הסאטיר בתיאטרון

גם פלבאים צריכים ליהנות משקספיר

על 'מהומה רבה על לא דבר' בתיאטרון הקאמרי

ובכן, נשבר שיא. זו בהחלט ההצגה הגרועה ביותר שבה הייתי בחיי, לפחות בתיאטרון הרפרטוארי, שבו לא נהוג לעשות הנחות כמו במקרה של סטודנטים מבית ספר למשחק. איפה זה ואיפה הפקות של בתי ספר למשחק. בחלק הראשון בעיקר, זה הרגיש כל-כך קלוש, עד שחשבתי שאני בהצגת סיום שנה בבית ספר תיכון. התפאורה עלובה ומגוחכת, המשחק, לפחות בהתחלה תלוש ולא ממריא. לא הבנתי מי זה מי ואני מכירה פחות או יותר את המחזה. זה שבר את השיא של מלון רנדוו (של אותו במאי עצמו וזה רלוונטי, תיכף תראו למה), אלא ששם יכולתי לפחות להתנחם בעובדה, שאולי אני לא אוהבת את הז'אנר וההצגה נראית לי מטופשת, אבל לפחות הרגשתי שאני נמצאת בתיאטרון מושקע מבחינת התפאורה והמשחק. ורק אומר, שעליבות ההפקה לכשעצמה אינה תמיד הבעיה, הנה בנפוליאון – חי או מת! (גם של אותו במאי, אך בתיאטרון החאן), העליבות של התפאורה ושל חלק מהתלבושות משרתת נכונה את המחזה.

לפחות היינו במקסיקו. או שמא כך חשבתי. כלומר בתחילה חשבתי שהבעיה היא רק בביצוע, אבל לפחות הקונספט מעניין. אין ספק שהסיפור השקספירי הזה מתאים כמו כפפה ליד לאיזו טלנובלה מקסיקנית בת 150 פרקים. כבר התחלתי לדמיין בראשי אילו שחקנים ילוהקו לאילו דמויות. אפילו קטעי הקומדיה היו נשזרים יפה, אולי בפזילה לטלנובלות הארגנטינאיות. ולא שלא נפרשו כבר עלילות די דומות בשדות האגווה המקסיקניים, אני נזכרת בכמה עלילות של טלנובלות שראיתי. התרשמתי מאוד ממה שכתבה לילי בן נחשון, אשר על התפאורה, בתוכניה, על ההשראה שלה ממסכות המוות המקסיקניות, על הבחירה "בסוסי מלחמה הדומים לשלדים". בלי קשר, רציתי לבדוק אם במקרה כבר היתה טלנובלה שמבוססת על המחזה הזה, שהרי כבר היתה אחת ארגנטינאית שמבוססת על הרוזן ממונטה כריסטו של דיומא האב. ואז גיליתי את זה:

https://www.youtube.com/watch?v=T9_QHErdsLM

רק בשנה שעברה, הפיקו את מהומה רבה על לא דבר בתיאטרון השקספיר גלוב, עם אותו קונספט מקסיקני, עם אותם שלדי סוסים, רק עם תפאורה (הרבה יותר) מושקעת, עם תלבושות (הרבה יותר) עשירות ועם הרבה יותר אנשים על הבמה. בקיצור, שם זה נראה חגיגה וזכה לשבחי הביקורת. ופה…

קיר עלוב עם 3 פתחים ועל גגו, מה שמתגלה בהמשך ההצגה כמרפסת. הוא זז קדימה הוא זז אחורה. שני פסלי קקטוסים עלובים, הנה בנדיק נשען עליהם ונדקר, בקטע סלפסטיק שכאילו נלקח מאותו מלון רנדוו. וכמה שרשראות פרחים תלויות מעל, שנראו ממרומי האולם כשרשרות נייר של סוכות ולא במסה שתרשים מישהו. בכלל הכל הריח דל-תקציב משום מה. התלבושות, של החיילים, דמו באופן מפתיע לזה של גרסת הגלוב, עם שרשרת כדורים צולבת על החזה ותלבושות הבנות היו פשוט לא ברורות ולא קשורות. למעט אולי התלבושות של בנות הלוויה העגלגלות (ודווקא אהבתי את הליהוק העסיסי הזה וחשבתי שאולי היה מעניין אם הליהוק של הרו וביאטריצ'ה גם הוא היה כזה במקום האנמית והמתחכמת שקיבלנו בסוף, בהתאמה.)

אני אפילו לא מתחילה לחשוב, איפה חתך וקיצץ בן משה שחושב שתפקיד הבמאי הוא גם לכתוב מחדש את המחזה (וראו: עברית עפ"י דורי פרנס). אין מחזה שעובר תחת ידיו שלא זוכה ל"עריכה". אולי במסגרת הרצון שלו כנראה לרצות בכל מחיר, להנגיש בכל מחיר. אלא שאז הוא נופל על צופים כדוגמת דוד רוזנטל מאתר וואלה, שמעיד על עצמו שהוא "שייך לזרם הפלבאי ששם בראש סדר העדיפויות את ההנאה ורק לאחר מכן את החשיבות" ולכן, מעז רוזנטל לומר שהוא הולך לשחוט פרות קדושות ואומר לנו בריש גלי (כמעשה המלך הוא עירום) – שקספיר משעמם ולא רלוונטי. הא לך, אודי בן משה, זה מה שקורה שמנסים להיות נחמדים יותר מדי.

לפחות הטקסט, כלומר תרגומו השנון עד מאוד של דורי פרנס, היה דובדבן. חבל שהוא בלי קצפת מתחת, אבל עדיין אני נפעמת משלל הפתרונות השנונים, מההנגשה הגאונית לעברית של ימינו (במיוחד למאלאפרופיזם, או הדוגבריזם [ע"ש שמו המקורי של מפקד המשמר, דוגברי], כלומר חילופי המילים ההיתוליות). כשזה פוגש את הפרטנר המתאים, למשל מוטי כץ בתפקיד הקפיטן, עפים זיקוקים. (ד"א: התרגום המלא של פרנס למחזה נמצא באתר שלו: קבלו קישור לסצנת המשמר האזרחי ההורסת). זה באמת הרגע, שבו הפיאסקו הזה מעט התחיל להתרומם ואף סחט מחיאות כפיים, אם כי בעקבות "העריכה", אותן סצנות המשמר האזרחי נראו תלושות לחלוטין.

נקודת זכות נוספת פה היא המוזיקה המקסיקנית מאת בוריס זסלבסקי, כולל קטע שירה שמתכתב עם כרמן מירנדה ואומה סומק, והמריאצי היחיד (רובי מוסקוביץ) ששר ומנגן על גיטרה. חלק אינהרנטי ובלתי ניתן להסרה מטלנובלה מקסיקנית ראויה לשמה. אבל התנועה וההעמדה לרוב דלות ומטופשות.

גם השחקנים הטובים ביותר נופלים כאן ולא יכולים להציל את הפיאסקו: ענת וקסמן, שנראה כאילו לא יכולה לצאת מאיזו דמות היסטרית שאותה היא גילמה לא לגמרי בהצלחה באותו מלון רנדוו. זה אפילו המשיך כשהיא חיפשה איזה דף קרדיטים להקריא לאחר ההצגה, ואנו כבר שוכחים למה השחקנית הזו מסוגלת. גם יובל סגל ועודד לאופולד לא במיטבם, למרות שסגל עוד סיפק אי אילו קטעי סלפסטיק הגונים (במה שמזכיר מאוד את וילוז'ני באותו מלון רנדוו). נטע פלוטניק היתה אנמית למדי כהרו, כמו גם אבישי מרידור כקלאודיו (אולי זה מה שנדרש מדמויות אנומורטו/ה של קומדיה דל-ארטה). מי שסיפקו נחת רוח רבה היו כמובן מוטי כץ בגילום מבריק של מפקד המשמר ועזרא דגן כסגנו, כמו גם אנשי המשמר רובי מוסקוביץ כהרמוסו ואדם שפר כאלג'יניו (השמות הן תוספות של הבמאי העורך). דודו ניב היה מוצלח מאוד כדון ג'ון התחכן והדומיננטי, והיה זה שהתחיל לייצר הצגה מהשעמומון שהיה שם קודם כניסתו לבמה, וגם אבי טרמין גילם כומר אפל סטייל לארץ' המשרת של משפחת אדמס (שפתאום מתפשט ונשאר בגטקס). אם הקונספט של הבמאי היה מן מערבון ספגטי דל תקציב, הרי שהדמויות היותר אמינות שלו לא בדיוק תמיד התאימו לז'אנר ובעצם פזלו יותר במקרה הטוב לקומדיה דל-ארטה ובמקרה הפחות טוב לז'ורז' פאדו. וזה לא שזה בלתי הולם, סך-הכול מדובר בקומדיה מלכתחילה, אבל הפזילה לכל כך הרבה ז'אנרים לא רק שלא יצרה מיקס מעניין, אלא שפשוט לא התלכדה לכדי שום דבר. אוהד שחר סיפק כמה רגעים הגונים כלאונטו, לא ברור עם זאת באיזה הקשר, וגם מיה לנדסמן ואסנת בן יהודה, היו מתוקות והפגינו כישורי ריקוד עסיסיים, לאיזה הקשר זה מתחבר… מסתובב לי כבר הראש מרוב הקשרים תלושים.

לפעמים צריך לנסות כדי לטעות. אני לא חושבת שזו פריבילגיה של הקאמרי. לא עד כדי כך לטעות. אולי לאור דבריו של דוד רוזנטל דלעיל, המסר בשורה תחתונה הוא לאודי בן משה: אולי במקום לחפש איך להראות לדור הצעיר והפלבאי מה זה שקספיר, פשוט תעשה שקספיר, מבלי להתחנחן, מבלי לסדר, מבלי לאפות ומבלי להכניס עם כפית לפה. זה משעמם מסתבר. הדור הזה לא כל-כך טיפש, תאתגר אותו עם שקספיר האמיתי (להזכירך, זה שידע לרצות אריסטוקרטים ופלבאים כאחת) – הוא יעריך את זה. כי ככה, הוא לא רק אומר לא לשקספיר הזה, הוא אומר לא לשקספיר בכלל. בתור לא פלבאי: אתה באמת רואה את התיאטרון בלי שקספיר?

מהומה רבה על לא דבר, תיאטרון הקאמרי, הצגת מבקרים, 5.3.18. מאת: ויליאם שקספיר, עברית: עפ"י דורי פרנס, בימוי ועריכה: אודי בן משה, תפאורה: לילי בן נחשון, תלבושות: אורן דר, תאורה: חני ורדי, מוסיקה: בוריס מלקובסקי, תנועה: אריאל וולף. משתתפים: יובל סגל, ענת וקסמן, עזרא דגן, אוהד שחר, מוטי כץ, עודד לאופולד,  אבי טרמין, דודו ניב,  מיה לנדסמן, רובי מוסקוביץ,  אבישי מרידור,  נטע פלוטניק, אוסי בן יהודה, ישי בן משה, איתמר זהר, אדם שפר.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *