הסאטיר בתיאטרון

מקורות ידע

על 'מיהו יהודי' בתיאטרון הקאמרי.

יש שחקנים שגם אם הם יעמדו לפניך ויקריאו את ספר הטלפונים תהיה מרותק. הערב יש לנו שניים כאלו. וזו הסיבה שהחלטתי לצפות בהצגה הזאת, למרות השם הלא מבטיח ואף המאיים מיהו יהודי (עיוות יחצ"ני של השם במקור: Pour en finir avec la question juive בתרגום מילולי – לשים סוף לשאלה היהודית). משהו שעוד נכתב על-ידי מישהו לא מפה, צרפתי. אולי דווקא שווה לראות את זה מנקודת זווית חיצונית, הבעיה היא שההוא, המחזאי, בכל זאת יהודי. אבל הבה לא נקדים את המאוחר. לפנינו שני שחקנים מושלמים כמעט, רמי ברוך שכה אהבתי באותלו שלא כל-כך אהבתי ושלמה וישינסקי, ששכחתי כבר מתי ראיתי אותו מפשל. רמי ברוך עם פיאת תלתלים שמשנה את כל חזותו (אוי כמה מעציב להתקרח…) מעניין שכל ההצגה הוא עם אותם בגדים, למרות מעבר הזמן… ושלמה וישינסקי, דווקא קירח, עם תזמון קומי שאולי מזכיר יותר קשיש יהודי ולא צרפתי קתולי כמו שהוא בהצגה. כלומר בתחילת ההצגה. האקדח שרואים במערכה הראשונה. הכימיה ביניהם מופלאה. ולמרבה הפלא, אפילו התפאורה, שעיצבה סטודנטית מסמינר הקיבוצים, חדר מדרגות לבן, דלת כניסה עם באזר מעצבן מפה. עוד אקדח. תחילת גרם מדרגות מזה וארון חשמל, שנראה שם בשביל האותנתיות, אבל הוא עוד אקדח. וספסל. אמנם קצת מוזר בחדר מדרגות, אבל אפקטיבי.

הם נפגשים בחדר המדרגות (צילום: אור דנון)
נפגשים בחדר המדרגות (צילום: אור דנון)

שלמה וישינסקי מחליף פריטי בגדים מסצנה לסצנה, בתחילה זה נראה כמסמן רק את מעבר הזמן אבל אחר-כך מתפתח למטמורפוזה מפתיעה ומרחיקת לכת. שמרוב שהיא נראית לא הגיונית, מתגלה בסופו של יום כפנטזיה (אפשרית) של המחזאי, כלומר דמות היהודי בהצגה שבמקצועו הוא מחזאי, עת הנוצרי הקתולי חולף על פניו בסצנת הסיום בבגדי התחלת ההצגה ומבלי שהוא ממש מכיר אותו. אה. ויש גם את אשתו של הקתולי, הדמות המניעה העיקרית, משהו בסגנון פפה אל רומנו בבית ברנרדה אלבה.

באשר למחזה עצמו, כלומר הניסיון להבין מהו יהודי, לא מתגלות תובנות מרחיקות לכת. זה נדמה כמו הרצאה למתחילים. קצת מכל קלישאה ידועה, על נוצרים, מוסלמים ויהודים ופלשתינים וישראלים ושטחים כבושים. 48, 67, 73 ועוד 5000 שנה מאז ימי אבר(ה)ם אבינו. כלומר סיפור שרה והגר וישמעאל. כן, לרזולוציה הזו זה יורד. ומי מסביר זאת למי. הקתולי ליהודי. זה שהלך וקרא באינטרנט, או יותר נכון, שאשתו קראה באינטרנט, מספר ליהודי האתאיסט שבכלל לא מחשיב את עצמו כיהודי ואפילו נאלץ להודות (לא ברור אם הוא באמת מאמין בזה או לא) כי הוא בעד מדינה פלשתינאית. מעין שמאלני סטריאוטיפי עם ייסורי מצפון. ונדמה שמה שיותר מעניין פה, זה הדיון, או הזרקור, יותר נכון, לאופן שבו אנשים מוצאים ומקבלים ומחפשים את האינפורמציה לפיה הם חיים (היום ובכלל). מה שכתוב באינטרנט זה קדוש. נאמר. ואנו יודעים כמה עובדות לא בדוקות ולא מדויקות האינטרנט מכיל.

הייתי מצפה לדיון יותר מעמיק על הזווית של מקום היהודי בצרפת. למה הוא נחשב צרפתי לפני שהוא יהודי. למה הוא לא הולך לארץ שלו. לא ישראל… אמריקה. ברוקלין. לרב'ה שמלמד את אשתו ומשום כך אותו. התבלבלתם… הרב'ה מלמד את אשתו של הקתולי. אשתו של היהודי בכלל ממרסי, לא יהודיה. וטוב לו כך. אבל אשתו של הקתולי, מרוב רצון להבין מהו יהודי, משנה את דעתה לפי אתר האינטרנט התורן בו היא מוצאת ידע, פעם נגד היהודים ופעם בעדם ונגד הפלשתינים ולבסוף נשאבת ליהדות ואף מביאה את בעלה להמיר את דתו, לשים כיפה, לעבור מילה. הנה הוא מגיע לבוש ציצית ומגבעת וז'קט שחור ויושב ומחכה שמישהו יפתח לו את הדלת כי הוא לא יכול ללחוץ על הבאזר בשבת. ויש הפסקת חשמל כי כניסה ב' מתנגדים לכך שיתקין באזר של שבת, המופעל קולית… האם אני מריחה פה ירידה על מנהגי היהודים האורתודוכסים. לא שאני מתנגדת לזה. את האנטגוניזם הזה יש לי מהבית ודווקא כי באתי מבית דתי. אבל כל הדיון תמיד מגיע לנקודה שבו במקום לצאת באמירה, יוצאים בבדיחה. או בשאלה. ולבסוף כולם מדברים אידיש. חשוב להחיות את האידיש, ככה אפשר לדבר בברוקלין. ד"א, אני בעד להחיות את האידיש.

הנה שני יהודים (צילום: אור דנון)
שני יהודים (צילום: אור דנון)

מפה לשם, נדמה, אם אני אלך לפי מתווה הצייטגייסט שכבר התוויתי בביקורת על אותלו, כי אנו לא עוסקים בדיאלוגים או במצב חברתי, קהילתי, כמו שנדמה בראשונה, אלא שוב, באינדיווידואל. באישיות מרוכזת בתוך עצמה. במוחה הקודח. תמונת הסיום, הקתולי חולף על פני היהודי מבלי לומר לו מילה ואילו הוא יושב על המדרגות ומתחיל לכתוב את המחזה (מוקרן לנו על הקיר) ממחשב לפטופ זעיר (כאילו אין כבר טבלטים בעולם) שהוא מוציא מתיקו. האם בעצם, המחזה הזה הוא בעצם רפלקציה של המחזאי על עצמו, האם לכן הוא תמיד עם אותם הבגדים, בבחינת הרהור שהוא חסר משך בעצם בציר הזמן.

עצוב שאתה צריך לשפוט את עצמך מול עצמך, כלומר זה בלתי אפשרי, שיפוט אפשרי רק מול קבוצה. אני מסבירה היטב במאמר על מיכאל קולהאס, רק שאת הקבוצה הזו מרכיב המחזאי במוחו בעצמו. האם באמת העתיד הקודר שלנו הוא מצב פסיכוטי עם הלוזינציות של קהילה.

ולעניין ההצגה הספציפית הזו. אני מוצאת שכוחה הוא בדינמיקה ולא בתוכן. מן וודוויל, מערכון, אנין טעם, שלמרות שאין לו באמת תימה חשובה, עדיין הוא מעביר שלל תחושות אנושיות, מצליח לנגוע, גם כשאין ממש דמויות מורכבות או קונפליקט. לפעמים, יש שחקנים שמחממים לך את הלב, רק כי הם בונים רגע של קסם. לא קל מידי לא כבד מידי. נוגע. או כמו שאמרתי על חלום ליל קיץ בחלל, מצליח להעביר נשיקה דרך החריץ שבקיר. מצידי שידקלמו את ספר הטלפונים.

מיהו יהודי, תיאטרון הקאמרי, הצגת מבקרים 29.1.19. מאת: ז'אן קלוד גרימברג, תרגום: רמי ברוך, בימוי: אמיר י. וולף, מעצבת תפאורה ותלבושות: שירן לוי, מעצבי תאורה: אמיר קסטרו ורותם אלרואי, עיבוד מוסיקלי ונגינה:יצחקי פרנקו. בהשתתפות: רמי ברוך, שלמה וישינסקי.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *