הסאטיר בתיאטרון

אבא אמר שאסור

על ההצגה 'אימא אמרה שאסור' בתיאטרון הבימה

כשהזמינו אותי לראות את ההצגה אימא אמרה שאסור, היו לי סיבות בעד ונגד. וצדקתי. באתי בשביל השחקניות, לא בשביל המחזה, שלא הכרתי. והמחזה אכן היה מיותר. כאילו לקחו את הסיפור של ג'ק ניקולסון וכתבו אותו לבחורה, עם סבתא רבה שיצאה מעל אדונים ומשרתים הבריטי. כן, אנו בריטים, בין מנצ'סטר ולונדון. היא היתה בת בלתי חוקית, בלי אבא, שמצאה שידוך הולם והנכדה שלה, גם היא יולדת בת לגבר נשוי ואחרי שלושה חודשים קשים, קוראת לאמאל'ה שתציל אותה. והאמא מחליטה, כלומר הבעל של האמא, קני, מחליט שהתינוקת ואמה יהיו כמו אחיות. הוא החליט. אז בבקשה, אל תזבלו לנו את השכל שזה מחזה על נשים. התוכניה זועקת את זעקת הקוזאק הנגזל. אני הנגזלת, ומדברים בשמי. אבל לי יש דברים אחרים לומר. הם אומרים שאין מחזות עם קאסט נשי לגמרי. כלומר יש, אחד, שכתב גבר: בית ברנרדה אלבה. אבל, בואו נתקן, את המחזה הזה כתב גבר מאוד מיוחד, גרסיה-לורקה. ולהבדיל מהמחזה ההוא, שבו הגבר שלעולם אינו מופיע על הבמה הוא מושא התשוקה (פפה אל רומנו) שקיומו מניע את החלטות הבנות, פה הגבר, שגם אינו מופיע על הבמה הוא בתפקיד מסורתי יותר. זה שמחליט. הסיבוך העלילתי הוא בהחלטתו. הוא זה שמספק את המבט הגברי המכשיר את השרץ הנשי. מהלך שובינסטי קלאסי. אין לנשים קיום אלא בצל הגבר, לאור החלטותיו, ובעיקר דרך מבטו. אם אתה רוצה להכשיר סיפור של שחרור נשי, תן לגבר לספר אותו. לא שאין כאן דיון בתפקיד הגבר בחיי הנשים, אבל זה בעיקר לצורכי תפאורה סטנדרטיים. סטייל לא היה לי טוב איתו אבל נשארתי כי אז לא היו מתגרשים. להחלטה הגברית הגורלית שמניעה את כל המהלך הדרמתי כאן, אין בדיוק התייחסות ועכשיו, לך תבנה על זה מדינה. ודרך-אגב, מי שגם יושב לצידה של מרגרט הגוססת הוא אותו בעלה לשעבר קני ואילו היא בוחרת להסתיר מבתה שלה את דבר מותה המתקרב.

מי שמספרת על ההחלטה הזו של קני היא מרגרט. כלומר מאיה מעוז. ולרגע נדמה שזו ההחלטה שלה. אני עוד לא החלטתי אם היא פשוט שחקנית מדהימה, ובטוח שהיא פצצת כריזמה כאן, או שהכוח הזה שלה כאן, שהוא כוח מדוד ורגיש ומלא ניואנסים, בעצם חוטא לדמות שלא אמורה להיות כל-כך כוחנית, אלא אם כן היא משקפת את ההחלטה החותכת של בעלה ואז בעצם איפה הדמות שלה, שאינה אמורה להיות כה חזקה אם בעלה הוא זה שהחליט, או שקיומה הוא קיומו. כן, היא מפגינה גם רגישות אימהית כלפי הנכדה-ילדה שלה, אולי זה מעורבב עם הכוחניות שהיא מפגינה כלפי ביתה, אבל שוב, לא ברור מה היא רוצה, האם היא תומכת בחוזקה או נוקמת בחוזקה. מצד שני, אני לא בטוחה שהכוחניות שלה גם כלפי אימה אינה מוגזמת. או שפשוט היא כל-כך הרבה יותר כריזמטית שכולן נראות כאילו הן בצילה. ולא שהשחקניות האחרות חסרות. בעצם בעיקר באתי כדי לראות שוב את טטיאנה קנליס אולייר. שראיתי לאחרונה לפני כנראה 35 שנה, באנטיגונה בתיאטרון חיפה, כשהיתה צעירה מהממת ביופיה, עם כריזמה כמו זו של מעוז היום. וגם נלי תגר המבטיחה. הן היו בסדר, אבל מי שהפתיעה היתה גאיה שליטא-כץ בתפקיד רוזי. כן, היא צעירה מתגר רק בחמש שנים ותגר אמורה להיות אמא שלה. אבל רוזי מוצגת על הבמה גם בגיל 6 והלאה מזה. גם מרגרט. אפילו הסבתא, כלומר דוריס, כך בתוכניה, על הבמה היא אינה מוזכרת בשמה, מוצגת בין היתר גם בגיל 23, עת התארסה. אבל דווקא אז היא נותרת עם פאת שיבה ובגדים זקנים ולא עם הפאה השחורה של תחילת ההצגה או עם שמלה תקופתית.

הכול כאן בקטעי קטעים, קרעים, פיסות התרחשות שמסודרות בפאזל שאמור להגיד משהו על-דרך ההעמדה זה לעומת זה. העניין הכרונולוגי שולי. הוא בהחלט מובן, גם השנים מוקרנות על טלוויזיה עתיקה קטנה באחורי הבמה (תוספת דקלרטיבית יתר על המידה אולי, של הבימאית). אבל הוא שולי. אין לי דבר נגד המבנה הזה, נהפוך הוא. אני בעד. אלא שכל הטריק הזה, שמבוצע פה במיומנות מושכלת, כמו גם המשחק של כל המשתתפות, לא מחפה על מחזה שיותר מאשר יש בו סיפור או אמירה, יש לו יומרה לכאלו. וככזה הוא מחזיק מים. הנה יצאתי מההצגה ואמרתי שהמשחק היה טוב. זה כמו שאומרים למישהי שהשמלה שלה יפה במקום להגיד לה שהיא נראית טוב. משהו לא עבד כאן. כן, ראינו שחקניות מוכשרות בהחלט, הן אפילו בנו דמויות אמינות, אבל לשם מה. מה המסר כאן, מה האמירה. מתי בכל הרצף הזה התרגשנו. אולי טיפה כאשר ג'קי מחבקת את בתה, שלא מבינה למה 'אחותה' תמיד מחבקת אותה חזק כל-כך. או פה ושם בכל מיני רגעים שהלב כביכול נחמץ על הניתוק מבתה שכפתה ההחלטה ההיא של אביה. רק בגיל 16 היא תדע. אבל אדם מתכנן ואלוהים צוחק. והיא גילתה לפני. כל סצנת הגילוי הטלנובלי אמנם נחסכה מאיתנו, אבל רק היא. עדיין היינו בטלנובלה, רק שהיא לקחה תפנית עלילתית מעט אחרת, ולא בלתי-צפויה. איך קשורה ההפלה של האם לנטישת הבת את בתה. אין כאן אפילו רמז. מה עובר מדור לדור, לא ברור, הרטינות הרגילות. הקונפליקט בין נאמנות לבית של הבעל (הסבתא שוויתרה על קריירת הוראה, למרות שאת הפסנתר עוד הספיקה לרכוש מכספה שלה לפני שנאלצה לנטוש את עצמה עם נישואיה) לבין נאמנות טוטלית להגשמה העצמית (ג'קי הנכדה, שלא ברור אם זה מה שהיא רוצה או מה שההורים שלה רוצים ממנה כדי שהם יוכלו לגדל בשקט את בתה ולפרוט לה על המצפון). אני מנסה לחפור ולהוציא משהו, אבל זה יותר מאמץ שלי מאשר משהו שממש אני חווה תוך כדי צפייה. אני נזכרת והתחושה ההיא מתחזקת ומשתלטת. המופע של תמי רבן כחור מפסטיבל עכו 1995. אמא פורמת את שמלתה כדי שבתה תתפור את שמלתה שלה. אמירה חזקה, מבעיתה, על הקשר הבינדורי. כאן זה לא קיים. כאן נראה שהאמהות פורמות את הבנות שלהן והבנות פורמות את האמהות והמחזה פורם את עצמו עד שכל שנותר הוא קלישאה אחת גדולה. ואם לא ארבעת השחקניות הבאמת מקסימות כאן, גם אנחנו היינו מתאדים, עד שכל שנותר מאיתנו היה חיוך. חמוץ.

אני נזכרת בסיפור דומה על ארבע דורות של נשים, אך אנטי-תיזה מוחלטת: הסרט שושלת אנטוניה, זוכה האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, מ-1995. ובכלל נדמה שמה שחיפשה המחזאית בתיאטרון, כפי שהדבר מתבטא בתוכניה העמוסה לעייפה בצידוקים, נמצא, אבל בקולנוע. הנה סקירה של סרטים מטריארכליים באמת ב-20 השנים האחרונות באתר סריטה. האם המחזה הזה הקדים את זמנו, שהרי הדוגמאות שהבאתי מתחילות רק כעשור אחריו. ייתכן ששמורה לו מעין זכות ביכורים, אך עדיין אין בחשיבותו הארכיאולוגית בכדי הצדקה להעלות אותו היום, לדידי. הנה אני חושבת, ששנים רבות קודם לכן, נשים לא נשואות שילדו ילדים מחוץ לנישואין ועבדו (כלומר היו שחקניות או נשות תענוגות, בד"כ), השאירו את ילדיהן בכפר אצל משפחה כלשהי וגם אני חושבת על הנוהג הנפוץ בקהילות מסוימות שהסבתא מגדלת את הילדים של בתה, גם אם היא נשואה כדין ובאושר, בעוד האחרונה יוצאת לעבוד ומשקיעה בקריירה. וגם על זה שביפן היום, נשים בוחרות אם להיות נשות בית ואמהות, או נשות קריירה, ללא ילדים. למה דווקא הפתרון הקיצוני שנבחר במחזה הזה משקף משהו ומה אמא לא מרשה או אומרת שאסור, כדברי התרגום הנוכחי. הנה בסוף, מתוארת חוויית הגאולה שהתרחשה כרונולוגית בתחילה: הילדה ההיא שנולדה מחוץ לנישואין התארסה ככל אישה מהוגנת. האם גם לה אימא אמרה שאסור. ואולי העצמאות השייכת לאותן ילדות בלתי חוקיות, זכות העבודה, כמו לקורטיזנות בזמנו שהיתה שמורה להן זכות ההשכלה, נדרסת על-ידי הנרטיב של החוקיות, של הנישואין. ומי קובע בעצם. האמא, האבא, החברה או הנרטיב. מה בעצם גורם לכל הנשים האלו לבצע ללא עוררין את הנרטיב הזה שקבע גבר חולף בחייהן (שהרי קני גם נפרד מאשתו בסופו של דבר) ולחכות אותן 16 שנה. אולי בעצם כשאומרים אמא אמרה שאסור, עדיין כאן, אומרים אבא אמר שאסור. אבל אפילו לו זה כבר בטח לא היה אכפת יותר. בסוף התוכנייה מובא תרגום לשיר ילדים אנגלי ידוע, שממנו לקח המחזה שלפנינו את שמו. שיר על מרד באם. הם, אם כך, לקחו את השם הזה כמובן מאליו. אנחנו לא.

אבל אז אני קוראת על המחזה הזה בוויקיפדיה וכו' ומגלה שייתכן שכל השאלות שלי היו נענות, או לפחות מקבלות את המענה של המחזאית, לו רק היו כוללים בהפקה הזו את סצנות המזבלה בהן כל הדמויות הן ילדות קטנות המדברות זו עם זו, על הרצון להרוג את האימא שלהן, על הקללה שמוטלת עליהן בהיותן נשים. אין קרדיט לעיבוד בתוכניה. ייתכן שזוהי השמטה של המחזאית עצמה בגרסה המתוקנת של המחזה. מבקרים בחו"ל טענו שהסצנות האלו פוגמות ברצף הדרמטי ומסרבלות עוד יותר את המבנה הלא מקובל והקשה לעיכול של ההצגה. כנראה שזו בחירה של ההפקה הישראלית לא לכלול אותן. ייתכן שמבחינת משך הזמן והרצף הדרמתי זו בחירה הגיונית, אלא שאלו לא צריכים להיות השיקולים הראשונים במעלה. כי מה זה משנה את ההצגה קצרה ונוחה יותר לצפייה ואם המתח הדרמתי לא נפגע, אם תוך כדי כך, משנים לחלוטין את זווית הראיה ואת המסר של ההצגה.

אמא אמרה שאסור, הצגת מבקרים 6.9.17, אולם ברטונוב, תיאטרון הבימה. מאת: שרלוט קיטלי, תרגום: דורי פרנס, בימוי: אתי רזניק, תפאורה: שני טור, תלבושות: אביה בש, מוסיקה: רועי ירקוני, תאורה: מאיר אלון, וידאו: אריק אביגדור. בהשתתפות: טטיאנה קנליס-אולייר, מאיה מעוז, נלי תגר, גאיה שליטא כץ.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *