הסאטיר בתיאטרון

ולא היה בינינו אלא יופי

על 'הדרך לעין חרוד' – הזירה הבינתחומית

חלק א' – לאן?

חשבתי על השיר היפה הזה, "הדרך אל הקבוצה אינה קצרה, אך גם לא ארוכה". עין חרוד, אגב, אינה קבוצה, והיתה בשעתו קיבוץ אחד שלם והיום, לאחר הפילוג שהיה בזמנו, היא שני קיבוצים שלמים. לפי חשבוני, ועם הרבה מזל כמובן, יכולתי להגיע לעין חרוד בשלושה ימים, לכל היותר שבוע. ידעתי שאם אני רוצה להגיע חי לעין חרוד, אסור לי לא רק לנסוע על הכביש או ברכבת, אסור לי אפילו להיראות בקרבתו של כביש כלשהו. אבל לא זאת הבעיה שלי, לפחות לא כרגע. כרגע, הבעיה שלי היא כיצד להסתנן החוצה מתל-אביב. (עמוס קינן, הדרך לעין חרוד, 1984 – כך מתחיל הספר)

 

כל כך הרבה נושאים, כל-כך הרבה זוויות לתקוף: על מה זה קיבוץ, על מה זה תל-אביב, היום, הבועה התל-אביבית ושם, בספר. על מה זה צבא, על מה זה ערבים, על יחסים בין גברים ונשים, על טרור, על מדינת משטרה, על נוף הארץ, על מלח הארץ, על מרד וחטיפות ומוות, ובריחה וחיפוש עצמי וחסרי בית, וטוטליטריות והיסטוריה ולמה אנו פה ולאן אנחנו הולכים ועל ייאוש ועל תקווה, על הקשר לרוזן ממונטה קריסטו של דיומא (האב), שגם שחה אל החופש, ולעוד כמה יצירות… אולי 1984, השנה שבה גם יצא הספר.

ומכל זה נותרנו רק עם יופי וחצי טון מלח שלא נראה כל-כך הרבה, אולי 20 דליים, גם כן מלאים רק עד חציים או פחות מזה, אחרת אי אפשר יהיה לסחוב, לוקח לחמש אנשים רק חמש דקות בערך לשפוך אותם במרכז הבמה. נזכרתי גם שתיאטרון הזירה גם הוא חסר בית, נע ונד בין חללים שונים ומה זה בעצם אומר – חופש או מגבלה, תקווה או ייאוש?

איש שחור שוכב על מצע לבן, ככה זה נגמר. ונזכרתי בעוד יצירה שהסתיימה כך. סרט, אולי לא מאוד חשוב, הכול אודות האהבה (2003), שני אנשים גוססים (חואקין פיניקס וקלייר דיינס) שוכבים על שלג ממתינים למותם כשהעולם קופא. סרט אפוקליפטי, מה קורה כשהאהבה בעולם נגמרת, בעיר אנשים נופלים מתים מחוסר באהבה, העולם הולך וקופא, הגרביטציה משתגעת והאנשים באפריקה מרחפים באוויר. הם כנראה נשארו לבדם בעולם, או לפחות בחלק ההוא של העולם. אל המקום אליו הם שואפים להגיע, מקום בו יוכלו לשרוד, הם כבר לא יגיעו. לא כי הוא לא קיים, אלא כי אזלו כוחותיהם. אולי המקום הזה כבר לא קיים. כאן, בסיפור שלפנינו, גם לא ברור אם המקום הזה, עין חרוד, בכלל קיים, כלומר קיים באופן שיאפשר את ההישרדות הרצויה, החופשית. והגיבור כנראה מגיע למיקום הנכון, אבל המקום, היישוב, וכל הישובים הסובבים אותו לא שם… אבל אני לא חושבת שמי שרואה את ההצגה הזו חושב דווקא על הסרט הזה. הוא בכלל לא חשוב. אני זוכרת אותו כי יש שם מחליקה על הקרח שרקדה לצלילי Una Furtive Lagrima בביצוע פברוטי. זו היתה אחת הפעמים הראשונות ששמעתי את השיר הזה וכנראה הפעם הראשונה שקישרתי את הנעימה עם שם. אחר-כך גיליתי שזה משיקוי האהבה של דוניצ'טי. זה היה מזמן, בעידן אחר. אני מתנצלת. אז אני זוכרת את זה ואת תמונת הסוף, בשלג. ראיתי בשעת לילה בטלוויזיה, כשעוד היתה לי. זה אפילו לא סרט של סינמטקים.

טריילר ההצגה הדרך לעין חרוד של הזירה הבינתחומית ב-Vimeo.

מה יש בסיפור המקורי ומה נשאר ממנו כאן. עוד נגיע לזה. הטקסט בהצגה לקוח מהספר, אבל הוא ערוך ומקוצץ. זה לרוב מתחייב מעצם המעבר למדיום הזה שהוא ספק תיאטרון, ספק קולנוע. גם את המלט מקצצים, אפילו שהוא מלכתחילה כתוב כמחזה, ארוך, מאוד. לורנס אוליבייה בסרט, השמיט את רוזנקרנץ וגילדרשטרן. לגמרי. ופה, על מה בחרו לשים דגש. הדימויים חזקים כמו הטקסט, אפילו יותר. או שהם מפריעים לטקסט… צבי סהר, המחזאי, הבמאי, המעצב הראשי, השחקן הראשי, הקריין. הוא מספר טוב מאוד. הייתי מאמינה לו גם אם היה עומד שחור באמצע מצע מלח עם ספוט קטן ומדבר. אז למה צריך את היתר… או בעצם צריך לשאול הפוך, למה צריך את הטקסט, הרי כאן חשובה האסתטיקה.

"מכונית" מאירה שכונה (צילום: יאיר מיוחס)
"מכונית" מאירה שכונה (צילום: יאיר מיוחס)

אני חושבת על המשוטט, Flâneur בצרפתית, זה של בודלייר ושל וואלטר בנימין. גם הגיבור שלנו משוטט וגם אני משוטטת כעת. לילה, אנו נוסעים בין בתי העיר. הם מצוירים על קרטון, בטוש על לבן, מעוותים, המראה על מסך הווידיאו מרתק. אסטתי, כמו פרסומת, כמו סרט אנימציה, קצת מזכיר את וואלס עם באשיר, אבל הכול כאן בקטעים קטנים, במנות זעירות. ואנו רואים לפנינו את המפעילים גורפים את המלח ומסמנים את השביל ומניחים את המקטים הזעירים שכל אחד הוא בית, ושמים פסים עם עצמים זעירים, כלומר עם דקלים וספסלים (כך למדנו בווידיאו) או מכוניות, או טנקים. ההתרחשות מבוימת לנגד עינינו, כמו בעבודה שראינו בפסטיבל ישראל סופת רעמים 2.0, אבל שם הם צילמו התרחשות בגודל אמיתי ואילו כאן מצלמים מיניאטורות שהופכות לגדולות ומאיימות רק בווידיאו. וגם המצלמה מונחת בקצהו התחתון של מוט צילום שמחזיקה איה צייגר. גם היא משוטטת. ויש רק מצלמה אחת ושם היו כמה ועברו ביניהן. ושם היו אנשים אמיתיים ופה בעיקר בובה אחת מסמורטטת מתיק צבאי מתפורר. וגם אישה אחת בקומבניזון לבן, שמשתרעת בין המיניאטורות של שכונת הווילות (עוד סצנה, לא זו של העיר) ונראית כמו גוליבר בארץ הגמדים. בווידיאו היא נראית לעיתים בגודל טבעי. אין ספק שיש פה מבחן ביחסי גודל. ישבתי במופע ההוא בפסטיבל ישראל לצד גיא בירן מנהל הזירה (כך התברר מאוחר יותר)… שלכם יותר טוב.

 

חלק ב' – הצעקה

"בכניסה לירושלים היה בית-משוגעים. כשהיינו עוברים שם, היתה נשמעת צעקה ארוכה, נוראה, צעקה של הברה אחת בלבד, אבל מהדהדת מכל ההרים שמסביב.

פעם נסעתי עם אוריאלה. היא למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה. היא אמרה לי שפעם בימים רחוקים, ההברה האחת הזאת היתה נאום ארוך, שלם, מפורט. ושעם השנים, הצטמק הנאום אל משמעותו הפשוטה ביותר שהיא צעקת-הצעקות. המשוגע האומלל הכלוא שם עד סוף ימיו ימות בלחישה, כי גם הצעקה תיגמר לו, אבל פעם היה לו מה לומר, פעם.

גם ישו על הצלב, ואני יודע זאת, אילו היה מאריך ימים כשהוא תלוי על המסמרים, היה שוכח את שבע המילים האחרונות שלו. הן היו מצטמקות לצעקה, והצעקה היתה מצטמקת ללחישה, ורק כאשר לא היה יכול אפילו ללחוש יותר, רק אז היא סוף-סוף מת. תמהני אם אני לא מתקרב אל סף הלחישה שלי." (עמוס קינן, הדרך לעין חרוד, עמ' 94)

הקטע הזה, עד כמה שאני זוכרת, לא נכלל בהצגה. לא כתבתי בפנקס כלום על הצלוב. המוטיב ממשיך אחר-כך, הנה מחמוד, רפי התא"ל ורפי הנהג מוצאים להורג מול כיתת יורים בתחנת המשטרה של מגידו, (בניין בריטי מ-1936 כתוב בעמ' 102, טיגרט כנראה). ולא ברור מי הוא הצלוב ומי שני הגנבים (ע"מ 108-109). אני חושבת שהייתי זוכרת מוטיבים נוצריים. הרי אני מכירה אותם כ"כ טוב. גם תחנת מגידו לא בהצגה.

ורק הלחישה שהפכה לשקט מקפיא קיימת בסוף, עת אדם לבוש שחור, שוכב על כל הלבן הזה. זה המלח. הוא לא יודע אם הוא עיוור, הוא לא יודע אם הוא חירש. "חשך העולם" אומר הטקסט, אבל כאן, בהצגה, יש אור על מלח, שהוא מדבר, ישימון, ישימון נופי שהוא גם ישימון חושי. אולי זה האור הלבן שרואים קצת לפני הסוף. אולי זה הסוף. אולי זה מה שמעבר לסוף. אולי זה האדם צף בריק של מחשבותיו. אולי המסע הוא בכלל נפשי, השיטוט הפיזי הוא מטפורה לזה הנפשי, שאינו רק מרחבי, אלא גם זמני, שמתחיל במילים, בשיטוט במילים, וסופו שמצטמצם להברה, ללחישה, לשקט, לחושך. כל הישובים אינם, נמחקו מעל פני האדמה. גם צמחי מעזבה אין. אלו צמחים שצומחים על מקום ישוב חרב, ניזונים מהמינרלים שנותרו ממנו. האם הם נזכרו בהצגה או נשמטו? לא רשמתי… אולי מעולם לא היו. הסוף הוא גם ההתחלה.

באך. קנטטה. מחמוד שם ברדיו משהו קלסי, לבקשתו. בידך אדוני אפקיד רוחי. כותב קינן. במקור זה In deine Hände befehl ich meinen Geist. בידך אפקיד רוחי. תהילים לא, ו. מתוך קנטטה BWM 106 של יוהאן סבסטיאן באך, שנקראית Gottes Zeit ist die allerbeste Zeit – זמנו של האלוהים הוא הזמן הטוב ביותר. היא ידועה גם בשם אקטוס טרגיקוס.  "בידך אדוני אפקיד רוחי, שר יוהאן סבסטיאן באך. חליל צלול ונוגה מלווה אותו. אני שותק, חושב לעצמי מתי סוף-סוף אחליט גם אני את רוחי להפקיד. אף פעם, עד היום, לא הפקדתי אותה. אולי הזמן מתקרב." (עמ' 44) גם זה לא היה בהצגה.

צבי סהר בונה נוף ממלח (צילום: יאיר מיוחס)
צבי סהר בונה נוף ממלח (צילום: יאיר מיוחס)

נופי קדומים. מלח. מדבר. מערות תת-קרקעיות. הד לעליית הגג מתחילת הסיפור. ערים תת-קרקעיות שלמות. עתיקות. מלפני 2500 או 3000 שנה. שם הם מוצאים מסתור. אז לפני 3000 שנה וגם היום. מסע בזמן. זה המסתור וזו הסיבה להימצאותנו כאן היום. באמצע יש פער של 3000 שנה שצריך לגשר עליו. איך. אולי ניתן להחזיר את הגלגל לאחור…

אי אפשר להשתמש בכל הטקסט, זה ארוך מדי, אז עורכים. אבל כאן נדמה שיש קסם, טכנולוגיה, רעיון אמנותי. והסיפור הוא כלי שרת. והעריכה מגמתית, היא תמיד מגמתית, אבל הטכניקה, כמו המדיום התיאטרוני, כמו זה הקולנועי נזקקים לפעולה כדי לנוע. ובפרוזה הפעולה היא משנית לחיבוטי הנפש. וכאן אין חיבוטי נפש. יש התחלות, אזכורים, אבל לא מתפתח דיון. לא צוללים לעומק. לא משתגעים. חשבתי שזה כמו אופרה שלקחו לה את רוב האריות והשאירו רק את הרצ'טטיבים. זה דוגמה טובה, כי באופרה, להבדיל מהקולנוע, מה שחשוב זה האריות. אבל לפני שקוראים את הספר לא יודעים. זה נראה יפה. אבל אנו נותרים באפלה, עם אי אילו קצוות פתוחים, שהם לא אלו שהשאיר קינן. באמת הרגו את הילדים? את הקטע שבו מספרים שלא, השמיטו. גם את עניין הפיכת הנגד שהיתה בסוף השמיטו. כי אם היתה מהפכת נגד אז למה לנסוע לעין חרוד, אולי אפשר לחזור לתל-אביב. למרות שאצל קינן ממשיכים, אף על פי כן. עין חרוד היא לא מקום.

והעניין הפלסטיני. שהוא לב ליבו של העניין. המספר רוצה להגיע לעין חרוד ומחמוד רוצה להגיע אל מעבר לעין חרוד. אולי למכה, לשם החונטה הצבאית מגרשת כיום את כל הערבים… אבל למה לו לברוח לשם, אם יקחו אותו בכל מקרה. הוא לא הגיע רחוק, אבל בהצגה, לא מסופר לנו על סופו. בכלל, כל ההתכתבות של קינן עם הנושא הפלסטיני, עם הגירוש שלהם ב-48, עם היותו חלק ממי שגירש, כל ההתחבטויות שלו בקשר לזה, לא נמצאים בהצגה. מחמוד כאן הוא בעיקר כלי שרת כדי להגיע לעין חרוד. עוד חוליה בשרשרת הניצול. בספר כל העניין הוא מחמוד ואין דבר שמזעזע יותר את המחבר מהמוות שלו. שהרי מחמוד "לא היה צריך למות כי הוא מת במלחמה שאין לדעת אם היתה שלו… למחמוד לא היו זכויות אזרח ועל-כן אסור היה להרגו במלחמת אזרחים" (עמ' 104). ולא רק זאת אלא ש"אחים היינו אבל אחים למשהו שעדיין לא היה סיפק בדנו להבין מהו ועכשיו איך נדע. אם נגזר עליי לנקום את דמו של מחמוד הרי זה אך ורק בשל הסיבה אחת, אחרת לא אוכל להגיע לעין חרוד…" (עמ' 105). איך אמר מאיר אריאל: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" (שיר כאב). אבל לא כאן. האם זה בכוונה שהספר הזה יצא לאור בשנת 1984. שזה 48 בהיפוך וגם תשמ"ד ואולי המחבר חושב שעל החטא ההוא שחטאנו, אנו מקבלים כעת את העונש וגם הם, נענשים שוב. אבל לא כאן. כאן לא ירדו במדרגות. לא עפו לחלל. כאן הלכו ישר, ימינה ושמאלה. אולי יותר ימינה. גם קינן נע ימינה ושמאלה. איש לח"י שרצה להתפייס עם פלסטינים. יש חיה כזאת. כלומר היתה. אז…

זה לא שהורידו כאן את כל התייחסות לעניין הפלסטיני. בהתחלה עוד מוצאים משהו: "אז מה, אני אומר, מה יש אם בצה אחת בכל זאת נשארה./זה אומר שגם אנחנו נשארנו, אומר מחמוד, וזה אומר שבבצה הזאת אתם בסופו של דבר תטבעו. רק ענין של זמן" (עמ' 35). אבל בהמשך האזכורים העוברים בכל הטקסט כחוט השני, או כחוט שדרה, הולכים ופוחתים ונעלמים. וכך זה נשאר רק שלט, אפיון דמות. לא מסע. לא חלק מהמסע. בכלל, נראה שככל שהסיפור מתקדם, ההצגה לוקחת ממנו פחות ופחות. כאילו החלק הראשון הספיק ואחר-כך לוקחים פה ושם קטעים, רק כדי לסגור את הסיפור איכשהו. עיקר העריכה וההשמטה היא מהחלק השני. ולא רק את העוקץ של העניין הפלסטיני נטרלו כאן. גם דיונים חשובים בשאלות מתבקשות כמדובר בדיסטופיה, בסיפור על הפיכה, על חיילים, על נאמנות ובגידה. למשל: מה זה מולדת. חופש. מצפון.

"אתה מהנאמנים.

כן, ענה הקצין, אבל רק למולדת.

מולדת יש רק אחת, אמר רפי.

בדיוק, אמר הקצין, זהו זה בדיוק.

תגיד לי, האם הוא באמת רמטכ"ל.

נכון לרגע זה.

ומה אומרת המולדת.

היא לא מדברת אתי ישר. רק דרך שרשרת הפיקוד.

ומה אומר לך המצפון.

אין תגובה, אמר הקצין. אבל בקצות פיו היה הרטט המוכר, של אלה בעלי הנפש החצויה, הרגשות המעורבים, המתלבטים. חייכתי אליו בהבנה." (עמ' 100-101).

שמתם לב שאין בכל הטקסט הזה סימני שאלה. קינן לא שואל. הוא יודע. הדמויות של קינן לא שואלות. אלו שאלות רטוריות. זהו המצפון שקינן מנסה לשטוח בפנינו. המצפון המייסר אותו עד כדי שיגעון. בסוף הוא משתגע. אולי זה חלום. אולי כל הספר הזה הוא חלום: "הרגשתי שאני מתחיל להירדם והשתרעתי על הרצפה./עכשיו הזמן להשתגע" (עמ' 105). כך פותח קינן את החלק האחרון בספר, שעוזב את הממד הפסאודו-ריאליסטי ומכניס אותנו למכונת זמן. שהיא חדר מלחמה עתיק שנמצא במדבר. החדר הזה דווקא מופיע בהצגה, אבל מהטקסט שלו הוסרו כל הסממנים הפנטסטיים, כמו למשל זה: "לזמן אין כיוון. הזמן הוא עגול ואינסופי בדיוק כמו החלל. ואם אתה רוצה שלא לבכות 2500 שנה אחרי ירמיהו, עליך פשוט למנוע מנבוכדנצר לשרוף את המקדש, וזאת בעזרת הטיל הבליסטי עוקף הזמן. אני מקווה שאתה עוקב אחרי" (עמ' 113). כך מספר האלוף המטורלל למספר, כשהוא מראה לו חדר מלחמה עם צגים שעוקבים ומציגים את כל הדמויות מהעבר, שאם רק נוכל לשלוח אליהם טיל, נוכל לשנות את מהלך ההיסטוריה. המסך הראשון מכוון על סנחריב ונינוה (וגם שלמנאסר מושחל על הטיל שלו), השני על נבוכדנצר ובבל, והשלישי על טיטוס הרומאי. הנה הם אפילו כמעט רואים כיצד ברניקי מוצצת לו, אבל אז המספר משבית השמחות הורג את האלוף. ושם, בחדר המלחמה המטורלל, עמוס קינן הוא בכלל היסטוריון צבאי, שכותב בספרו על האסטרטגיה הספירלית של האלוף חלמיש. והנה מה שאומר עליו האלוף: "עד הנה הפרשנות של קינן, אבל גם הוא לא הצליח לשים את האצבע על העיקר. העיקר הוא שאת ההיסטוריה לא ניתן לתקן לאחר מעשה" (עמ' 113). האם קינן רוצה להחזיר את ההיסטוריה לראשיתה כדי להתחיל מחדש ולמחוק את עוונותיו. המספר מהרהר: "את קינן קראתי גם אני בימי נעורי. אבל הואיל וגדלתי בהמולה הנעימה והסוערת של תל-אביב, בתקופה מאוחרת יותר, העדפתי להגות בעתיד במקום להתרפק על עבר שממילא אין לי חלק בו" (שם).

האם המסע אל השיגעון הוא אי היכולת להתמודד עם האמת. אני נזכרת בתיאוריה של לאקאן. עם הממשי אי אפשר להתמודד, זה מוביל לשיגעון. אנו עוטפים אותו ברובד הדמיוני ואח"כ הסימבולי, התקשורתי. קינן צולל פנימה לתוך נפשו. האם זה החופש המיוחל?

"אני אולי טוב בשבילך כדי להעביר אותך בין הערבים, אבל דרך היהודים אני כבר לא יכול עבור בלעדיך. עכשיו אתה והתת-אלוף שלך, שניכם הויזה שלי.

ויזה לאן.

אל החופש.

איפה זה. החופש.

במקום שאתה נלחם למענו.

למה אתה לא נלחם כאן. נלחמתי והפסדתי.

אתה לא נלחמת. אתה אפילו לא נולדת כשהפסדתם. נכון. הפסדתי עוד לפני שנולדתי." (עמ' 54)

אולי בכל זאת, צריך לחזור לעבר ולתקן… אם לא בשבילנו, אז בשבילם.

 

חלק ג' – מתוך הריק

"מה תעשו בכפרים.

אז ובכן. יש תכנית. נעלה על הכול עם בולדוזר ובעוד חודש-חודשיים לכל היותר, לא יהיה אפילו סימן שהם היו כאן.

כמו עין החורש, שאלתי, אולי כמו עין חרוד.

כמו הכול, ענה האלוף, כמו הכול. ועכשיו אני אשיר לך שיר קטן שאתה בטח מכיר. עולם ישן עדי יסוד נחרימה, מגב כפוף נפרוק העול. את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול, מחר הכול." (עמ' 98-99, דגש שלי)

קינן לא המציא את זה. פרודיה אחרת על האינטרנציונל מופיעה בספר חוות החיות מאת ג'ורג' ארוול, זה שכתב גם את 1984. המחיקה של הכול. של הערבים. של ישוב עברי שסרח, כמו עין החורש, שם "שכחו שהמולדת קודם" (עמ' 52, גם הוא לא בהצגה). למחוק הכול ולהשאיר מישהו שיספר על זה. כמו שנבוכדנצר השאיר את ירמיהו וטיטוס את יוסף בן מתתיהו. או אולי למחוק הכול ולהשאיר רק את אדם וחוה החדשים. רפי, המספר, וליאורה, שהיתה המאהבת של התא"ל רפי. אבל ליאורה רוצה למות והיא מתאבדת במקלעון של האלוף. זה כן היה בהצגה. ואח"כ גם רפי המספר, השתטח לו על המלח. ואולי גם הוא אבד. כמו בסרט הלא חשוב ההוא. הכול אודות האהבה.

המספר כבובת סמרטוטים (צילום: יאיר מיוחס)
המספר כבובת סמרטוטים (צילום: יאיר מיוחס)

בספר הזה כולם רפי. גם בהצגה. המספר, התא"ל, הנהג שלו. גם מחמוד נתקרא בפי היהודים רפי. אולי בעצם כולם בבואות של המספר. גם קינן ההיסטוריון הוא בבואה של קינן המחבר. אולי בעצם הכול נרקיסטי, הכול אודות האהבה העצמית. אולי לכן, הזהות הזו שלו עם מחמוד. "לרגע אחד היה הכפר של מחמוד מולדת לי ולרגע אחד היתה תל-אביב מולדת למחמוד" (עמ' 98). או שאולי, אם נאהב אחד את השני, נוכל לחיות כולנו ביחד על פיסת האדמה הזו.

***

השורות ההן, שקראתם למעלה, ההצגה לא נפתחת בהן. כן, היא כן נפתחת בהן, אלו המילים הראשונות הנאמרות בה מתוך הספר, אך לפני זה יש שיר (ששרה רונה קינן, הבת של) וגם הקדמה. משהו על ישראל ומלח הארץ. זה לא בטקסט המקורי. אולי זו לא הקדמה אלא טקסט שמשולב בין השורות ההן. אבל גם בזה ההצגה לא נפתחת. היא נפתחת בפעולה. אבל לפני זה ריק. קופסה שחורה. רק בקצה, כמה דליים לבנים ומעט ציוד. לפני שמתחילים בוראים עולם. אצל קינן מתחילים מהקטסטרופה. שתי דקות מהסוף. כאן מתחילים אחרי הסוף. רפלקסיה. בין אם ידעת את קינן או לא ידעת. איך יוצרים קטסטרופה מהאין. והמלח הזה, מלח הארץ אולי, אבל בעיקר חומר מת. לא אדמה שמצמיחה. מלח, ממית. ים המלח הוא ים המוות. מתחילים מהסוף והולכים אל הסוף. מעגל שלם, לא רק זווית אחת קטנה במחזור החיים, כמו אצל קינן. אבל שקט. בובה במקום אדם. בובות לא מדברות. זה לא נאומים וצעקות ולחישות כמו אצל קינן. הדמויות עצמן לא מדברות. רק המספר מדבר בשמן. אנו לא נמצאים בסיטואציה עצמה, אנו בהצגה. מדברים על. האם זה אפקטיבי. תלוי מה רוצים להשיג. יופי או אמת.

בחרנו ביופי. האמת נמצאת כאן רק כדי לשרת את היופי ולפיכך אין הכרח שהיא תהיה שלמה, מלאה. לא חייבים גם לסגור מעגל. אפשר להשאיר קצוות פרומים, לא צריך לצאת באמירה זו או אחרת. אין זה מן העניין. העניין הוא היופי. המילים הן אילוסטרציה של היופי, תירוץ אולי, השראה אולי, הסימבולי על הדמיוני ללא הממשי. הטירוף מאיתנו והלאה. אבל גם לברוא את הרובד הדמיוני שאינו קיים בפרוזה, אולי זה נדרש ואולי זה הישג. אלא שתיאטרון זה לא יופי. לא רק יופי. בכל אופן היופי הזה לא מספיק כדי לייצר קתרזיס, כמו זה שייצרו, למרות הכול ואף על פי כן, הזמרים הסיניים המסורתיים במופע שאחרת לא היה כל-כך מוצלח, סופת רעמים 2.0.

זה מרשים, אבל לא צובט. זה תיאטרון חזותי, שפעם אחר פעם נופל במלכודת הזו, למרות שההצגה שלפנינו היא באמת אחת ההצגות הכי מרשימות, אם לא המרשימה ביותר, שראיתי בז'אנר הזה. ולצורך כך, אפילו נוצרה כאן טכניקה חדשה, PuppetCinema. והביצוע הוא מרשים ומקורי ומהוקצע ומתוקתק ומלא רעיונות חכמים ועוצמתי. ואני שואלת שוב כרגיל. מאמוציה באנו ולשם אנו הולכים. ואתם. איפה האמוציות שלכם ואיזה אמוציות אתם רוצים לייצר אצלנו. מה שמודגש, מומחז, הוא מה שקיים, מה שאפשר לאייר, בתים, כבישים, עומד בחלון עם סיגריה, מסיבת חנוכה. אורות של ג'יפ, וילות, נערה, האישה מהווילה, רגליים של אלוף מאיים. נסיעות. מבט הנהג על הכביש. מבט על הרכב הקטן ממרחק, על הדיונות. מבט מהים על החוף בעת השחייה לסידנא עלי. כמעט ואין סטייה מהריאליה. האישה משכונת הוילות, אפיזודה קצרה ולא מי יודע מה חשובה, היא אישה חושנית ענקית בארץ הגמדים, שלא נשכח כל-כך מהר ואילו חוה המודרנית, הנערה ליאורה, היא דמות בשר ודם זניחה יחסית מבחינה ויזואלית. הרחובות של תל-אביב, 2 דקות בהתחלה, הם הדימוי הכי חזק של הווידיאו המצולם. ומה הלאה. צל של ידיים מכוונות לראשו של אדם. "שלום לא אומרים עם אקדח". איך מאיירים חיבוטי נפש, איך מאיירים טירוף. מסע בזמן. לא מאיירים. משמיטים. או רק מדברים על זה, חלקית. המהלך הקינני לא מתגבש ובטח לא מושלם. מתחיל ועומד באוויר. פתיתים פתיתים שמצליחים לייצר את האווירה הקודרת ולא יותר מזה. השאלה אם בכלל אפשר להעביר את קינן לתיאטרון או לקולנוע, או אם בכלל רוצים. מהי האמת שמאחורי היופי. ואיפה בתוך כל זה היא האהבה.

ובכל זאת, צריך לראות.

נ.ב. ביקורת היא טקסט. בחזרה מן הדמיוני אל הסימבולי ואולי אל הממשי. המעגל נסגר.

כל הציטוטים הם מהספר: עמוס קינן, הדרך לעין חרוד, 1984, עם עובד, הדפסה חמישית.

הדרך לעין חרוד. "הזירה הבינתחומית" מתארחת במחסן 2 בנמל יפו. 23.7.16. עיבוד לבובה, מצלמה וחצי טון מלח, על פי ספרו של עמוס קינן. עיבוד, בימוי ומשחק: צבי סהר. צוות פיתוח, דרמטורגיה ועיבוד: עודד ליטמן. משתתפים נוספים: איה צייגר: צוות פיתוח, עיצוב, צילום ומשחק, מיכל ואעקנין: צוות פיתוח, הפעלת בובות ומשחק, יובל פינגרמן: הפעלת בובות ומשחק, שי אגוזי: הפעלת תאורה ומשחק. מוסיקה וסאונד אפקט: גיא שרף, עיצוב ובניית בובות: אתי סהר, צבי סהר, איה צייגר, רובין פרוהרדט וג'סיקה סקוט, עיצוב תאורה: עדי שמרוני, ביצוע שיר הנושא: רונה קינן.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *