הסאטיר בתיאטרון

קריאת כיוון

על 'פרידה' בתיאטרון הבימה

אביחי חכם הוא כוריאוגרף מוצלח במיוחד. הוא זכה בפרסים. בצדק. הוא אחראי על הצד הטוב של אוויטה, לא רק הריקודים המרהיבים, אלא חדוות היצירה, הביצוע של הרקדנים, שחגגו כל רגע על הבמה שם. זה היה מתבקש שבהבימה יתנו לו פרויקט משלו. אכן מגיע לו. ואפילו העזו בהבימה ונתנו לו ליצור פרויקט מאוד אוונגרדי בשבילם, בשביל קהל המנויים של הבימה. תיאטרון מחול. ואני בכלל לא מבקרת מחול. לא היו כאן כמעט מבקרי מחול, חוץ מצבי גורן שכותב גם וגם. אולי כן היו ואני לא מכירה. אבל בעיקר מבקרי תיאטרון. והבעיה היא שהתיאטרון כאן היה קלוש ביותר. אולי המחול היה טוב, לי הוא נראה טוב, מבוצע היטב, וירטואוזי. אפילו השחקנית שבחבורה, לירז צרכי, הדומה מאוד לפרידה קאלו ללא פעלולי איפור מיוחדים, רקדה לא רע בכלל ואפילו טוב בקטעי ריקוד לא קלים בכלל, למשל בקטע הסטפס. אבל מה היה לנו שם חוץ מריקוד. אני קוראת שעל הדרמטורגיה מופקד הקפטן, שאני די מחבבת את עבודתו. אבל כאן, זה לא מספיק טוב. פרידה קאלו. זה כבר בטריטוריה שלי. הרי במקור אני באה מתולדות האמנות. אני מכירה את הסיפור של פרידה ושל דייגו ריברה היטב. את הציורים שלה. אפילו כתבתי על זה פעם שיר. זיהיתי את התחנות בחייה של פרידה, שהוצגו כאן, בקושי. בקושי זיהיתי ובקושי הוצגו. אני משלימה במוחי את החסר, את הפערים שהם השאירו. הרומן עם טרוצקי, הגירושין והנישואין מחדש. הם ממחיזים את פרידה בחליפה, לא קצוצת שיער כמו בציור, אסופת שיער (בתוכניה מראים שהיה גם שלב כזה, בצעירותה). זה לא זה. זה חשוב שהיא קצוצה. הכי מצחיק שהם מסבירים הכול בתוכניה, מסבירים ולא עושים. "כעת כשאת קרחת, אינני אוהב אותך עוד." ואפילו אני שמכירה כל-כך טוב את הסיפור, לא יכולתי כמעט לקלוט אותו שם. זה לא שמחול בהכרח אמור להשטיח את הסיפור, את הסערה הגדולה שהיתה חיי הנישואין של פרידה ודייגו. מחול יכול להעביר בדרכו המיוחדת מה שמשחק לא יכול להעביר. כאן זה לא עבר. הסיפור הוא סתם תירוץ, בערך. מה שחשוב זו הקומפוזיציה של הריקוד, לא האפקט הרגשי שלו. והנה הגענו לשאלתי האהובה, האם זה אפקטיבי. בקושי, כמעט ולא. קומפוזיציה צורנית וגם ווקלית. מוסיקה איברית ודרום אמריקאית. הכול בכל מכול. פלמנקו ספרדי וטנגו ארגנטינאי ופרידה בכלל ממקסיקו. והיתה גם מוסיקה מודרנית יותר, דאנס האוס. בחירה מעניינת של מירי לזר הזכורה לטוב. אבל שוב, לא אותנטית. לא באמת בשביל הסיפור שלפנינו. יותר בשביל הקומפוזיציה.

לירז צ'רכי בתפקיד פרידה קאלו (צילום: אור דנון)
לירז צ'רכי היא פרידה קאלו (צילום: אור דנון)

קומפוזיציה זה לא סיפור. בכל אופן לא כאן. אולי במקום אחר, כן. אבל כמה מעמדים יפים מאוד. במיוחד אותו רגע שהם מושכים סדין אדום ענק מהקיר האדום עליו תלויה מיטה (האם זו גניבה, טוב, בסדר, השראה, מהעבודה של עדינה בר-און באה מנוחה ליגע). סדין אדום ענק עם חור במרכזו והנה היא משרבבת אליו את ראשה. והוא מסתובב סביבה, מתהדק אל גופה, הנישא אל-על על כתפיו של מישהו. או משחק הכיסאות המוזיקליים בהתחלה. או הקטעים שבהם היא נאבקת (נקרא לזה) מתחת, ובין לבין ותוך כדי ומעל הגומיות שמחזיקים במקביל זוגות רקדנים. תוך כדי מתרחשת גם התאונה הידועה. והנה פרידה במחוך עולה נישאת מכיסא הגלגלים ומציירת על קנווסים באוויר. רעיון יפה. מבחינה קומפוזיציונית. מה הוא משרת. כשפרידה מציירת כבולה במיטה. כאמור אני לא מבקרת מחול. לא יודעת אם כבר עשו דברים כאלו, אם זה לא רעיון עבש. אבל זה זורם, זה מבוצע היטב. בין לבין יש קטעים ב-Voice over מוקלט, לירז צ'רכי מקריאה קטעים מיומנה של פרידה קאלו. היא גם שרה פעם אחת בשפה לא ברורה, זה לא עברית ולא ספרדית. האם זה פרסית. התפאורה המינימליסטית בדיוק במידה, קיר אדום מאחור עם ארבע דלתות. הכול בשיפוע. הקיר. הדלתות המעוותות, אולי בהשפעה סוריאליסטית. מישהו כינה את סגנון הציור של פרידה סוריאליזם נאיבי. התאורה אפקטיבית, אם כי לעיתים נדמה שקטעי החושך קצת מעל ומעבר. גם זה שבסוף, הם, הרקדנים, מציירים עליה, עובר. כדי שנבין שזה אקספרימנטלי. כאילו הכול בסדר, אפילו יותר מבסדר, אבל בשורה תחתונה, זה לא זה. לא ברור מה הם רצו להגיד, אומרת לי גברת אחת ביציאה, איך זה מתקשר לסיפור. היא גם לא הרגישה בנוח עם הרפרנטים המיניים הבולטים. זה היה גס היא אומרת. לי זה פחות הפריע, אבל כן, חשבתי תוך כדי שצריך להגביל את הצפייה בזה לגיל X ומעלה. אבל זה מתאים, הרבה יצרים היו שם ובגידות ופרידות וחזרות.

אז מצד אחד אני שמחה שהבימה נהיים אקספרימנטליים ומעלים בכלל יצירה מהסוג הזה, אבל בשורה תחתונה, למרות היופי, אין אופי. כלומר ליופי יש אופי… רק שסיפור הוא אפפס לא מספר. לא את זה של פרידה ולא כל סיפור אחר שיכול היה להוציא אותנו מרוגשים בסופו של יום ולא מבולבלים. אפילו לא סיפור של תנועה ומוזיקה וקומפוזיציה, כמו זה שזימנה לנו לדוגמה עבודת המחול המינימליסטית המפורסמת Dance של לוסינדה צ'יילדס, שראינו לאחרונה בפסטיבל ישראל. אז לפעמים גם זה קורה. הכול בסדר, אפילו יותר מבסדר, אפילו יפה. אבל זה לא זה. אולי זה כך, כי לא ענו כאן על השאלה החשובה ביותר. למה. לא למה מגיע לאביחי חכם, לא למה פרידה קאלו (אם כי גם זה לא סגור), לא למה ריקוד ולא למה הבחירות האמנותיות שבחרו כאן. אני מתכוונת ללמה הראשון, הראשוני. למה אנחנו בכלל עושים את זה. מה אנחנו רוצים להעביר ביצירה הזו. מה האפקט. בינתיים האפקט החשוב ביותר הוא של חוליה בשרשרת, של תהליך. של כיוון חדש שבוחנים בהבימה. נקווה שיבשיל בעבודות אחרות.

פרידה, תיאטרון הבימה. הצגת מבקרים. 3.7.17. מאת: אביחי חכם, דרמטורגיה: משה קפטן, עריכה מוזיקלית: מירי לזר, ג'וני גולדשטיין, עיצוב תפאורה: ערן עצמון, עיצוב תלבושות: גילי אלגבי, עיצוב תאורה: קרן גרנק. בהשתתפות: לירז צ'רכי – פרידה, אסף גולדשטיין – דייגו, רות אהרוני, רוני אוזן, הראל ג'רזוטיס, רוס מוגרלי, יגאל משינסקי, הראל קיי, לירון קיכלר, אדר ריקליס.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *