הסאטיר בתיאטרון

לא רועמת מספיק

לקראת ועל 'מיכאל קולהאס' הבימה

אני מתכוננת מראש,

סליחה זה שבוע צפוף וחוץ מזה אני לא יכולה להתאפק. אני קוראת את התוכניה… ולפתע פתאום רואה שהנה צצה לי הזדמנות להחזיר חוב. ולשם כך, אני מארחת במדורנו 'הסאטיר הלבן [בתיאטרון]'  (השם הוא מתוך שיר של גרסיה-לורקה באותו שם) את מדור האמנות השכן 'דולפין ביער' (השם מתוך שיר של הורציוס).

רותי דר מתארת את ההשראה לתפאורה. חיתוכי העץ של האמן יעקב פינס, שאותם היא פגשה בספר טיל אולנשפיגל ואז הראה לה אילן רונן את הספר מיכאל קולהאס, מהדורה ישנה שגם בה שובצו חיתוכי עץ של אותו יעקב פינס. מה שהביא את ההוצאה אז לבחור דווקא בסוג זה של איור ספרים, בשעה שכבר עמדו לרשותה טכניקות מתקדמות יותר, זו הצהרה בפני עצמה, אולי מתוך רצון לנצל את האקספרסיביות והגולמיות הכמעט פרימיטיבית של המדיום של חיתוכי העץ, לעומת אחיו, התחריט והתצריב על מתכת, טכניקה לא פחות עתיקה. התחייה של המדיום בימי האקספריוניזם הגרמני בוודאי תרמה גם את חלקה.

בראשית ימי הדפוס, תחריטי עץ בעיבוד גס שכזה היו בדרך-כלל המדיום שבו השתמשו לעיטור ספרים עממיים. למשל ספרי מוסר (Emblem books), שהיו נפוצים במאה ה-17. כשלמדתי באוניברסיטה, בחוג לתולדות האמנות, עשיתי עליהם עבודה סמינריונית רחבת היקף, ביחס לציורי השמן בהולנד של המאה ה-17 בעיקר בנוגע לייצוג האישה. אבל זה כבר עניין למאמר אחר. מעניין לגלות שספרים אלו התחילו להופיע די בסמוך לזמן ההתרחשות של מרד האיכרים בגרמניה (1524-1525), הרקע ההיסטורי ומקור ההשראה ליצירה של פון קלייסט. מרד, שגונה בחריפות על-ידי מרטין לותר, אבי הרפורמציה. האם קיים מחקר שבודק את הקשר בין המרד הזה, ספרי המוסר ויצירתו של קלייסט. רק נסביר שספרי המוסר האלו, שכללו תחריט עץ בליווי שיר או דברי מוסר, ושזכו לפופולריות עצומה ברחבי אירופה באותה תקופה, היו כלי להשליט ערכי מוסר בקרב האוכלוסייה, ערכי מוסר לאו דווקא מתקדמים במיוחד ולפעמים אפילו צבועים (למשל הפחד מאישה במכנסיים בהולנד שהמסחר בה נוהל הרבה פעמים על-ידי הנשים בהיעדר הגברים שנסעו לגלות ולסחור בארצות רחוקות).

ומכאן במעבר חד לימינו. אבל עדיין באותו נושא. התערוכה אזרחים הנפלאה שהציגה השנה במוזיאון פתח-תקווה, שאצרה נטע גל-עצמון. נטע ניסתה לעשות את הבלתי אפשרי ולמפות את שלל ההיבטים של אזרחות. מונח חמקמק ביותר שלא ברור אם הוא מסמן זכויות, ברוח אחווה, שיוויון וחירות, כמו שייכות (על שלל ביטוייה כמו למשל דגל או המנון), חופש ביטוי או זכויות אדם, או שהוא מסמן שליטה והגבלת צעדים, כמו למשל באמצעות צנזורה, מנגנוני פיקוח, פגיעה בפרטיות, חינוך לציות, שומרי סף וכד'. איזה תפקיד בדיוק ממלאים פה מוסדות השלטון, המדינה, הפרלמנט, המשטרה, בתי המשפט, ביטוח לאומי, בין שני הקטבים האלו. האם שמירה על הסדר הטוב נועדה לשרת או לפגוע באזרח. ובסופו של דבר, אלו מנגנוני מחאה עומדים לרשותו של האזרח, למשל הפגנה, מחאה, ביקורת. הדיאגרמה של נטע רחבה רחבה הרבה יותר והעבודות בתערוכה מוסיפות להן עוד רובד, עוד data layer. בהקשר זה מטלטלת במיוחד עבודת הווידיאו של כריסטינה לוקאס, La Liberté Raisonnée, מ-2009, שמנפישה את הציור המפורסם החירות מובילה את העם של דלקרואה, בהעניקה לו פרקוול וסקוול אלים ומייאש למדי, האספסוף מציורו של דלקרואה, זה שהובל על–ידי החירות, מפנה לה את עורפו ואף מבצע בה לינץ' אכזרי.

חינוך לציות.

'ציות' זה ערך בדיאגרמה של נטע. אצלה זה פועל יוצא של צנזורה, אני לא בטוחה שאני מסכימה. אני רוצה לדבר על עבודתו של גל ויינשטיין, המנון (2000) בהקשר זה. אתם מכירים את המשחק הזה, כדורגל שולחן. ויינשטיין יצר פרפרזה מצמררת שלו, כל שורות השחקנים במשחק המקורי, אוחדו לשורה אחת בתיבת דשא ארוכה ארוכה, 5 מטר אורכה. כולם לבנים, מפורצלן, שורה אחידה, אנשים אחידים, מושחלים על ציר אחד. בצד יש ידית, אפשר לסובב את כולם בבת אחת. אסור לגעת במוצגים בתערוכה, אתם יודעים, אז לא יכולתי מן הסתם לבדוק, אם כל בובה שכזו יכולה להסתובב לבד, כמו בכדורגל שולחן המקורי, כנראה שלא. השורה הזו מאחדת ונותנת כוח, אבל היא גם מגבילה וכולאת ומצרה את הצעדים. הבעד והנגד של מה זה חברה, מה שנותנת אמנה חברתית, מה שנותנת ומה שמחייבת חברה, שמתבטא בסמליה, למשל בהמנון. הוא מאחד, מרגש ופועל על סנטימנט משותף, אבל בו בזמן כופה חשיבה מלמעלה, או לפעמים סתם נראה משהו מובן מאליו, שאפשר לצחוק עליו. למשל כמו שהמציאו בילדותי שירים מליציים על התקווה, אבל אני לא אצטט. כעת יצא חוק נגד זה.

אבל בעקבות העבודה הזו ובעקבות מחקר שלי על הנפש הפסיכופטית, אני מנסה לעמוד על המנגנון הנפשי שמניע ציות ועל זה שמניע את מי שפורע אותו. המסקנה שלי מדכאת למדי. האנשים הנורמלים, ה-Neurotypicals, מעצם מנגנון החברות הטבוע בהם, הם אלו שמנציחים את הקיים, מגינים עליו בכל מחיר, מעלים על נס את הציות, משמרים את החברה שלהם, גם אם היא פגומה, בשם האחידות והלכידות החברתית, ההיצמדות לנורמות חברתיות שמקנות להם מבחינה נפשית את אותם צרכים נפשיים כה חשובים כמו שייכות, זהות ומכאן גם יציבות. זה דבר הרבה יותר קדום ממדינה. אפשר אפילו להחיל את זה אחורה אחורה על חברת הלקטים-ציידים של האדם הקדמון, על הקבוצות הראשונות שהתגבשו, ככל הנראה במטרה לשפר את סיכויי האדם לשרוד.

אזרחים – דיאגרמת מונחים (מאת ובאדיבות נטע גל-עצמון ומוזיאון פתח-תקוה)

דיאגרמת מונחים, מתוך התערוכה 'אזרחים' במוזיאון פתח-תקוה לאמנות, אוצרת: נטע גל-עצמון, 6.4.17-5.8.17 (באדיבות מוזיאון פתח-תקוה לאמנות)

קוראים לזה מישטור (ואני אלך על disciplining ולא על governmentality של פוקו כי המישטור שאני מדברת עליו לא נובע מהמדינה, ממשטר מרכזי זה או אחר). אלא שהמישטור הזה, אם מדברים על המנגנון הנפשי, אינו בא מלמעלה, הוא בא מהזולת. הפרטים בחברה ממשטרים זה את זה, כמו הבובות, החיילים בעבודה של ויינשטיין. זוהי ההתנהגות הבריאה, של מי שיש לו מצפון, אמפטיה לזולתו, רגשות אשמה ותחושות חרטה, כל מה שנובע מעצם קבלת נורמת ההתנהגות, הנורמה החברתית הקיימת. יש מי שחושב שהמישטור ההדדי הזה של הפרטים הוא כוח, הכוח לשינוי, כמו בכל הפרסומות ה(פסאודו)-אולטרה-אופטימיות, של שורת אנשים מקיפה את העולם, של שורת אנשים שצועדת יחד בהפגנה מאוחדים (אל מול שורה לא פחות מאוחדת של שוטרים עם מגיני פלסטיק ענקיים, גם הם ממושטרים). ביחד נביא את השינוי. רק שביחד הזה, יותר משהוא מעצים את הפרט הוא כובל אותו. העבודה של ויינשטיין מראה את זה יפה מאוד. אנשים עומדים דום לשירת ההמנון. בשורה ארוכה. זאת למרות שכללי המישטור, המוסר, לאו דווקא נקבעים על-ידי החברה (מה זה בעצם חברה, אוסף הפרטים שבה?) אלא על-ידי המושל, המנהיג הדתי, המלך, שבעצם לא תמיד נוכח בחייהם, אלא אם כן בצורת פולחן אישיות ושהוא בהרבה מקרים בעצם מבחינה נפשית פסיכופט, או אנטי-סוציאלי, אם נשתמש בשם הנוכחי של ההפרעה.

אנו יכולים להבחין בכך במקרי קיצון, מה קורה כשמישהו שאינו בריא, אינו נוירוטיפיקל, אינו נכנע למשטור. ואני לא מדברת על 'מתקני עולם' כי הם בעצם פועל יוצא גם כן של מישטור, אחר. שכן כמה צורות מישטור יכולות להתקיים במקביל. אבל הפסיכופט (או אולי גם הנרקיסיסט) הוא מעל החוקים. נעדר אמפטיה וחסר מורא, הוא מעוניין רק בדבר אחד, בעצמו, בהשגת כוח. הם אלו שנעשים במקרים רבים מנהיגים, מנהלי תאגידים (טוענים שרוב ה-Furtune 500 מנוהלות על-ידי כאלו), קובעי משטור. רק הם בעצם משוחררים מהכבלים של ההתחשבות באחר האינהרנטית לאדם הבריא ולכן יכולים לבוא וליצור שינוי. אנו עדים לכך במקרים קיצוניים: היטלר, סטלין, ההוא מצפון קוריאה, מאו בסין. והקטע הכי מוזר הוא שהאנשים האלו שיוצרים את המוסר, הם אנשים שאישיותם חסרה את כל מה שמייצר מוסר. אין להם מצפון, רגשות אשמה, תחושת חרטה. האם יש לפסיכופט זהות. כן, רק שלהבדיל מה-NTs, היא אינה תלויה באיך שהם נתפסים על-ידי אחרים ובאיך שהם משתלבים בחברה. הם לא צריכים את השייכות לקבוצה כדי לפתח את ההערכה העצמית שלהם.

למה אנשים מצייתים להם. בתוכניה של מיכאל קולהאס יש תשובה מפי יורם קניוק: "הספר הזה מתאר איך איש אחד מסוגל להעביר עם שלם על דעתו. הוא מראה איך עמים מחכים למשיחי שקר; זה לא היטלר שהמציא את גאונותו השטנית, אלא העם שרצה שהאיש הזה יהיה לו לאב. בברית המועצות, בסין ובצפון קוריאה, עמים שמו את מבטחם במי שהבטיח להם צדק מוחלט." העם מחפש את מי שיתווה את גבולות הקבוצה, את מהות הקבוצה, את מי שמתווה לו מה יהפוך אותו לשייך. השייכות קודמת לצדק, כי רק בשם השייכות, הקבלה של ערכי מוסר מסוימים, אפשר לבקש צדק, לפי החוק שאותו מוסר מנסח. אלא שהכוח הזה, לברוא מחדש את מהות הקבוצה, אינו נמצא לרוב בידי מי שנתון למרות הקבוצה. כנראה שהנוירוטיפיקלים והפסיכופטים נדרשים זה לזה כדי להתקיים. ויש דוגמה למשטור חברתי מימינו אלו. מישהו זרע את הזרע, אבל כעת האזרחים עושים בשבילו את כל העבודה בחינם, כשהם מוקיעים כל שמאלני כבוגד וכאויב העם. הנה לכם משטור של אזרחים בינם לבין עצמם. בדיאגרמה של נטע מופיעים גם בהקשר זה, המקרתיזם, ארגוני ביון, 11 בספטמבר, פרנויה (רמז לחוק אנטי-טירור ששולל חרויות פרט בשם הגנה על הפרט), ואולי אחד הפרטים החשובים בדיאגרמה – קונפורמיזם. אני גם חושבת על לפקח ולהעניש של פוקו. כמה עבודות בתערוכות חגות סביב זה, הפנטאופטיקון של ג'רמי בנת'ם, והפרשנות הפוקויאנית למושג.

אני כבר מתחילה לפקפק ברעיונות של הפילוסוף האהוב עליי, אלתוסר. הוא דיבר על מנגנוני פיקוח אידיאולוגיים של המדינה. אולי סימן את התופעה, לא יודעת אם את הסיבה. הדוגמה שלו מפורסמת. למה מישהו עוצר כשמצווים עליו "עצור". מה מפעיל את הציות שלו הזה. בשם מה הוא מקבל עליו את הסמכות ההיא (מי היא) שכופה עליו לעצור.

למה מיכאל קולהאס נתן מלכתחילה את הסוסים ולמה הוא חשב שצריכים להחזיר לו אותם.

ד"א, הדיאגרמה של נטע, כך אני לומדת מההתכתבות איתה, היא פרפרזה על דיאגרמה שרצה לה ברשת: The conspiracy to rule the world, למשל כאן. כעת השאלה היא אם אנו נעשים יותר אופטימיים או יותר פסימיים.

בין שיילוק למיכאל קולהאס

רבות דובר על הדמיון והשוני בין 2 דמויות ספרותיות אלו, שתובעים תביעה צודקת, אך נדחים על הסף. בסדר, התביעה של שיילוק מעט מגוחכת, הוא דורש קיום התחייבות חוזית חוקית אך לא הגיונית של מסירת ליטרת בשר. אלא שנקמתו של שיילוק נותרה רק בגדר רצון, הוא לא גורם להרס של חצי אירופה וסופו שהוא נענש, כאילו הוא זה שבעצם ביצע פשע. ומהו פשעו. שהוא זר. שהוא לא שייך לקבוצה שעליה חלה האמנה החברתית שבשמה הוא תובע. שהוא מסתפח בכוח ולא בדיוק רצוי. לאלו, לנוירוטיפיקלים אין אמפטיה, או אין את אותה אמפטיה שיש להם לבני מינם, או דתם. (דיון נוסף במוטיב הזרים בהסוחר מוונציה, ראו במאמר שלי כאן.)

ראו בתוכניה לנכון ובצדק להתייחס לנושא ואף הביאו מובאה מספרה של שולמית אלמוג קריאת כבוד (המכון לדמוקרטיה, 2014), הניתן להורדה בשלמותו מהאינטרנט כאן. יש לי בעיה עם ההגדרה שלה של "פגיעה בכבוד". כי בעצם מה זה כבוד. זה מושג שהיא משתמשת בו כמובן מאליו מבלי לתת את הדעת למנגנונים שמביאים ליצירתו, אלא רק למנגנונים שמניעים, אולי, אדם שכבודו נפגע. היא מצביעה על כך שכבוד נובע מעצם השתייכות לחברה. לזר לא נותנים כבוד. אני מסכימה ומוסיפה כי לכן ארגוני זכויות האדם צריכים לעבוד כל-כך קשה כדי לסייע לפליטים, לכן כל הדתות המרכזיות נושאות בחובן ציוויים, חוקים, המשדלים את המאמינים לסייע לזרים, לעניים, למסכנים. האמפטיה אליהם אינה מובנת מאליה וצריך לייצר אותה בכוח. אלמוג מצטטת בצדק, את שיילוק המזכיר לאלו הבאים ללוות ממנו, כי לרוב הם יורקים עליו ונוהגים בו כמו בכלב.

אַתַּה, אַתַּה שֶׁלֵּחָתְךָ רוֹקַנְתָּ

עַל זְקָנִי, וְשֶבָּעַטְתָּ בִּי

כְשֵׁם שֶתְּגָרֵשׁ כְּלַבְלָב עָזוּב

מֵעַל מִפְתַּן בֵּיתְךָ.

ויליאם שקספיר, הסוחר מוונציה (אברהם עוז מתרגם, הקיבוץ המאוחד, 1997, מהדורה שלישית), מערכה ראשונה, תמונה ג', עמ' 56.

 

זרים, מראה אלמוג, אינם נחשבים חלק מהקבוצה הראשית, אלא כחברים בקבוצה אחרת, שעליה מן הסתם, אוכל לומר, שחלים סדרי משטור אחרים, בין אם בתוך הקבוצה הנפרדת עצמה (למשל דת שונה), או ביחס של קבוצה אחת לחברי קבוצה אחרת.

פגיעה על רקע השתייכות קבוצתית, כמו זו שחווה שיילוק על רקע גזעי ודתי, טומנת בחובה פגיעה קשה מנשוא בכבוד האדם. יחס מבזה ופוגעני כלפי אישה או איש, בהתבססו על היותם פרט בקבוצה מסוימת, יוצר פגיעה בבסיס זכויות האדם כולן. מאישה ואיש המתויגים בראש ובראשונה כ"יהודי", או כ"ערבי", כ"אישה", כ"נכה", נשללת זכותם הבסיסית ביותר — ההכרה בהיותם בראש ובראשונה בן או בת אדם.

חברה המייחסת לבנותיה ובניה תכונות שליליות, יכולות פחותות או מעמד נחות כנגזרת טבעית ומתבקשת מהשתייכותם לקבוצה דתית, גזעית או עדתית כלשהי, שוללת מהם את זכות הבחירה ואת האוטונומיה במובן העמוק ביותר, שהרי עצם היותם חלק מאותה קבוצה אינו נתון לבחירתם. [עמ' 28]

אלמוג מציעה שתי קריאות משלימות למשל מיכאל קולהאס. האחת: זהו משל הבא ללמדך שעליך לקבל את דין הקבוצה, גם אם הוא לא נראה לך:

האם ניתן לתבוע מקולהאס לכבוש את הכעס?

על פי הקריאה הראשונה, ההכרה בשלטון החוק מוליכה בהכרח לתשובה חיובית. כולנו מכירים את התחושה המתעוררת לעתים כי המערכת כשלה מלספק צדק — הן במובן אישי והן במובן קולקטיבי. כל מי שהפסידו במשפט, ואפילו כל מי שחשו שנעשה להם עוול בירוקרטי, והם אינם מצליחים לקבל סעד, חווים כעס ופגיעה בכבוד. שלטון החוק משמעו היכולת להכיל את התחושות האלה ולהמשיך הלאה.

הכרה בשלטון החוק מחייבת, בין היתר, קבלת האפשרות של פער בין תחושת הצדק האישי לבין ההכרעה המינהלית או המשפטית הסופית, או השלמה עם אי־יכולתו של המשפט לספק צדק. השלמה כזאת, כך עולה מהסיפור, היא מחויבת המציאות, ולו מטעם פרגמטי; הניסיונות לפרוש מן המשפט מסתיימים בתבוסה מוחצת.[עמ' 30]

אצל שיילוק זה קל יותר, הוא שספג אי-כבוד כל הזמן, יכול להמשיך למשוך כתף.

נָשָׂאתִי זֹאת בִּמְשִׁיכַת כָּתֵף

דּוֹמֶמֶת, כִּי הָסֵּבֶל הָאִלֵּם

הוּא תַּו הֶכֵּר לִבְנֵי שִבְטִי כּוּלָּם. [שם]

אצל מיכאל קולהאס, המצב מורכב יותר. שכן הוא חבר מוכר ומכובד בחברה בה הוא חי, זה שזוכה לאמפטיה ברורה ומובנת מאליה, עד שהיא מופסקת ואין הוא מבין בכלל מאיפה נפל עליו הדבר הזה, מאיפה נשללה האמפטיה הזו, הכבוד שלו. הוא אינו יכול לחיות ללא כבוד, ללא אמפטיה ולכן, הוא מייצר לעצמו קבוצה נפרדת, אחרת, שבה הוא מקבל את האמפטיה הזו, קבוצת המורדים שאותה הוא מנהיג. והמשטור של הקבוצה הזו, הלכידות שלה והרצון הקולקטיבי לנקמה, הוא הרסני.

זה יכול לרפרר לקריאה השניה, עליה מצביעה אלמוג:

על פי קריאה אחרת, סיפורו של מיכאל קולהאס הוא בבחינת אזהרה המכוונת לחברה כולה ולא לפרטים בתוכה. ריבוי של מקרים שבהם אובדת התחושה שהמשפט מגן על הכבוד, יוביל להתמוטטותו של שלטון החוק. כל חברה חייבת להבטיח כי החוויה של אובדן אמון מוחלט במערכת תהיה נדירה ככל האפשר.[עמ' 30]

אלמוג, עוד לפני כן, מתארת יפה את ההיפוך הזה שחל במעמדו של קולהאס. הנה בתחילה הוא זוכה לאמפטיה של אשתו התומכת ושל עורך הדין שמארח אותו יפה. אבל אז מודיע לו עורך הדין כי התביעה "נגנזה בהוראה מגבוה".

העלבון האחרון, הקשה אפילו יותר, מופיע בסיומו של מכתב התשובה האחרון. עורך הדין מבקש כי גם אם קולהאס אינו מסתפק במה שנמסר לו, "לפחות אל נא יטריח אותו בהוראות נוספות בעניין זה".

כמה משפטים כתובים הופכים את קולהאס באחת מתובע צדק, שאשתו, עורך דינו וידידיו מבטיחים להירתם ולסייע לעניינו, למטרד; ממי שרבים הפיחו בו ביטחון מלא באשר לתוצאת תביעתו, המייצגת "מקרה מובהק", לטרחן שמתבקש להשלים עם הדרת תביעתו משדה המשפט.[עמ' 29]

אדם, ובמיוחד עם אינו מורגל בכך, אינו יכול להשלים, לא עם חוסר-הכבוד, אלא עם חוסר האמפטיה. זה לא מוליד כעס, כמו שטוענת אלמוג, זה מוליד רצון להחזיר את הסדר על כנו, להחזיר את האמפטיה, את תחושת השייכות, גם אם זו שייכות לקבוצה של פורעי חוק. הבעיה המשפטית היא רק תירוץ, שם, לפרימה הזמנית, להפרעה בקבלת האמפטיה המתבקשת, שבלעדיה היצור האנושי (הנוירוטיפיקלי) אינו יכול לחיות.

האנס קולהאזה האמיתי – הפך למיכאל קולהאס אצל פון קלייסט

כשאנו באים ליצירה ספרותית, השאלה אינה טמונה רק בסיפור עצמו, אלא גם בסופר. בהחלטות שהוא נקט, בבואו להעביר מאורע שהתרחש במציאות אל המדיום הספרותי. בעצם הסופר לרוב הוא סוכן בשירות המישטור. כך מתוארת הטרנספורמציה בתוכניה:

כחומר רקע לסיפור "מיכאל קולהאס", שמשה למחבר כרוניקה עתיקה, מן המאה ה–16 , שבה מובאת עדות היסטורית על אדם בשם האנס קולהאזה, סוחר מן העיר קלן על נהר ספריי, אשר בשנת 1532 גנבו ממנו זוג סוסים ע"פ הוראתו של יונקר אחד. לאחר מאבק משפטי ממושך, שלא נשא פרי, הודיע קולהאזה, ב–1534, על מאבק בינו לבין הרשות והעלה את העיר ויטנברג באש. אפילו התערבותו של מרטין לותר לא עצרה בעדו, עד שהביאוהו בעורמה לברלין ושם הוצא להורג, לאחר שהחזירו לו את סוסיו. האנס, הפך אצל קלייסט למיכאל – ארכימלאך שהכניע את הדרקון, מגן הכנסייה, ואחד מן הקדושים. קולהאזא, הפשוט, התמים (האזה בגרמנית – ארנבת), הופך לקולהאס, שהוא שם ארכאי אך קרוב לניב העממי, הרווח. בשל זוג סוסים הופך קולהאס לנציגו של המלאך מיכאל, שבא להעניש את העולם המשוקע בשקר. תככני הבירוקרטיה מושכים אותו למעשה של "תמות נפשי עם פלישתים". מעשה בלתי רציונלי ובלתי פרופורציונלי לעוול הקטן.

קולהאס גדל לעינינו לממדי דמות ענקים, אחוזת דיבוק. הוא משליך מעליו, בשם הצדק, את חיי הנחת הבעלביתית, את אושר משפחתו, אפילו את חיי אשתו. קולהאס הופך לדמות דמונית. הסוחר-המבעיר, השודד הריאלי, גדל לכדי ממדי סמל. החוק והפושע מהלכים כלוליינים בין קוטב החוק לקוטב הצדק, בין השפיטה לבין המוסר.[ידידה פלס, במקור בביטאון שדמות]

התיאור הזה ממחיש את כוחם של הכלים האמנותיים בשירות המשטור. השינויים של פון קלייסט לוקחים את האדם, שעם סיפורו יכולנו להזדהות בכל מקרה, ומעצימים אותו לדרגת קדוש נערץ, דווקא כדי בעצם, כך אני רואה זאת, לשלול את הרצון שלנו להזדהות איתו, או להשאיר את ההזדהות שלנו איתו ברמה המיתית ולא ברמה הפרקטית-היפעלותית. יש מי שיקרא לזה סובלימציה. או להוציא קיטור. וכאן אנו נכנסים כבר לשאלת מהי כוחה של האמנות, מהו תפקידה. האם אמנות יכולה לברוא מציאות, האם לאמנות יש כוח פוליטי. לא ניכנס לזה פה. אבל רק נזכיר, כמצוין בתוכניה, שפון קלייסט בזמנו נחשב לאאוטסיידר. כיום הוא נחשב נבואי: "פון קלייסט, שהרג את עצמו בגיל צעיר, נחשב מגוחך בסביבתם של גתה, שילר ושאר גיבורי הספרות הגרמנית, אך עלה עליהם ביכולת שלו לגעת בסודם של בני האדם והפך לסופר הגרמני החשוב בזמנו, דווקא מפני שכתב מתוך כאב וייאוש מול קהל שלא הבין את גדולתו." (יורם קניוק בתוכניה) עוד היבט, עוד ציר התייחסות – החיים ההיסטוריים של יצירת האמנות. לצד השינוי ההיסטורי בתפיסת הטוב, הנכון, הצדק והמוסר.

כעת אנו צריכים לבדוק את סוכני המשטור במחזה הזה שמעלים כעת בהבימה. לאן נושבת הרוח שם.

הרוח נושבת לשם, או אולי לשם או אולי ל…

אז אני מתיישבת לי בכיסא באולם וחושבת שנניח אני ילד, בחור, בן 25, לא בדיוק התכוננתי מראש, לא מכיר את הסיפור, הארט גותי כזה מגניב, גם הסוסים עם הנעלי פלטפורמה המנקשות והמסכות ראשים, אחלה, איך הם מצאו שחקן כזה גבוה… גל בן-עמרה (מצאתי באינטרנט, 1.99 מ'), מלאך המוות עם הקלשון הענק והמסכה הלבנה… כל השקופיות מאחור, גותיות כאלו, שלד תליין ועוד כל מיני גלגלי עינויים תלויים על מוט, גולגלות מפוזרות על הארץ. אחלה ארט, כל סצנה אחלה רעיון לקעקוע, אבל קצת סכמטי להצגה, כמו של פעם כזה שלא היו משקיעים. למרות שזה אחלה שחור לבן… בטח כל האימו יהיו מה זה בהיי מזה, כלומר הגותים… אבל חוץ מזה לא הבנתי בדיוק מה הם רוצים ממני.

טוב אז מה הסיפור בעצם, ההוא בא לנסוע עם הסוסים, רוצים ממנו כסף. נותן. לא טוב. רוצים תעודת מעבר, איפה מנפיקים. בדרזדן, אבל לשם הוא צריך להגיע. תשאיר 2 סוסים ותיסע. אולי תקנו אותם ממני וזהו. האציל הילד המפונק והטיפש עושה ממנו צחוק עם החברה הסתומה שלו. הוא עוד לא יודע שעל שטויות כאלו משלמים הרבה והוא עוד לא התחיל עם השטויות שלו… אבא שלו היה נותן לעבור בלי בעיות אבל הוא מת. איך אני אשרלל את כל האנשים האלו, רק כי אני יכול. אז מה עושים נגד פסיכופט מתעלל – רוצים להעמיד אותו במקום או שותקים ומורידים ת'ראש. בלי לדעת איך זה ייגמר. בטח שאני אעמיד אותו במקום. למה מה שהוא יחזיר לי שני שלדים במקום סוסים. יפה איך אחר-כך הם החליפו את האנשים סוסים בשתי עגלות לבנות עם גולגלות של סוסים על שלד ברזל שיש לו צוואר. כי הם אפילו כבר לא שחורים, אומר פושט הנבלות ממנו קונה אותם היונקר בסוף רק כי הוא צריך להחזיר אותם לקולהאס בצו בית משפט, מפוטמים. איזה טיפש היונקר הזה, בסוף הוא גם נכנס שנתיים לכלא, אבל בדרך בגלל שהוא ברח, אז הקולהאוס הזה בא ושרף כל עיר שהוא התחבא בה, הנה הורידו לנו מהתקרה שטיח ענק של מפת גרמניה עם כל המקומות האלו.

רק שאני לא הבנתי. האיש הזה הוא אחלה בן-אדם שעומד על שלו או שהוא טרוריסט. מה פתאום הוא נהנה לרוץ ולשרוף את כל העולם בשביל לקבל את הסוסים שלו בחזרה, לפני זה הוא היה יקה פוץ כזה שחקר את המשרת שלו והראה לו שהוא לא היה בסדר, כמו אבא שלי שבטוח שאני אשם אם המורה מתלונן עליי…. טוב אני בחורה עתיקה, תעשו ריוויינד… היום זה לא היה קורה ככה…. ההורים מרביצים למורים הרי על כל פיפס שהילד שלהם פולט…

אבל לענייננו… ארט מגניב והכול, אבל אם נחפש סוכן מישטור, כלומר נקיטת עמדה, בחירת צד. לא נקבל. על כמה סוכני מישטור שמעמתים עמדה אחת נגד אחרת אין בכלל מה לדבר. במקום זה יש לנו כל מיני קצוות פרומים של משהו שהיה יכול להיות סוכן משטור, אבל כלום לא מתגבש למשהו באמת קוהרנטי שממנו נשליך משהו, נושפע, נדע שכך צריך לנהוג, באמת או על דרך ההלצה או האירוניה. אולי שצריך לרדוף צדק, למרות המחיר, כי מי שלא מוכן לשלם על צדק, תמיד יצטרך להשפיל ראש ואז לאין נגיע. אבל מה הגבול של לרדוף צדק, כמה צריך להשקיע, האם רדיפת צדק מצדיקה פשע ועוד כזה גדול. (תחשבו למשל באדר מנייהוף או אפילו האצ"ל ופיצוץ מלון המלך דוד) ואיך מטפלים במי שלוקח את החוק לידיים. אז זרקו לנו 'טרוריסט', אבל לא ממש מספיק כדי שזה יעורר יותר מדי מחשבות. גם זה שאת קולהאס מגלם ערבי, לא בדיוק זכרנו. נורמן עיסא שחקן מצוין וזה שהוא ערבי תמיד נשמט מזיכרוננו, גם הפעם. גם בלבד בברלין לא בדיוק זכרנו את זה. אולי נמאס לנו להתעסק כל הזמן בישראלים ופלסטינים וטירור.

ואולי בכלל אנו צריכים לדבר את הקפקאיות של המצב שאליו כל הסיפור הזה הגיע. קפקא הושפע מאוד מפון קלייסט (ע"ע המשפט) ופה לעיתים יש כמה ניצנים של קפקאיות, הנה אני אומרת לעצמי, הם ילכו על הטיקט הזה. לא. כעת אנו בקומדיה. בני-הדודים מכים את היונקר הטיפש שהכניס אותם לכל הסיטואציה הזו. זה בהחלט מבוצע חמוד, רק חבל שזה לא מוליך לשום מקום.

המחזה עצמו כבר מפשיט ממיכאל קולהאס, הנובלה המקורית של קלייסט קוויי עלילה חשובים רבים, למשל הנבואה ממנה מפחד הנסיך הבוחר של סקסוניה והפתק, עליה היא רשומה, שבולע קולהאס לפני שהוא מוצא להורג, מה שגורם לנסיך הבוחר לקבל התמוטטות עצבים. מצד שני, הוא עסוק בהרבה פרטים קטנים אחרים של העלילה, כל הערים אותן שורף האספסוף של קולהאס, סיפור נסיון הבגידה שלו, שלא ברור אם אכן היה או שניסו לטפול אותו עליו.

הטכניקה היא של תיאטרון סיפור. יש מספר, הרוזן ורדה. שכבר בהתחלה מזהיר אותנו מראש לגבי קולהאס ש"העולם היה חייב לברך את זכרו, אילולא היתה אחת ממידותיו הטובות עוברת כל גבל. חוש הצדק שלו הפך אותו לשודד ולרוצח". המבנה הוא אפיזודלי. כמעט אילוסטרטיבי. תפאורה מינימליסטית, אביזרי במה מועטים ונדרשים בלבד, אבל לא חסים על שלטים מסוגננים עם כתב גותי אופייני, שיסבירו לנו היכן אנו נמצאים. הדמויות כמעט לחלוטין חסרות נפח, ואם יש בהן משהו אז הוא לחלוטין נקודתי. המשרת חינני למדי והמונולוג שלו מזכה את נמרוד דגן במחיאות כפיים. דוית גביש מציגה ליזבת נוגעת ללב כנדרש, אלכס קרול הוא היונקר המפונק והמנותק מהמציאות, אולי היחיד שיש בדמותו קצת התפתחות, מצעיר פוחז עם כוח להתעלל לצעיר פוחז טיפש, מוכה ונרדף. אורי הוכמן, באחת מדמויותיו, השכן הנקל, אולי מתחיל לפתח דמות, אך היא אמורה להיות כל-כך טובה עד שהיא כבר לא אמינה, אפילו מעמידה את הטוב באור גרוטסקי, כמדובר בצופים הציניים של ימינו. וקולהאוס, שבהתחלה הוא מדקדק בדקדוקי צדק ואח"כ, באופן לא ברור נהפך למה… הוא אמור להיהפך לחיית אדם רודפת נקמה, אבל אז הוא רק צועד על הבמה ומי שמספר לנו מיהו, הוא המספר (תומר שרון האפקטיבי). גם בסצנה עם מרטין לותר (יגאל שדה), במקום התחבטות קשה על מה זה צדק, אנו עם המטפל לותר והמטופל קולהאס בסצנת נו-נו-נו אנמית, שלא מתחילה להעביר את השיא של מפגש ענקים זה. אם לא היינו יודעים, לא היינו יודעים. שוין, אז הכומר הנודניק ירד עליו. רק שהכומר הזה אחראי לאחת המהפכות הגדולות בתולדות האנושות… בשם הצדק ונגד השחיתות של הכנסייה הקתולית ושגם הוא הפך בשל כך לנרדף. העורך-דין (גם יגאל שדה), עוד דמות שהיתה אמורה להכיל עולם ומלואו ועברה מתחת לרדאר… הוא בכלל מתלבט או מדקלם. הוא חבר של קולהאס, רודף צדק כמוהו, או שהוא פקיד אפור, או פחדן שנשמע לצו בית משפט, או אופורטוניסט שמנסה להיות בסדר עם כולם כדי לקבל משרה חשובה בשירות הציבורי. הטקסט המקורי של פון קלייסט מתאר את הדמויות באופן עקיף ומתמקד בפעולותיהן ללא שיפוט ערכי מפורש, ועושה שימוש רב במונחים משפטיים, מה שיוצר תחושה של קריאת מסמך משפטי ובעצם מדגיש את האפיון הבירוקרטי של מערכת המשפט המתוארת בו. האם לכן עשו לנו כאן דמויות פלקט. התפאורה כאמור מרשימה, אך היא חד-חד ערכית לסיפור, ללא ניסיון לייצר רובד נוסף. גם היא, חוברת לניסיון לחקות את פון קלייסט ולייצר איזשהו ניכור מההתרחשות, עוד מאפיין של תיאטרון סיפור, משהו שקצת מזכיר טכניקה ברכטיאנית. מישהו חשב שיש לזה קטע, שזה אכן יעבוד. אפילו ברכט כבר נכשל.

ובאמצע גם היו שירים, ככה זה בתיאטרון סיפור, די יפים, אהבתי את המוזיקה, גותית כזאת, עם גוון כנסייתי של עוגב, פעמוני כנסייה. הם עוזרים להפריד בין האפיזודות.

מאיפה הגיעו הדימויים האלו של מלאך המוות והגולגולות. זה לא בגלל המגפות של המוות השחור בכלל…

איך יורדים מהעץ ובכל זאת מייצרים כוח הרתעה. כמה אצילים טפשיים ותככניים (המשך הקריקטורה) בסופו של יום מצליחים לסדר איזה פתרון שיוציא אותם בסדר. כמו…  וההוא, מה קורה לו עכשיו אל מול המוות. מה מחליף את הנקמה שבבליעת הפתקית של הנבואה שכל-כך מעניינת את האלקטור. אולי רגע של גאולה נוצרית, השלמה עם העונש המתבקש… לא… כלום. סתם, אפילו לא נאום חוצב להבות על הגרדום (ד"א, כאן זה גרדום רגיל עם תליין וגרזן ענק, מה שמאפשר את הפריז של סצנת הנפת הגרזן בסוף, הפתרון הטכני של הסצנה המפחידה הזו והפיכת כולם למגזרות נייר. הדמות האמיתית שהיוותה השראה לסיפור שלנו, האנס קולהאזה, הוצא להורג בשיטה המחרידה של גלגל שבירה, זה שמופיע כאן בשקופית של השלד המרקד עם הקלשון.) קצת מזכיר את שיילוק למען האמת. מין קבלת דין לא ברורה, אחרי כל הבלגן שהוא גרם. אצל שיילוק שלא בצדק, כך שאנו זעים בכסא באי נוחות, ואלו פה, כאילו כלום. שום אפקט. לא חרטה נוצרית של משטור הורדת הראש בפני הקבוצה, בבחינת שיבת הבן האובד ולא הבחירה של קלייסט – נקמה גם במוות, הליכה עם הראש בקיר עד הסוף, אי היכולת להשתחרר מהמישטור החדש, בשם השייכות החדשה, בשם המוסר החדש.

כל כך הרבה אפשרויות להגיד משהו עמדו לזכותו של אילן רונן, לכאן, לשם או לכאן ולשם גם יחד והוא בחר בזכות השתיקה. האם זה לנוכח אינפלציית הסרטים וסדרות הטלוויזיה שמראות אנשים נורמטיבים לכאורה שיוצאים למסע הרג מטורף בשם הצדק הפרטי שלהם (כמו שמזכיר גם דרור בורשטיין במאמרו המצוטט בתוכניה). אם כך, השתיקה שלו, בוודאי לא רועמת מספיק.

מיכאל קולהאס, תיאטרון הבימה, הצגת מבקרים, 15.10.17. על פי נובלה מאת היינריך פון קלייסט, עיבוד: ג'יימס סאונדרס, תרגום ועיבוד: רבקה משולח, בימוי: אילן רונן, תפאורה ותלבושות: רות דר, מוסיקה: דן הנדלסמן, תאורה: זיו וולושין, מסכות ועיצוב גולגולות: יהודית גרינשפן, הדרכה קולית: דוקי עצמון. בהשתתפות: נורמן עיסא, תומר שרון, דוית גביש, נמרוד דגן, אלכס קרול, שמעון כהן, אורי הוכמן, רוברטו פולק, יגאל שדה, אהרון אלמוג, נדיר אלדד, אדי אלתרמן, ניל משען, אליעד סודאי, מיטל נוטיק.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *