הסאטיר בתיאטרון

חיה לנצח

על 'מרג'ורי פריים' בתיאטרון הקאמרי.

פעם אחר פעם, אני מוצאת שהאימוץ המהיר מדיי של מחזה עכשווי שעלה לכותרות בחו"ל, למשל, כמו הנוכחי, מאת ג'ורדן הריסון, שהיה מועמד לפוליצר ב-2015 והפך לסרט ב-2017, או סתם כל מחזה חדש על השואה, אינו משתלם. כך היה עם נעצר בחצות בתיאטרון הבימה וכך עם מעשיה מגונה שראינו לאחרונה בקאמרי. מרג'ורי פריים, למרות הסופרלטיבים שנכתבו עליו בחו"ל, לפי הציטוטים בויקיפדיה, התגלה כמחזה שטוח וחד ממדי, שעוסק בהיבט עתידני של אנדרואידים וזיכרון (בשילוב עם טראומות יחסי בת-אם) בסגנון שגרם לי געגועים עמוקים לבלייד ראנר, סרט כמעט בן 40, או הסרט היא (Her) של ספייק ג'ונס מ-2013. האם עליי לבזבז ערב על המובן מאליו. נוכל להביא אנדרואידים בדמות קרובינו המתים. הם ילמדו את הנתונים על בני דמותם ממה שנאמר להם (אולי גם מדטאבייסיס אובייקטיביים יותר, הם יכולים כנראה לתקשר איתם, זה לא נאמר, נאמר שהם מתקשרים עם Prime אחרים. זה שם המודל שלהם, Prime). הם ידברו כמו מיסטר ספוק ממסע בן כוכבים. סטייל "אין לי את המידע הזה". יצורים אנליטיים ללא רגשות. הם לא ימותו כמו בסרט איש המאתיים (Bicentennial Man) עם רובין וויליאמס משנת 1999, יישארו הרבה אחרי שמי שאותו הם שירתו בהתחלה ימות. בהצגה הזו הרבה הרבה אחרי. ובסוף הם ידברו אחד עם השני וייצרו עולם זיכרונות לפי השטויות שמישהו הזין את אחד מהם, כי פעם הוא רצה ליפות את המציאות לאישה דמנטית, הפך שחקן טניס בתיכון לכוכב וימבלדון, מקום 8 בעולם. ככה מפיצים פייק ניוז. האם מה שיישאר אחרינו זה פייק ניוז בגלל המכונות האלו. מה שנשאר אחרינו זה פייק ניוז בכל מקרה.

הדיון המשני ביחסי אם-בת אפילו שטוח ובנלי עוד יותר וכן גם החיבור בין שתי הסוגיות. אין אפילו מה להרחיב עליו את הדיון. כן מקבלת את המכונות, קוראת לו 'זה' או 'הוא'. כן זוכרת אח/בן שהתאבד או לא. אולי רק הפריים שלה זוכרת. היא מטפלת באמא, דואגת לתרופות, לזה שיפתחו את התריסים, מה פתאום מביאים לה תנ"ך היא היתה אתיאיסטית. סלט דברים בנליים ומשעממים. כן והיתה גם כלבה, טוני, וכלבה נוספת טוני 2. כמו החתולה שלי שהיתה משהו 2 ואז שכחנו מה המשהו היה וקראנו לה רק 'שתיים'.

הדבר היחיד שמהווה זווית מקורית במחזה הזה, היא הקישור בין מכונות הבינה המלאכותית לזקנה. או בכלל, הרהורים על הזקנה. ביני ובין חברותיי המבקרות די הוסכם, שהמשפט החזק של הערב הוא "50 שנה אנו חיים ו-50 שנה הנוספים אנו מעבירים את הזמן עד שהזמן שלנו יגיע" או משהו כזה… לשכוח שאני הולכת למות במשך 50 השנה האחרונות שלי. הרהור הגותי שמביא את טס (הבת) להתאבד בסופו של דבר. היא לא רוצה לסבול 50 שנה האחרונים כנראה. להרהור הזה אין כמובן שום קשר למכונות שעליהם אמור לנסוב המחזה. ומישהו אחר בגזרת האקסיסטנציאליזם יאמר שהרהור כזה יכול לנבוע בך בשלב הרבה יותר מוקדם בחייך, מה שקרה לטס בעצם זה מן התאבדות אקסיסטנציאליסטית. זה מה שהיה מעניין פה ולא קשור לחלוטין למכונות האלו. המגאפין עלה על הנושא שאותו הוא אמור להניע.

האם אנדרואיד בדמות בעלה יכול להקל על אישה זקנה ודמנטית בסוף חייה, האם הוא ישרת את הדמנציה שלה ויבנה בשבילה עולם וירטואלי של זיכרונות שלא היו (בתכנות החתן ג'ון), או ינסה להשאיר אותה זוכרת כמה שיותר. אחר-כך היא הופכת לאנדרואיד בעצמה בשירות ביתה הסקפטית הן ביחסה למכונות והן ביחסה לאמה. מהלך לא אמין בעליל. האם הבת תפרוק את תסכוליה על המכונה במקום על אמה. ובסוף טס הופכת אף היא לאנדרואיד. האם זה בכדי להקל על בעלה הדואב, או שזו כבר אופנת לכל אדם Prime, כמו שמראים לנו ב"פרסומת" בתחילת המחזה. הרבה שאלות לא מפותחות ושום תשובה מעניינת.

בהחלט, על המחזה הזה, ואמירתו הלא חשובה, אפשר היה לוותר. מה מחזה בן שעה ומחצה יכול לומר יותר טוב מהסדרות העכשווית, דוגמת ווסטוולרד ומראה שחורה, שעוסקות בנושא הזה באופן מורכב שגם בוחן את גבולות הפורמט (יוצרי מראה שחורה התחילו ליצור פרקים אינטראקטיביים, בהם הצופה יכול לקבוע את התפתחות העלילה ואת סופה). היו שוויתרו בעקבות הסרט שהוצג בפסטיבל חיפה האחרון ואני לא, שלא עמד בצפיות (שהטריילר שלו משתמש ברפרנטים להיא ולמראה שחורה בתור קביים). ואני חשבתי שאולי יותר שווה לדון בהפיכתנו שלנו לרובוטים, בעיקר בזכות החיישן שמחובר אליי כעת ומשדר נתונים (בינתיים רק על רמת הסוכר שלי בנוזל הבין תאי) לקורא שלו וגם לכל מייל או אתר באינטרנט או טלפון שאציין בתוכנה שלו.

באנו בגלל מרים זוהר. הנה ניסו למצוא מחזה למידותיה ומצאו. בגיל 87, לפי ויקיפדיה, היא חיה ובועטת ומציגה דמות ועוד אחת (של ה-Prime שלה) באופן מושלם כמעט, עם תזמון קומי מצוין ורגישות. כנגדה זוהר אוהד שחר בתפקיד הבעל ג'ון, שמביע באופן שמתפתח להיות מרתק ומרגש יותר ויותר ככל שמתקדמת ההצגה, את אופיו האכפתי והמגונן מחד למרג'ורי המבוגרת ואת יגונו ודאבונו למול קריסתה של אשתו, הן לפני מותה והן אחריו, בהיותו עם ה-Prime שלה. אודיה קורן היתה עציצית למדי בתפקיד הבת החיה. זה יכול היה ליפול למשבצת הבת הנודניקית, אבל גם שם זה היה ליד. ובכל זאת היו לה רגעים, בתפקיד טס הקורסת וההגותית מחד ובעיקר בתפקיד ה-Prime של טס, אז העציציות שלה ישבה כמו כפפה. אבישי מרידור שיחק רובוט מההתחלה עד הסוף, כך שקשה לדבר על רגישות ובכל זאת, האמנו לו שהוא רובוט.

בשביל מרים זוהר ותו לא.

מרג'ורי פריים, תיאטרון הקאמרי, הצגת מבקרים, 2.1.19. מאת: ג'ורדן הריסון, תרגום ובימוי: צביקי לוין, עיצוב תפאורה ותלבושות : זוהר אלמליח, עיצוב תאורה: ליאור מיטל, עריכה מוסיקלית: צביקי לוין. משתתפים: מרג׳ורי – מרים זוהר, טס – אודיה קורן, ג׳ון – אוהד שחר, וולטר – אבישי מרידור.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *