הסאטיר בתיאטרון

תנו להם את כל אהבתכם

על 'עלובי החיים' בהבימה

חזרתי כעת וכולי בהיי – 7.10

פעם ראשונה. לא רק פעם ראשונה שלי עם standing ovation בהבימה. ובוודאי שהתיאטרון הזה לא ראה את המחווה הזו מהקהל הרבה זמן… פעם ראשונה שאני מחפשת ביו-טיוב ביצועים מהצגה ושולחת לחברים בווטסאפ. כלומר מחפשת את רוני דלומי שרה 'לבדי' ושולחת לחברים בווטסאפ. וכמה שזה טוב, זה לא טוב כמו מה שראינו ושמענו בלייב. כן כן. אם אפשר לסכם את ההצגה הזו במילה אחת היא תהיה: רוני דלומי (טוב שתיים, אל תהיו קטנוניים…). ולא שזה ההיילייט היחיד. עוד כוכב ועוד כוכב וטל ברגמן, שהושאלה מהאופרה הישראלית לתפקיד קוזט (עם הדר עטרי בקאסט ב')…. טוב זה תפקיד שמגיע עד דו גבוה, תראו לי מישהי שיכולה לשיר את זה בבלטינג. אולי רוני דלומי… חחח…

יש הרבה סופרלטיבים לתת להפקה הזו (הי מירי לזר, תיכף נדבר), אבל הכול בטל בשבעים אל מול המבצעים. אמנם רובם ככולם סטארים, אבל כשמדובר בי, זו נקודת התחלה גרועה… כי הם צריכים לעמוד ברף שהם הציבו לעצמם. והם עמדו. כלומר מבחינת השירה. סוזן בויל? זוכרים. השיר שגרם לסיימון קוואל לשמוט את הלסת… (טוב, לזו שישבה לידו). כאן שרה אותו מירי מסיקה, כל הזמן בכריעה על הברכיים (למה?), לא שזה הפריע לה לדפוק ביצוע מדהים, חבל שיש לה קצת צרידות בקול (תמיד היתה) ואני קצת מקבלת מזה ויברציות. לכמה זמרים כאן היה חספוס בקול. ככה זה ששרים בלטינג ולא יודעים איך באמת להתגבר על הצלילים הגבוהים (אפשרי, או שתעברו לקול ראש). אז יוצא לפעמים קול שטוח וגרוני. אולי חושבים בהבימה שכך זה נכון, רוקיסטי. אני לא חושבת. עלובי החיים זו אופרה. אין דיבורים, רצ'טטיבים מעטים, הרבה אריות אווירה, והדמויות מאופיינות לפי סוגי קולות מובחנים. תסתכלו בויקי האנגלית, הכול כתוב שם, כולל המנעד של כל תפקיד. יופי של ערך… אבל אני בטח אחפש את הפרטיטורה… איזה שיר (אריה) אני אלמד משם…? עושה לי חשק…

כמה בכי: אפונין (רוני דלומי) גוססת בזרועות מריוס (הראל סקעת) (צילום: ז'ראר אלון)
כמה בכי: אפונין (רוני דלומי) גוססת בזרועות מריוס (הראל סקעת) (צילום: ז'ראר אלון)

וחוץ מזה, אני לא אזלזל יותר ביוצאי כוכב נולד. לא הייתי בעד רוני דלומי אז, ודי הופתעתי כשהיא זכתה. למרות שאהבתי את cade dia (טוב, יש לי חולשה לספרדית) וכעת אני צריכה לאכול את הכובע… או שהיא פשוט גדלה יפה מאז, וזה בכלל לא מובן מאליו לאור המעטים משם שעדיין אנו כן פוגשים. למשל הראל סקעת, להלן מריוס, מושא אהבתה של אפונין (היא רוני דלומי). הוא יותר נמוך משחשבתי. טוב, רגע, תחזור אחורה… זה הלך ככה: הנה מופיע לו מריוס, ואני חושבת לי, הוא מזכיר לי את סקעת… זה סקעת? לא… מי זה? בעצם, וואלה זה הוא. גם אותו הם הביאו? פשש. מרוב כוכבים לא זכרתי את כל מי שהופיע ברשימה. אז הוא יותר נמוך ממה שנדמה ושר מדהים, אבל הוא לא משחק בכלל וזו אחת ממגרעות ההפקה. הטנור המאוהב לא מאוהב בכלל. אפילו לא בעצמו. טוב, לפחות שומרים על צניעות בהפקה הזו. ואני חושבת שזו מעלה גדולה. כלומר כל הזמרים באמת שומרים על צניעות ולא מפציצים. רק חבל שהתזמורת כן מפציצה יותר מדי. ישבתי בשורה 3 וראיתי את המנצח במוניטורים שבצידי הבמה. לא פלא שהרגשתי כמו באופרה. הוא מוכשר יוסי בן נון, אבל בומבסטי (בגסטות) וכל התזמורת איתו. בומבסטית. דרך-אגב, בהפקות של עלובי החיים בחו"ל התזמורת בפיר.
חלמתי חלום - פאנטין (מירי מסיקה) (צילום: ז'ראר אלון)
חלמתי חלום – פאנטין (מירי מסיקה) (צילום: ז'ראר אלון)

יש את הביצוע העברי המקורי (1987, הקאמרי) במלואו ביו-טיוב. אז דבר ראשון שיש לי לומר זה שאני שמחה שכעת ליהקו שחקנים שקרובים יותר לגיל הדמויות. בהפקה ההיא, ריקי גל (פנטין) ואפונין (שלומית אהרון) היו באותו גיל, כמו גם מריוס (אבי טולדנו), כלומר הצעירים גולמו על-ידי "זקנים". אבל אז התזמורת היתה הרבה יותר טובה, ואז גם היה לנו דודו פישר בתפקיד ז'אן ולז'אן, ודודו הוא חזן, כלומר זמר אופראי, שהיה כל-כך מוצלח עד שעבר לבצע את התפקיד גם בחו"ל. לא סתם חו"ל, אלא בבירות המחזמר – ברודווי בניו-יורק והווסט-אנד הלונדוני. אז איך מתחרים עם זה? בוחרים ללכת על משהו אחר לגמרי – ז'אן ולז'אן רוקיסטי. ותכלס, בחירה לא רעה. אמיר דדון, בעיקר זמר רוק, מגיש דמות מחוספסת, שאולי אפילו מעבירה טוב יותר את הניגוד בין האדם הפשוט שליבו הוקשח על-ידי החיים והטוב שהוא מוצא בתוכו, אף על פי כן. ואני חושבת שרוני דלומי, בגלל שהיא לא מפציצה, עלתה אפילו על גדולת זמרות ישראל, שלומית אהרון, שאולי לא הפציצה, פשוט יש לה קול ענק… וזהו נשברתי… הוצאתי את התווים של On my Own (לבדי), אבל זה נמוך לי… אוף… סול נמוך, אני לא מגיעה לזה… טוב, זה תפקיד מצ'ו. ככה מאפיינים את הילדה הרעה, הענייה, ביתם של הכייסים והנוכלים, הזוג טנרדייה. למרות שהיא בעצם ילדה טובה במחזמר הזה, על-פי הספר ההוא, שכל הנשים בו הן או זונות או קדושות. זונות – מצ'ו או אלט. קדושות – סופרן. כלומר קוזט.

שלב  ב': אני חייבת לקרוא על זה – 8.10

כמה מילים על הספר ההוא. עלובי החיים פורסם בשנת 1862. כמעט במקביל לספר תקוות גדולות של דיקנס (פורסם לראשונה בהמשכים 1860-61), ויש כאלו שמתבלבלים, כי בשניהם מופיע בתחילה אסיר בבריחה. כנראה שדיקנס והוגו לא הכירו זה את כתביו של זה. באותם ימים, ספרים לא הופצו כ"כ מהר בעולם, בוודאי לא כשהם כתובים בשתי שפות שונות. ובכל זאת, שני הספרים מתייחסים לנושאים אוניברסליים כנראה באותם ימים: מוביליות חברתית, יחס לאסירים, היחס לעניים – הכול בהשפעת השינויים שהביאה המהפכה התעשייתית. הוגו אף מכניס ליצירתו את ההיסטוריה המהפכנית הצרפתית ועלובי החיים הוא היצירה הספרותית היחידה המתארת את המרד הרפובליקני בפאריז של יוני 1832, אירוע אנטי מלוכני זעיר ממדים יחסית, שנמשך בסה"כ יומיים: 5-6 ביוני, אבל בזכות יצירתו המפורסמת של הוגו זכה לממדים מיתיים, שיש אפילו המתבלבלים בין הבריקדות שלו לבין אלו של מהפכות או ניסיונות הפיכה חשובים יותר, כמו מהפכות יולי 1830, מהפכות 1948 והקרבות שהביסו את הקומונה הפריזאית ב-1871 (כלומר זה גם ספר נבואי). הוגו עצמו כתב את הספר בגלות, בעת שישב באי גרנזי (אחד מאיי התעלה), לאחר שנמלט מצרפת ב-1851, בעקבות המהפכה של לואי-נפוליאון, נשיא צרפת (לימים נפוליאון ה-3) שלקח לעצמו סמכויות דיקטטוריות, מעשה שבעקבותיו טען הוגו, אחד ממבקריו התקיפים, כי הוא יחריב את הרפובליקה. הוגו שב לצרפת רק עם נפילת נפוליאון ה-3 ב-1870.


מבחינה ספרותית, עלובי החיים מעניין במיוחד בגלל שהוא יוצא מגזרת הרומן הרומנטי לא רק אל מחוזות הביקורת החברתית וההיסטורית, אלא גם משום שהוא משלב אלמנטים של סיפור בלשי, כבר אז ספרות זולה, בדמות ז'אבר שרודף ללא לאות אחרי האסיר הנמלט ז'אן ולז'אן, שמחליף מקומות וזהויות בדויות. ההשראה לדמות ולז'אן מצד אחד ולדמות ז'אבר מצד שני, היא דמותו האמיתית של אז'ן פרנסואה וידוק (Vidocq), אסיר שחצה את הקווים והפך לאיש עסקים ופילנטרופ וגם הקים את אחת מיחידות המשטרה האזרחית החשאית הראשונות, כשהוא מעסיק אסירים לשעבר כבלשים ולאחר מכן, אף ייסד את סוכנות הבילוש הפרטית הראשונה. ארבעת הכרכים של זיכרונותיו פורסמו בין השנים 1828-1829 והיוו השראה לא רק להוגו אלא גם לבלזק ולאבי הז'אנר הבלשי – אדגר אלן פו. הסצנה שבה ולז'אן מרים כרכרה ומציל את האדם שנלכד מתחתה, מבוססת על מעשה של וידוק במפעל שלו ב-1828 (ולמעשה כמעט מועתקת ממכתב שלו להוגו בו הוא מתאר את התקרית). כך בעצם אנו למדים, שולז'אן וז'אבר הם שני חלקים של אותו שלם, של ההתחבטות של המספר ושל החברה באותה תקופה. ההתאבדות של ז'אבר, יכולה לסמל את ניצחון הטוב, לא במובן של הרעים הפסידו, ז'אבר לא הרע בסיפור, אלא ניצחון הגמישות המוסרית על הדוגמטיות והקיבעון המחשבתי החברתי, אולי אפילו של ניצחון המוסר הכנסייתי (שהרי מי שמפעיל את כל השינוי הוא הבישוף שלא מסגיר את ולז'אן שגנב את כלי הכסף שלו) על מוסדות המדינה, או אם תרצו של הצדק על השררה.

וכקול המצפון, כמו הבישוף, 2 הגברים המניעים את העלילה הם בעצם א-מינייים. ולמרות שעלובי החיים כולל גם משולש רומנטי, הם לא קשורים אליו כמעט בכלל. יש אזכור קלוש, שולז'אן רצה את קוזט לעצמו (במיטב המסורת של הקומדיה דל-ארטה, כמו דר' ברתולו בספר מסיוויליה), אך מוותר עליה לטובת מריוס הצעיר. ולא רק זאת, הוא הולך להילחם בבריקדות וממלט את מריוס בתעלות הביוב, רק כדי להביא אותו לקוזט. ושוב סיפור בלשי – או פתרון קומדיית טעויות סטייל בומרשה, אם תרצו. הטבעת שגונב טנרדייה מ"הגופה" ש"רצח" ולז'אן, מעידה כי בעצם האחרון הוא מצילו של מריוס.

***

והלילה – מחזמר. הספר החשוב של הוגו עובד למחזמר בצרפתית על-ידי התמלילן אלן בובליל והמלחין קלוד מישל שונברג. תחילה היה אלבום קונספט ואחר-כך הצגה שרצה בצרפתית במשך שלושה חודשים בפאריז ב-1980. לא הצלחה גדולה. ב-1983, הובא תקליט הקונספט למפיק קמרון מקינטוש שהחליט להעלות את המחזמר באנגלית. הפיתוח ארך שנתיים ולבסוף המחזמר הועלה בווסט-אנד בגרסה האנגלית ב-8 באוקטובר, 1985, היום בדיוק לפני 31 שנה. המחזמר הועלה בברודווי במרץ 1987, זכה ב-8 פרסי טוני, בניהם לתכליל המקורי הטוב ביותר ולמחזמר הטוב ביותר. בזמנו הוא היה למחזמר השני המוצג ביותר בברודווי (היום הוא החמישי המוצג ביותר). בארץ הוא הועלה לראשונה כאמור בתיאטרון הקאמרי ביולי 1987 והתרגום לעברית שלא נס לחו, הוא של הגאון אהוד מנור.

המחזמר, מעצם היותו, מרדד רבים מהמסרים החברתיים של הספר והופך אותם לשירים וריקודים ולמלודרמה. וגם היא משוטחת לגמרי. אז עם מה יוצאים ממנו בסופו של יום?

את השאלה הזו אפשר לשאול על כל אופרה. ואז אפשר גם לומר שהפוקוס משתנה וכעת הוא על המוזיקה, על הווירטואוזיות של הביצוע, כמו באופרה ששם הסיפורים לרוב קלושים ומטופשים. והנה גם פה יש כמה אריות יפות ומפורסמות, כל-כך מפורסמות, שכמו באופרה, יש את קטע המעבר הזה מן הרצף הלא כל-כך מוכר לתווים הראשונים של אריית הלהיט… אבל, למרות ההתלהבות, עלובי החיים זו לא אופרה של ורדי או פוצ'יני, אפילו לא בליגה של סיפור הפרברים, אולי המחזמר הטוב ביותר במאה ה-20 מבחינה מוזיקלית, או צלילי המוזיקה.

טוב, עכשיו אני מתחילה לחפור – כי יש כמה דברים רקובים בממלכת דנמרק ובכל זאת מדובר בי ואני צריכה להצביע על כל הפגמים – 9.10

בסדר, תרגעי. אנחנו לא נרחיק לכת למחזה ההוא (כלומר, המלט) ואין כאן דברים רקובים, רק כמה דברים שאולי אפשר לשפר… אבל לא תמיד מושלם זה הכי טוב… מה שבדרך-כלל עושה לנו את זה, זה פגם קטן, פגיעות. רגישות. ובסופו של יום, כשמדובר בעלובי החיים המחזמר, באופרה כמו באופרה, לא משנה איך תבחר לפרש אותו מבחינת הקונספט או העיצוב או התנועה, הכול קם ונופל על הכריזמה והכישרון של המבצעים, כל אחד לכשעצמו, וכאנסמבל. וכנראה שלקאסט הזה בהבימה יש את זה. התפאורה והבימוי… הם רק צריכים לא להפריע…

זרע הפורענות נטמן כבר במוזיקה, שמתי לב שלהבדיל מויולטה הגוססת (כלומר, טרוויאטה), שמצליחה לסיים את הפרזה שלה (ועוד בלה גבוה בפיאנו), פנטיין מתה באמצע הפרזה. גם גברוש אחר-כך. ואפונין. ולמרות הצרימה הזו, הקיטוע, כולם בוכים. במיוחד אני, שאני crybaby מצטיינת. אז למרות הכול עלובי החיים לא מזמינה התלקקות מוחלטת, תאמרו. לא ממש, אנו משלימים את הפרזה בדמיון באמצעות המוזיקה, כי המוח שלנו לא מכיר בקיטועים האלו. לא רוצה ניכור. אנחנו רוצים לבכות. (שלושה סמיילים בוכים צריכים לבוא כאן).

כמה מילים על העיצוב. ההפקה הזו לא גרנדיוזית ולא בומבסטית. למרות שעדיין מדובר בתפאורה מושקעת למדי עם הרבה אלמנטים מתחלפים, אבל הגוון הכולל הוא אפור ואפור וחום אפרפר ותכלת וכחול ולבן ואולי קצת אדום בסצנת הזונות. רק בסוף, בסצנת החתונה המטורפת של מריוס וקוזט, אני אומרת לעצמי שהכניסו פתאום קצת צבע ופתאום יש שמלות קרינולינה מפוארות בשלל צבעי פסטל. לפני כן רק לקוזט המבוגרת יש שמלות יחסית מפוארות. גם מבחינת התנועה, אין כאן בומבסטיות. העלילה לא מאפשרת ריקודים נוסח אוויטה או סיפור הפרברים, אבל בכל זאת, מירי לזר אחראית על תנועה מוקפדת על גבול הריקוד, למשל בסצנת האסירים בהתחלה, או בסצנה סיום המערכה הראשונה כשכל העם צועד קדימה כגוש. לעתים, עם זאת, אולי זה נדמה רק לי, התנועה היתה קצת עצובה, קצת עייפה. למשל בסצנת הפונדק – במה שהיה אמור להיות חגיגת פריצות. ואני חשבתי שאולי הם מאוד מתוחים, כי אמרו להם שאם ההפקה הזו נכשלת, הבימה בצרות צרורות.

חלק מהסצנות זכו לתפאורה מינימליסטית למדי, למשל סצנת האסירים בהתחלה, או סצנת הצלת הלכוד מתחת לעגלה ואילו אחרות, עמוסות פרטי תפאורה, רמפות וקוליסות, בעיקר בסצנת המתרס. אהבתי את העיצוב של סצנת הביוב. הנה הצליחו ליצור אשליה של צינור עגול רחב באמצעות 3 מסכי תפאורה לעומק הבמה, שדימו את הקיר שבו כרוי הצינור הזה וקצת עשן, שזה מים. גם סצנת המוות של פאנטין זכתה לעיצוב שהציל אותה מהשעמום של מיטה בבמה ריקה, עם עבודת וידיאו של חלון עם טיפות גשם עליו. אבל פתאום הגשם מופיע על כל הקירות וגם דימוי של קוזט הקטנה. זה ההזיה של פאנטין, אבל זה קצת מוגזם. ואיך אפשר לשכוח את סצנת נפילתו של ז'אבר אל מותו מהגשר. השילוב של עבודת הווידיאו על-פני המסך החצי-שקוף הקדמי שנסגר עוד קודם וז'אבר האחוז ברתמה בין שמיים וארץ מאחוריו אכן היה מרשים, ובהחלט היה נראה שהוא נופל מרחק עצום, כמו במנהרה של עליסה בארץ הפלאות, כשלסיום גם נתנו לנו ספלאש מים (בווידיאו), אבל אז שואלים, את מה זה משרת בסך-הכול. במיוחד בהשוואה לסצנת המוות המצמררת של גברוש וגם בקטן זו של אנז'ורא, שמתרחשת הרחק מהעין, רק נשמעת, מאחורי המתרס.

יש די הרבה סצנות שאינן משויפות עד הסוף, למשל סצנת הפועלות בבית החרושת, סצנת הזוג טנרדייה במשכנות העוני בעיר ובעיקר סצנת המתרס הארוכה, עם השיאים ועם הנפילות. הסצנה של שחרור ז'אבר, למשל – מתרחשת בצד הבמה, כמעט לא מורגשת… וגם זוג האוהבים הוא אחד הזוגות הפרווה שראיתי, מה שמוקצן עוד יותר כי גם אפונין וגם ולז'אן (ובעצם גם פאנטין) מקריבים הכול בשבילם, כדי שהם יהיו ביחד. ואני קצת מאוכזבת, בכל זאת סקעת וטל ברגמן… אבל הם שרים יפה… אולי כל זוגות האוהבים הצעירים תמיד נדונים להיות פרווה, זה חלק מהעניין, הרעים תמיד הרבה יותר מעניינים. ובכל זאת, למרות שלקוזט אין כמעט קונפליקט, זולת רצונה לדלות מ"אביה" פרטים על מוצאה, מריוס עטור קונפילקטים. בתחילה הוא מתחבט אם ללכת להילחם עם חבריו או להישאר עם אהובתו. ובהמשך, אחרי שהמרד נכשל, הוא מתייסר בגלל שהוא נשאר בחיים בעוד כל חבריו נפטרו (תסביך שואתי לעניים). אז היתה אריה קורעת לב של סקעת (שולחנות ריקים) ואח"כ… הוא אפילו לא נראה מיוסר.

מבחינת התלבושות הייתי מאוד מרוצה. לא רק שנשמר הדיוק ההיסטורי וההבחנה בין התקופות השונות שבהן מתרחש הסיפור, אלא שנשמר גם ההבדל בלבוש בין המעמדות השונים. למשל הכובעים הנפוליאונים של הסוהרים והשוטרים בתחילת ההצגה מוחלפים בכובעים גבוהים טיפוסיים לתקופת פוסט-נפוליאון, ושמלת האמפייר של פנטיין (האופיינית לתקופה האימפריה הראשונה), מתחלפת אצל קוזט המבוגרת לשמלת בידנמייר תפוחת שרוולים לפי אופנת שנות ה-30 של המאה ה-19. אנשי המעמד הנמוך לעומת זאת לבושים בבגדים פשוטים עם אופי כפרי יותר.

ומשהו על תופעת הזנות במאה ה-19. וגם לפני זה. פעם באוניברסיטה כתבתי סמינר גדול על הציירת ההולנדית מהמאה ה-17, ג'ודית לייסטר (אחת הציירות הנשים הבודדות בהיסטוריה, טרום המאה ה-20). היא ציירה ציורי במבוצ'נטי – כלומר סצנות מחיי היומיום – ז'אנר שהתחיל להתפתח אז (ונחשב לנחות מבין הז'אנרים, אחרי סצנות תנ"כיות ופורטרטים). חלק ניכר מהמחקר ההוא הוקדש לחקר תופעת הזנות אז, כדי להבין יותר לעומק את אופן הייצוג של הזונות והקדושות (והמשרתות והנשים בכלל) בציורים האלו. במאה ה-17 עוד לא היו מפעלים (זה הגיע רק עם המהפכה התעשייתית), אבל לנשים מהמעמד הנמוך היו מעט מאוד אפשרויות להתפרנס כשהן ללא בן-זוג. כלומר להיות משרתות. אבל מספיק האשמה אחת קטנה באי מוסריות (לרוב לא בצדק, על-ידי בעל בית שלא נענו לחיזוריו), כדי שיפוטרו ויגורשו בבושת פנים. או אז, אם לא ימצאו בית אחר לעבוד בו (ובלי המלצות על מוסריותן זה קשה), לא נשארה להן כמעט ברירה אחרת אלא להפוך לזונות רחוב (זונות הצמרת, כלומר הקורטיזנות, היו נשים ממעמד גבוה מלכתחילה ברוב המקרים). עם האלכוהול הזול שהן צרכו, המאסרים החוזרים ונשנים והעונשים הגופניים שהיו נהוגים אז, תוחלת החיים שלהם היתה קצרה במיוחד (גם אם הן הפכו לסרסוריות בשלב מסוים) והן התרכזו (או רוכזו) בדרך-כלל ברובעים נפרדים ("החלונות האדומים") כדי שחלילה לא יגיעו למקומות מגורים מהוגנים. תופעת הזנות, למן העת ההיא היתה ביטוי לדו-פרצופיות החברתית וליחס האמביוולנטי לנשים. הביקורת החברתית על התופעה נמצאת גם אצל הוגו וגם במחזמר, אך האם זה באמת מובן כאן או שזה רק סצנת 'המסכנה מתה'? בסופו של יום, בספר ובמחזה, מנצחים הבורגנים. המהפכה היא של הסטודנטים הבורגנים (עניים לא הולכים לאוניברסיטה), שאם הם לא מנצחים הם זוכים לפחות בבחורה השווה (בורגנית וזכה, ושכחנו שהיא בת של זונה, בעצם היא לא יודעת את זה) וכל מי שלא שייך (כלומר ולז'אן, שמאס בהתחפשות) צריך לעזוב. האם ז'אבר שומר על הצדק או על הסטטוס קוו החברתי הצבוע הזה, כלומר מחפש את כל העניים המתחפשים לבורגנים, כדי לשמור על טוהר הבורגנות? האם בכלל המסרים החברתיים הכבדים כל-כך של הספר, עוברים למחזמר? עוברים בהפקה הזו?

תשובה 1: כן, זה מוזכר וזה מהדהד לימינו. תשובה 2: לא. הבורגנות ניצחה. המסר החברתי הוא רק עלה תאנה, שלא יהיה לגמרי תפל. לא יצאנו החוצה עם רצון לשנות את העולם. אנחנו הבורגנים השבעים עמדנו על הרגליים בסוף ההצגה. בגלל משהו אחר. בגלל המבצעים. קצת מזכיר לי את "תנו לנו את כל אהבתכם" בסוף יאן פאבר

כי המבצעים השאירו לנו טעם של עוד. למרות שהוא מופיע ממש בהתחלה, אנו זוכרים את הבס הנעים של הבישוף, נועם טלמון. וגם, מירי מסיקה, פנטיין, שמסיימת את תפקידה בשלב די מוקדם, זכורה בזכות ביצוע מרגש ונוגע ללב. קושניר ולסלאו, הנגיעות הקומיות של ההפקה (למרות שלמר טנרדייה חלק גדול בהנעת העלילה) התחילו גדול ודבילי, אבל לאט לאט יצקו נופך אנושי לדמויות. הילד ניב לקט בתפקיד גברוש, שלא היה רק ילד מקסים שמופיע על הבמה, אלא יצק דמות של ממש, שהפכה גם למצמררת בסצנת המוות שלו. ורוני דלומי… אבל ההצגה הזו קמה ונופלת על האדם וצילו – כלומר על ולז'אן ועל ז'אבר. יגאל שדה היה מדויק בתור ז'אבר, אם כי היה נדמה לי שההפקה הזו לא ממש איפשרה לו להתרווח בדמות ובאמת להוציא מה שהוא יכול… אם רק לא היו תוקעים את סצנת השחרור שלו בצד… ואמיר דדון. האיש שנראה שנולד לתפקיד, שלידו דודו פישר נראה זמר מלוקק ומהוקצע מדי. אם האתגר הכי גדול של ההפקה הזו היה לתת פייט לדודו פישר, הנה הם הצליחו. אז כן, הוא שר בלטינג ולפעמים זה היה שטוח וגרוני, אבל איזו עוצמה, איזו כריזמה. חספוס ורוך דרים בכפיפה אחת, ואין אפשר לשכוח את הצליל האדיר שלו בסוף הפרולוג. בסדר, היו קטעים מסוימים מתים, של הוא הביט ובהה… כדאי אולי לעבוד על זה. אבל אנו תמיד זוכרים את השיאים (לרע ולטוב).

זה לא רק בגלל המבצעים. הם היו טובים ומרגשים לרוב, אבל זה משהו שמעבר לפרטים. למרות כל המגרעות והמסר החברתי המפוספס, היה כאן בכל זאת משהו מאוד נוגע ללב. אפשר אולי לקרוא לו המעשה האמנותי. הכנות. ההתכוונות. הצניעות. ללא פוזה. אמנות נטו. חברה שלי אומרת לי שנדמה לה שחנה לסלאו בוכה לנוכח הקהל העומד על הרגליים. הנה לכם. ועכשיו "תנו להם את כל אהבתכם".

עלובי החיים בתיאטרון הבימה. הצגת מבקרים 7.10.16. מלחין: קלוד-מישל שנברג. תמליל צרפתי: אלן בובליל לפי הרומן באותו שם של ויקטור הוגו. תרגום: אהוד מנור. בימוי: משה קפטן, ניהול מוסיקלי וניצוח: יוסי בן-נון, עיצוב תנועה: מירי לזר, עיצוב תפאורה: ערן עצמון, עיצוב תלבושות: ילנה קלריך, עיצוב תאורה: קרן גרנק, שחקנים (קאסט א'): אמיר דדון – ז'אן ולז'אן, יגאל שדה – ז'אבר, מירי מסיקה – פאנטין, חנה לסלאו – גב' טנרדיה, אבי קושניר – מר טנרדיה, רוני דלומי – אפונין, טל ברגמן – קוזט, עידו ברטל – אנז'ורה, הראל סקעת – מריוס, נועם טלמון – הבישוף, ניב לקט – גברוש.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *