האקסטזה של קסנדרה. מקום טוב באמצע. מבין 14 פרקים במין מבנה מסגרת שעוד נדבר בו. זה בערך בשעה 9:30 בבוקר. אנשים כבר גמורים מעייפות, או ישנו מעט על הרצפה כמוני וגם קצת התרעננו. אנו כבר מזמן נמצאים ביקום אחר, לא כמו אתמול כשנכנסנו לאולם מהציוויליזציה של בחוץ, מהפיגועים, מבעיות החניה, מהמפגש המפתיע עם כל מי שהגיע. אנו כבר רגילים למה שמתרחש פה, יכולים יותר להכיל. אם הקטע הזה היה מבוצע אתמול בהתחלה, זה לא היה עובד, היינו מפהקים והולכים. בהתחלה הפציצו אותנו בטוורקינג. וגם בסוף. אבל בתווך, המים כבר רתחו ואפשר היה לשים אותם על אש קטנה. להתרווח בתוך הזמן העצום שהועמד לרשותנו. וכמו שמיכאל אמר, כשאתה בא למופע של 24 שעות, אז אתה יודע שיש לך זמן. אז הנה קסנדרה בשיער ארוך מדובלל ובשמלה לבנה ארוכה, נעה לה באקסטזה כשהיא עומדת במקום. אקסטזה קטנה, עדינה, לא משתוללת, הרבה זמן, 10 דקות, רבע שעה, רק אחר-כך היא תתחיל לדבר, לנוע מעט בחלל תוך כדי תנועה מתנודדת, על אש קטנה. זה מדיטטיבי. והקהל מרותק. זה הזמן והמקום למהלכים רחבים כאלו. שמתרווחים להם בזמן ובמקום וכעת זה נראה הכי טבעי בעולם, אפילו מתבקש. אתמול הקובה ואפילו פדרה הרבה יותר מאוחר, היו כבר לבד על הבמה, אבל הן נזקקו לנאום חוצב להבות כדי להפוך את הנוכחות שלהן לחזקה, הן נזקקו לשמלה ארוכה ולעמידה בוטחת (או לכריעה מיוסרת מאוד), כדי ליצור דימוי חזק. אבל כאן, גם אחרי הנאום הקשה של קליטמנסטרה. גם לפני הנאום הקשה של קליטמנסטרה, שיתחיל בחזרה על הנאום הקודם שלה, כאן קסנדרה היא על אש קטנה. לא נבואת זעם קודרת שם בפיה פאבר ברגע זה. אלא תנועה סוערת בקטן, השקט שלפני או שאחרי הסערה. אולי בגלל שהיא לא מספיק בומבסטית, אף אחד לא האמין לה. ואולי, טוב להם שהיא ככה. שקטה. אבל מבחינת הלכי הרוח של המופע. השקט נחוץ. אי אפשר להיות כל הזמן על טורים גבוהים, זה מתיש. זה משעמם.

וכשיש עודף זמן, כלומר את כל הזמן שבעולם, אפשר לנצל כל מהלך עד תום. לתת קטע מדיטטיבי של חצי שעה, איך אפשר לעשות את זה בהצגה של שעה וחצי שעתיים. אפשר גם לתת לכל הרקדנים האלו להמשיך בריקוד, בתנועה, עד קצת גבול היכולת. זה קורה כאן גם, כמה פעמים. כבר בהתחלה בקטע דלגיות שלשלאות הברזל שמובל על-ידי כמו סמל צבאי שמתריס בפנינו טקסט קשה לקצב שמוכר לכולם מכל סרטי הטירונות בצבא האמריקאי. והוא והם מקפצים עם שלשלאות הברזל והם עונים, מחרים אחריו. ואז הם מתעייפים ולא מוותרים וחוזרים ומדלגים ואז מתייאשים ועוזבים אחד אחד את הבמה. הוא נשאר לבד. הקהל באקסטזה… זה יחזור הרבה פעמים המשפט הזה…

ואז אני חושבת שכמה טוב שאני כותבת עצמאית, ללא עורך על הראש, ללא הגבלת אורך, ללא דד-ליין קשוח וככה גם אני יכולה להתרווח לי בכתיבה שלי. הבעיה היא שאין ברשותי דרך להביא את הקהל שלי להתרווח בקריאה… מה אני יכולה ללמוד מיאן פאבר….

בפרק 2 שילבו את addio del passato מלה טרוויאטה של ורדי (בתוכנייה כתוב בשגיאה). בכלל פאבר בחר לשלב בכל פרק כמעט קטע מאופרה, או קטע אחר של מוזיקה קלאסית. בפרק הראשון למשל היה pace pace גם של ורדי (מכוחו של גורל). מתברר שהיו גם קטעים נוספים שלא היו בתוכנייה. אני לא הייתי באולם אז, אבל צבי גורן מספר לנו בזמן החלום השני של 6-8 בבוקר (כלומר הרקדנים ישנים בשקי שינה על הבמה ואנו במעין הפסקה), שהושמעה גם האריה casta diva בביצוע מריה קאלאס (נורמה, בליני) ועוד אריה אחת שהוא לא לגמרי זיהה מאיפה היא. בפרק על מדיאה, היתה אריה של קאלאס ממדיאה של כרוביני, זה צוין בתוכניה, אבל אני לא הייתי באולם, מפאת חישוב לא נכון של זמן… איך הפסדתי מריה קאלאס… אתם יודעים שאני ומריה קאלאס כמעט חולקות יום הולדת. באופן רשמי שלה יום לפניי, אבל לא בטוחים אם זה 2 או 3 או רביעי בדצמבר. צבי אומר ש-2 בדצמבר זמן ניו-יורק, זה 3 בדצמבר זמן אתונה… ובבית אחרי שחזרתי, וישנתי 14 שעות, אני כהרגלי בקודש שרה את האריות משם שאני כבר מכירה, למשל addio del passato. אני לא כל-כך בטוחה שההקשר שבו שיבץ אותה יאן פאבר מתאים כל-כך, אבל הנה אני מגיעה לקטע שבו, אני נזכרת, המורה שלי הורתה לי בזמנו להתרווח על הצליל, לתת לו את כל הזמן ורק ברגע האחרון לעבור להברה הבאה, זה קשור למשהו פיזי של הפקת הצליל, אבל גם לפרשנות, למה שאתה רוצה להעביר לקהל. התרווחות זה חשוב, בקטן וגם בגדול. החיפזון מן השטן. גם את mild und leise של וגנר הפסדתי (טריסטאן ואיזולדה). מרוב פרטים, אף אחד לא נזכר לצעוק געוולד. נשברה המסורת של פסטיבל ישראל, לעשות סקנדל אם רוצים להשמיע את וגנר… לא יכולתי להחזיק מעמד יותר, יצאתי כנראה רגע לפני… אי אפשר היה לעקוב אחר התוכנייה באולם. חושך. ונגמרה לי כמעט הסוללה בנייד. אה כן, עוד תלונה. למה קיבינימט אין מקום להטעין את הסלולרי. תמצית החוויה: בחיפוש אחר השקע הפנוי בפואייה… מילא אי אפשר הכול, אבל חסר בגלל סלולרי? אבל מה אני אעשה עכשיו שעה בחוץ עד שהסלולרי יגיע לפחות ל-70 אחוז. אני מתכתבת עם ארז שנמצא בברלין וגם עם אלה ושואלת מתי היא מופיעה בדולי הפנינים. אולי הרגעים האלו בחוץ עזרו לי להישאר ערה… כי באולם חשוך וזה אוטומטית משרה שינה….

הר אולימפוס - לקראת סיום (צילום: Wonge Bergmann)
הר אולימפוס – לקראת סיום (צילום: Wonge Bergmann)

גם הרקדנים ישנים על הבמה. זה כנראה אקט סימלי. ספרנו. יש 28 מופיענים. אף פעם, חוץ מבסוף המופע, הם לא נמצאים כולם יחדיו על הבמה. גם מספר שקי השינה על הבמה בשלוש הפסקות זמן החלום לא מתקרב למספר הזה… 18 לפי התמונה בתחילת חלק 8ב'. ובכלל. לא כולם רקדנים בקאסט הזה. יש זמרת אופרה, ששרה בלייב את כל הקטעים הקלאסיים (חוץ מאלו של מאריה קאלאס, היחידה שמוקלטת, אם איני טועה), אולי כמה זמרות. הביצוע טוב למדי. תהינו אם יש הגברה, או שמסתפקים באקוסטיקה הנהדרת של אולם הנרי, אולם הבית של התזמורת הסימפונית רשות השידור וגם אולפן מובנה להקלטות חיות. רק ממש לקראת הסוף, ניכרה קצת עייפות. טוב, אפשר להבין אחרי 24 שעות. ויש את שני הדיוניסוסים השמנים, איש ואישה, אם אני לא טועה, זה מתאים למיתוס שמייחס לדיוניסוס הרבה פעמים תכונות נשיות, ומקנה לו מיניות מתעתעת, ככה זה לפחות בבאקכות של אוריפידס. יש הרבה הכפלות וקטעים קבוצתיים. המקהלות כמו ביוון חזרו גם לרקוד, או בעצם רק רקדו, אבל לא נראה לי שביוון רקדו טוורקינג, כלומר הריקוד האקסטטי היה חלק מפסטיבלי הטירוף הבכחנליים. בחגיגות הדיוניסיות, שבהן הוצגו מחזות, סביר להניח שהריקודים של המקהלה היו מעודנים יותר. בעצם, המחזה של אוריפידס הוא אחד המקורות היחידים שמתארים את פסטיבלי הטירוף הבכחי ביוון, אם כבר אפשר לקרוא לזה פסטיבל, אולי פולחן, יש מי שקורא לזה מיסטריות דיוניסיות. בעצם, "הבכחנליות" היו פסטיבלים מוסדרים של פורקן יצרים, שתיית יין לשוכרה, חופש מיני ואלימות רק ברומא, שם אפילו נקבעו כללים וחוקים בקשר אליהם, אחרי שהם נעשו נפוצים מאוד. ביוון השליטים הצליחו בשלב מסוים לביית את פולחן פריקת העול הזה שהיווה איום על שלטונם. אבל אצל יאן פאבר חוזרים לפולחן הדיוניסי עצמו – נשים וגם גברים רוקדים באקסטזה, לקול תופים וחלילים, קורעים גושי בשר, כמו קריעתו לגזרים של השור ואכילת בשרו הנא על-ידי משתתפות הפולחן הדיוניסי בתרקיה, עוד לפני הגיעו ליוון, סמל לקריעתו לגזרים של האל (על-ידי הטיטאנים בשליחות הרה) ולתחייתו באביב. בשלב מסוים, המיתוס הזה התערבב עם המיתוס האורפיאי, שם אורפיאוס נקרע לגזרים על-ידי המאינדות. טוב, זה לא מיוחד היו הרבה מיתוסים כאלו, למשל אוזיריס המצרי. למשל ישו. נדמה לי שגם פה ראיתי איזו דמות צלוב באחת הסצנות, אבל אולי גם זו הייתה הזיה.

גם כאן יש מחזורים של שינה וקימה, האם זה כמו מוות ותחייה? כל יקיצה כזו היתה פרץ של יצירתיות, אך נדמה שעל כולם עלתה היקיצה מזמן החלום השני – ריקוד הטאראנטה של שקי השינה. זה לא מקהלת הצחוק והקפיצות שאחרי זמן החלום הראשון, ואת היקיצה השלישית לא ראיתי. זה ריקוד סוחף, אנרגטי ואפילו אורגזמי, בזוגות, עד קצה גבול היכולת. המעבר הזה בפרק זמן לא ארוך במיוחד, רבע שעה, עשרים דקות, בין מנוחה מלאה, לתנועה ולאובדן כוחות, היה לא פחות ממדהים. ומה שלא ראיתי יש ביו-טיוב… אבל זה לא אותו דבר. טוב, אי אפשר הכול, אני אומרת לעצמי, אי אפשר הכול… אוף, למה הפסדתי את מאריה קאלאס… אי אפשר הכול… יש ביו-טיוב.

כעת אני צריכה לדבר על עירום ועל חזרות ועל מבנה. היה הרבה עירום. פרונטלי. לא מתבייש. לא מתנצל. הגיע הזמן שנפסיק לעשות מזה ביג דיל. היוונים התחרו בספורט עירומים. אז גם פה יאן פאבר מציב את הרקדנים המחוטבים שלו על השולחנות… זו כל התפאורה במופע הזה… בפוזות קפואות של מתעמלים מפסלים ידועים ששרדו. למה בכלל צריך לדבר על זה אני לא יודעת… היה עירום… שדיים קופצים… בטוורק הראשון, גם הבנים וגם הבנות לבשו חזיות, עם מילוי בשר, קופץ. והם הוציאו אותו וזרקו על הבמה. והנה שורת בנים עם בולבולים מקפצים, קבוצת בנות יושבות על השולחנות, ערוותן חשופה פרונטלית והן מטפחות אותה, או כך זה נראה מרחוק. בסוף בסוף, הן גם נעמדות מעל כלי ופולטות ביצים. בסדר, הן לא השתינו, למרות שכבר היינו מוכנים גם לזה… למחוזות ה-BDSM המופע הזה עוד לא הגיע, למרות הבשר הנא והאלימות המבוימת. כן, ואנשים התלהבו מזה שבסצנה הראשונה, בצורה מאוד פולחנית ומדודה, ירדו בסופו של דבר שני גברים על ברכיהם ודיברו דרך עכוזם של שני גברים אחרים. מישהו אמר פליני. בתור מי שראתה את סטיריקון 5 פעמים ויותר, אני לא מסכימה. זו לא האווירה הפלינאית. אבל נניח.

סדר ומבנה. אחרים דיברו על זה טוב יותר. לי אין כוח להתעסק בזה כעת, אין לי זמן. אי אפשר הכול… אבל מה שמעניין אותי זה הקצב, המוזיקליות. לא המוזיקה שבחר פאבר לעטר בה את היצירה. לי בא לבכות אחרי הקטע מלה טרוויאטה, אבל בקהל אפילו לא מוחאים כפיים, הם לא בעניין. אולי לא כל אלמנט צריך תמיד לעבוד על כולם. ונשאלת השאלה אם היה צריך את המוזיקה הדקורטיבית הזו. זה התמזג, אבל לפעמים נראה כמו נזם באף חזיר, או שהיצירה שלפנינו היתה נזם באף חזיר של היצירות ההן. האם פאבר צריך קביים? טוב, מבנה… זה בערך עובד ככה. בהתחלה מפציצים. מדהימים… הנה מה שהולך להיות ב-24 שעות הבאות בזעיר אנפין. איש בשריון וקסדה, אודיסאוס, ואיתו מקהלה בבגדים לבנים זועקים את 5 השלבים של היגון… של האבל: No, No, No, No, Fuck, Fuck, Fuck, Take Me, Take Me, ותוך כדי השורה מתפרקת האנשים מתפזרים על הבמה, המילים מתפרקות, לא נשמעות עד הסוף. ואז שוב מסתדרים בשורה… וחוזר חלילה. ואחרי זה אריה מלה טרוויאטה. וכל זה בהמשך לאימון השלשלאות – כלומר הדלגיות. למה מרחוק לא ראו שאלו שלשלאות. הייתי צריכה שמישהו ישב קרוב יגיד לי כשיצאנו החוצה. אין וידיאו להציג קלוז-אפים… רק תלונות יש לך… אבל זה ממש לא ההתחלה, כבר 8 וחצי, שלוש שעות לתוך המופע… כל-כך מהר זה עבר… או שנרדמתי…

אחר-כך מאיטים את הקצב… הקהל אפילו לא שם… יצא לפוש… וכשהצופים מתרגלים לפורמט מתחילים לחצוב את העוצמה מתוך הסלע השקט. העוצמה של הקבה ופדרה בקונטרהפוסטו של מיכלאנג'לו. ובודקים עוד אפשריות, צחוק, קפיצות, שינה. מתרווחים בזמן גם אם זה איטי, גם אם זה אקסטטי. הקהל מתרגל לקצב, לתפיסה אחרת של הזמן… הוא מתרווח, מתמסר, נכנע לניתוק מהציוויליזציה. אפשר כעת להשקות אותו. בסוף הקצב הולך ומתחזק. הנה שישה זוגות מושחים עצמם בשמן שיזוף ומתחילים להתאבק, לאט לאט הם נרגעים ונופלים על הארץ מחובקים, ישנים. אבל אז הם קמים ושוב מתאבקים. ככה במחזוריות 3 או 4 פעמים בליווי מוזיקה מתאימה, מקפיצה ומלחיצה ומרגיעה חוזר חלילה. התאורה צהבהבה חמימה ובהחלט זוהי תמונה יפה להפליא. הקטע מדבר על רצון בחיים בלי הפסקות. בלי שינה? בלי מוות… שייקספיר אמר שמוות זו שינה…. חשבנו שנגמר אחרי הפינלה הדגולה, עם הורדת טונה חול על כולם. אבל לא, זה ממשיך… למה….. WTF…. למה לקלקל? …. כי אולי זו בכול זאת לא הצגה. צריך אפילוג. לסגור את הקצוות. אז הטוורקינג חוזר. במקום כיסויי חלציים מלאי נתחי בשר וספוגי דם, גופות הרקדנים העירומים נצבעים מול עינינו בכל צבעי הקשת באמצעות מאווררים וצבע וקונפטי. דברי סיכום. וגם בקשה: תנו לי את כל אהבתכם. דיוניסוס הוא המטיף שמלהיב את הקהל, שמעמיד את הקהל על הרגליים. שאומר לו מה המסקנה… השתכנעתם? שעה ומחצה אחר-כך אני פוגשת במונית קו 5 שניים שהיו שם. יש להם עוד את הצמידים על הידיים. כך זיהיתי והתחלנו דבר. אין ספק, באירוע כזה מכירים הרבה אנשים, מתחברים, גם במסיבות טבע ובמסיבות אקסטזי (כך מספרים לי…). כן, הם הלומים. אבל ניכר שזה חוסר השינה. חזרנו לציוויליזציה יותר מדיי מהר. אז למה לעבוד כל-כך קשה, אם הקסם פג צ'יק-צ'ק. מזל שכעת חג ויש 2 ימי חופש אחר-כך, לרכך את הנפילה. אומרים שאחרי ההיי בא הדיכאון.

* * *

מה אני אכתוב. אני מביאה 2 פנקסים קטנים איתי. בדקתי מראש שהם לא ירעישו, אחרי שצעקו עליי בסופת רעמים. אבל הם קטנים. זה מספיק לך, שואל מרט. המזל הוא שבאמת הכול הולך כאן נורא לאט, מתרווח, ולכן בעצם, אני לא צריכה לכתוב כל-כך הרבה. אמנם קצת ויתרתי בהתחלה, אבל גם אם הייתי כותבת כל הזמן, כל הזמן שהייתי באולם זאת-אומרת, הפנקסים היו מספיקים. ואז אני פוגשת את איציק ג'ולי. מה אני אכתוב אחרי ששמעון (לוי) כבר כתב כל-כך יפה על זה. איציק אומר, כשמדובר במקוריות, אני סומך עלייך, ומרט אומר, אם על הצגה של שעה וחצי את כותבת 5000 מילה, מה תכתבי על זה, ספר? … כולם כבר כתבו, אני תמיד מפרסמת אחרונה. מה יהיה להגיד עוד אחרי מרב ויון ומרט… טוב, אני חושבת שמצאתי משהו מקורי לומר… אני סובייקטיביסטית חריפה. כל מה שאומר מעצם היותו יהיה מקורי. אבל אז אני יכולה לדבר רק בשם עצמי ולומר: גם אני הייתי כאן.

 

הר אולימפוס: להלל את פולחן הטרגדיה, 24 שעות של חווית תיאטרון חד-פעמית, 9-10 ביוני 2016. פסטיבל ישראל ירושלים. רעיון ובימוי: יאן פאבר, כוריאוגרפיה: יאן פאבר והרקדנים, טקסט: ירון אוליסלגרס ויאן פאבר, מוזיקה: דאג טילדמן, דרמטורגיה: מיט מרטנס.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *