הסאטיר בתיאטרון

כל אחד לעצמו

על ההצגה 'לבד בברלין' בתיאטרון הבימה

אני תמיד נוהגת לפרט מה אני לא אוהבת. כאן אין יותר מדי, אבל הכי, אני לא אוהבת את השם. לבד בברלין נשמע לי שטותי, אחרי שראיתי את ההצגה. אני מעדיפה את השם המקורי, הקשה, הכבד: Jeder stribt für sich allein – כל אחד מת לעצמו כלומר כל אחד מת לבד, או בתרגום הספרותי 'איש איש לבדו ימות'. זה שם יותר אוניברסלי מאשר השם תלוי המקום ההוא. אבל כנראה שהיה קשה מדי ולכן נשכחה היצירה שנוצרה ב-1947, ממש סמוך לסיום המלחמה, וכשנחשפה שוב בראשית שנות האלפיים, היה זה תחת השם הקומוניקטיבי, אך חסר המשמעות ההוא (תרגום של הגרסה הבריטית, באמריקה תרגמו פחות או יותר מילולי). ואני מעדיפה את הניחוח האוניברסלי. משום שלאורך ההצגה, שעוסקת מעט מאוד בבעיה היהודית (זהו רק סיפור משנה פה), לא יכולתי שלא לחשוב שסיפור כזה היה יכול להתרחש בכל מדינה טוטליטרית. למשל בבריה"מ. לא כל-כך רחוק ממה שהראו בהצגה הפרזיט. ובכל דיסטופיה ספרותית, שלא קשורה בכלל לגרמניה או למלחמה ההיא. יש עיניים בכל מקום, כמו 1000 העיניים של אירופה הפרה מהמיתולוגיה. הנה הן מסתכלות בתחילת ההצגה על הדוורית, שמעיזה לאכול כריך לעיני כולם, כדי לא הביא בשורת איוב. שם אפילו אין קצין העיר. וגם בסוף. בכלא. בסצנת ההוצאה להורג, חוזר מוטיב העיניים המביטות. משהו כמו תערובת של האח הגדול (1984, אורוול) והגיהינום הוא הזולת (בדלתיים סגורות, סארטר).

הבן נפל בקרב (צילום: ז'ראר אלון)
הבן נפל בקרב (צילום: ז'ראר אלון)

וגם חשבתי על אבא גוריו, על התיאור הארוך של הבניין שבראשיתו, זה שאף אחד לא קורא. הנה הדיירים מקומה א' – אמיל בורקהאוזן המובטל, אשתו הזונה ובנו קונו-דיטר, בקומה ב' ברונו פרסיקה וגם השופט פרום. בקומה ג' – הגיבורים, הזוג קוונגל – אוטו ואנה (שדמויותיהם מבוססות על הזוג האמיתי אליזה ואוטו המפל) ובקומה ד' – היהודיה פראו רוזנטל, לורה שעכשיו קוראים לה שרה, כי לכל היהודיות קוראים כעת באותו שם, אז החליפו לה אותו.

הם על שורת כיסאות, כמעט כל המערכה הראשונה. בשנייה, כמעט אין בכלל כיסאות. רק מסכים שעולים ויורדים ונסגרים ופוערים פתחים. הראשונה היא מהדורת וינטג' של שורת מקהלה. השניה הזכירה לי את הפקת ווצק באופרה הישראלית. בהתחלה זה קורות בניין אחד ואח"כ בכל מקום, רק לא בבניין ההוא. בין לבין זה הסיפור של הרחוב היחידי בו אין גלויות, ושוב אנו לרגע בבניין ההוא, בסצנה שבה עוצרים את הזוג קוונגל והשכנים שבקושי שורדים את העתים, עטים על "המטמון" שהם השאירו.

האנשים במחזה, שהתקינה שחר פנקס לפי ספרו של הנס פאלאדה (פסאודונים של רודולף דיטצן), מתחלקים לטובים ולרעים. לטובים רע וגם לרעים רע. הרעים רעים כי הם טורפים, אבל בכל נקודה בשרשרת המזון, הם יכולים להיהפך באחת לנטרפים. שום קידום לא מובן מאליו, זו רק דרגה שממנה אפשר ליפול יותר מגבוה. בגסטפו של המחזה הזה, האלימות היא לא רק נגד אויביך, אלא גם נגד פקודיך. כל אחד באחת יכול להפוך לאויב הרייך. כל קריצה הכי קטנה לא במקום. אסור אפילו לצעוק ולהתאבל כשמת לך קרוב, פן יעצור הדבר את העבודה במפעל, אומר מנהל העבודה לקוונגל הבא להודיע על מות בנו לארוסתו וסותם את פיה בידו כשהיא צועקת. אתם לא צריכים לחשוב, אומר קומיסר אשרייך לזוג קוונגל, הציות חשוב, למחשבה דואג הפיהרר, והוא, הנאמן כל-כך לדרך השלטת הטירור הזו, הופך באחת לנטרף על-ידי מפקדו, שלא מהסס לגרום לאנשי גסטפו אחרים להכותו ולהתעלל בו. ובסופו של דבר הוא מתאבד. ולא ברור למה, הרי האיש חסר מצפון לחלוטין. וזה בניגוד לאנו קנולה שמסרב להתאבד כל-כך בנחמדות, עד שהיה עליו לרצוח אותו, ועוד לעמוד בפני תחנוניו. ואם באוניברסלי עסקינן, זה גם מזכיר את תקופת הטרור במהפכה הצרפתית, כשכל אחד יכל למצוא את דרכו לגליוטינה, מידי אלו שהיו עד לא מזמן חבריו: למשל דנטון ודמולן. אפרופו גליוטינה, כך מוצאים להורג גם הזוג המפל (או הזוג קוונגל בספר) והמחזה שלפנינו לא חוסך מאיתנו תיאור גרפי למדי של ראש שניתז אל הסל, לא לפני שהוא מתאר כיצד לא הצליח לבלוע גלולת ציאניד, בשל הקיא שעלה בגרונו על הגרדום.

הטוב המושלם מיוצג כאן על-ידי שופט, שלעיתים גם מתפקד כמספר. הוא מסתיר את היהודיה ולא רק ללילה אחד כמו הקוונגלים, הוא מביע דעה על המתרחש, הוא מספק לזוג הנדון למוות גלולות ציאניד. הוא האחרון שנשאר לגור בבניין שמתחילת הסיפור. האם הסוף בכל זאת אופטימי – הטוב שורד? הטוב שורד רק כדי להגיע לרגע השחרור, הפצצת בנות הברית את ברלין. אנו משערים שהוא שרד, כי הטובים אמורים לשרוד, אבל זה לא בטוח. האם דרכו היא הדרך לשרוד את המשטר ההוא? האם זו תשובת המחבר למקטרגיו?

כמה מיתות יש במחזה: סבסטיאן, בנם של הזוג קוונגל, שמת בקרב, פראו רוזנטל, היהודיה שמשתגעת במחבוא וקופצת אל מותה (שוב תיאור גרפי במונולוג הזוי ושוב מראות שרצים לה לפני העיניים בשני השניות עד המוות), אנו קלוגה – שנרצח על-ידי אשריך, אשריך שמתאבד, והארבעה שרואה קוונגל בתעתוע בתחילת המחזה: טרודל וקארל ובני הזווג קוונגל, שמוצאים להורג בעוון בגידה במולדת, כלומר מחשבה אישית והפצת גלויות עם דברים נגד הפיהרר. כתובות בכתב יד ומונחות בחדרי מדרגות בברלין, אחת לשבוע. זה נראה כה תמים ואידיוטי היום, שקצת לא ברור למה מתנהל אחריהם מצוד היסטרי כזה, שמוביל את החוקר להפיל את הפשע על אדם אחר ואף לרצוח אותו, כדי לסגור את הסיפור כמה שיותר מהר. אז, בזמנים ההם, גלויות היו כנראה מאוד חשובות. עד כדי כך שממש סימנו דגלונים על מפה. כאילו שאין מה לעשות במטה הגסטפו, רק להתעסק עם גלויות. או שבהעדר כל אפשרות להבעת דבר ביקורת או להפגנת חוסר ציות. לגלויות האלו יש אימפקט בל ישוער. בגלל 18 גלויות אתם תמותו. 18 הגלויות שלא תפסו מתוך 276 שהנחתם. אומר החוקר. את היתר מסרו האנשים שמצאו אותן ישר לשלטונות, כדי שלא ייחשדו כתומכים בנאמר או באקט. וגם 18 הגלויות שלא נמצאו, אומר החוקר, בוודאי הושמדו מייד בידי מוצאיהן. הרעיון – לאסוף כל דבר תעמולה, כדי שלא יהיה דבר שם בחוץ. כאילו ששליטה כזו הרמטית אפשרית. היום אולי לא, אבל אז אולי כן. הפסיכולוגיה חזקה מכל מצפון. האימה, הפחד הופך את האנשים לטורפים, למלשינים, למשתפי פעולה צייתנים של השלטון, לחסרי מחשבה, לחסרי מצפון, אדם לאדם זאב. קוונגל נתפס כי אדם אחד הסתכל דרך עינית הדלת שלוש שעות כדי להלשין על שכנו. למה? בעולם כזה, לא רק שאין ביטחון, אין גם פרטיות. האם פאלאדה מבקר את גישתו הוא של "הגירה פנימית"? אני חושבת על המנגנון "מנגנוני מדינה אידיאולגיים" של אלתוסר ועל הניסוי הידוע הנחשול.


ובמקרה, זה בגרמניה הנאצית. ויש גם סיפור עם גברת יהודיה מבוגרת וקצת מטורללת. מזכיר מאוד את הדמות של גברת לאוטמן מהסרט החנות ברחוב הראשי, שזיכה את צ'כיה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 1965. כזו שלא מבינה עד הסוף מה באמת קורה מסביב. גם המוות של גברת רוזנטל לא בא בגלל השואה. היא התאבדה. קפצה מהחלון אחרי שהשתגעה לגמרי מהבידוד, מההגבלות, שהציב השכן השופט פרום. לא להתקרב לחלון, לא לצעוק, אחרת יצטרך לשים מוזיקה. היא חושבת שבעלה שנעצר יחזור. היא חושבת שהיא רואה את בנה המת בצעירותו שוב, בעצם היא רואה בחוץ את בן השכנים, אותו היא מאכילה עד הרגע האחרון שבו היא עדיין בדירתה, לפני שפרצו וגנבו הכול. היא מקימה מהומה שאחריה היא כמעט נתפסת. בכלל ההצגה הזו, גורמת לתחושת דזה-וו בהרבה מקרים. גם רגע התפיסה של הזוג מקביל לרגע התפיסה של אנה פרנק ומשפחתה. ולי, הרגע בו האב ברוקהאוזן מאשים את בנו בגניבת שלל, נראה מוכר מאי אילו סיפורים אחרים, לאו דווקא שואתיים, ואפילו מזכיר לי סיפור ששמעתי פעם על ברון הסמים המנוח פבלו אסקובר, שאפילו את ילדיו ניסה לרמות במשחק מונופול תמים והחביא מראש קלפים בקפלי הכורסה ובשאר מקומות מסתור. הפרנויה מצד אחד והרצון האובססיבי לניצול ולהשפלת האחר מצד שני, לא משאיר שום טיפת אנושיות. ואם נלך רחוק, אז אולי ניזכר גם באמא קוראז' של ברכט. עסקני מלחמה, כמו שברוקהאוזן וקנולה מנסים להיות, כמו עוד מלשינים שמנצלים את המצב כדי להרוויח. אבל אם המשטר מנסה להפוך את האנשים לרובוטים צייתנים חסרי מחשבה (ומצפון), אז תוך כדי הוא עובד להם על המצפון, אם זה מה שצריך, והשיא: לתת לקוונגל להתייסר כי בגלל הגלויות שלו, אדם מת. התאבד. בגרסה הרשמית. בעצם הוא נרצח בקור רוח, לא כדי לסגור את התיק, אלא רק כדי שלא יוכל לסבך את אשרייך. גם בברית המועצות זייפו רציחות וביימו תאונות. למשל של מיכואלס.

אז אולי החיסרון היחיד של ההצגה הזו, מעבר לנושא הקשה והלא מבדר בעליל (דבר ידוע מראש), היא שאת הכול כבר ראינו איפשהו. אולי לא בצירוף הזה בדיוק. אבל שום דבר חדש לא נאמר לנו. והשאלה היא, האם עוד אפשר בכלל לומר דבר מה חדש על השואה או שאולי פספסנו את הרכבת כשלא עסקנו ביצירה הזאת סמוך הרבה יותר לזמן כתיבתה. היצירה הזו שנכתבה כבר ב-1947, הופיעה בעברית לראשונה רק בשנת 2012. משה צימרמן באחד המאמרים בתוכניה, מסביר ש"אם בעבר התרכז העניין ברייך השלישי בעיקר בסיפור הדמויות הראשיות (אין סוף ביוגרפיות של היטלר, למשל) או בסיפור הקורבנות האולטימטיביים של המשטר, סיפור השואה, הרי עם הזמן הלכה והעמיקה תשומת הלב לשאלה אחרת –  איך מסבירים את הנאציזם ואת הרייך השלישי מנקודת הראשות של האיש 'הקטן', ה'רגיל', מנקודת הראות של היום-יום. שאלה זו משמעותית כל כך, מכיוון שהיא הופכת את סיפור הרייך השלישי מסיפור של "פלאנטה אחרת" לסיפור הקרוב אצל כל אחד ואחד. במילים אחרות: 'כיצד הייתי אני נוהג לו חייתי בימים ההם ובמקום ההוא?' " אבל בכל זאת, מאז שהיצירה נכתבה, כבר היו יצירות רבות שעסקו באדם הקטן, בהתקרנפות שלו במשטר הנאצי. למשל, המחזה טוב של ס.פ. טיילור. שם למשל, עסקו בהרחבה בנושא הכלכלי, באבטלה, במפלגה הנאצית שסידרה להרבה מובטלים עבודה (על-חשבון היהודים שלקחו את כל המשרות). כאן, מוזכר רק כבדרך אגב, שאוטו קוונגל היה מובטל ושהתקבל לעבודה כמנהל עבודה תמורת 30 מארק בשבוע (זה הרבה או קצת?) בגלל הפיהרר. ולמרות זאת, הוא קמצן ולא תורם למפלגה. עוד מעט יאשימו אותו בפרזיטיות כמו את ברודסקי. נדמה לי שגם זה עלה מתי שהוא, בקטנה.

אולי הסיבה להדחקת היצירה הזו כל השנים, היא הבעיה שהיתה לקהל הקוראים עם הסופר הזה שבחר להישאר בגרמניה. בחר ב"הגירה פנימית", במשהו שנתפס כמו הנמכת הראש עד יעבור זעם. זה לא שהוא לא סבל מהשלטון הנאצי, הוא נפל לסמים ולאלכוהול, התמוטט ונכלא בבית מחסה ל"פושעים חולי נפש". כשיצא משם כבר היה שבר כלי ומעולם לא התאושש לגמרי. את הספר עליו מבוסס מחזה זה יפרסמו לראשונה רק לאחר מותו ב-1947. הוא כתב אותו כתרפיה למצבו ב-24 יום בלבד, בעקבות מסמכים על אותו מקרה אמיתי של הזוג המפל (שגם הם זכו להוקרה רק בשנים האחרונות). אבל אצל האנשים שבחוץ, הוא היה זה שנשאר שם, שהצטרף למפלגה הנאצית (כנראה מחוסר ברירה). וחוץ מזה, הוא באמת היה אנטישמי. את חשבון הנפש הזה בספר הוא עורך בינו לבין אחיו הגרמנים. הבעיה היהודית היא רק ראי קטן ולא מרכזי. אני גם תוהה, מה בדיוק נשאר מהספר אחרי העיבוד של שחר פנקס. פאלאדה כותב בהקדמה: "כשליש מהספר הזה מתרחש בבתי כלא ובבתי חולים לחולי נפש." כאן לא פגשנו בשום בית משוגעים. לבושתי לא קראתי את הספר, אז איני יכולה להעיד מה נשאר ממנו ומה נוסף ומה מכל המבנה הזה הוא של פאלאדה ומה של שחר פנקס. אבל עדיין, אפשר בהחלט לומר שפנקס יצרה מחזה כתוב היטב, מאופק, מטלטל, ששוזר באופן מופלא שלל סיפורים, ומגיש לנו תוצר רגיש מאוד ועמוק שלא מפסיק לרתק ולו לרגע. חוויה מתקנת בהחלט אחרי עיבוד הנוראי של אישה בורחת מבשורה שהשטיח את גרוסמן המורכב לרמת טלנובלה טריוויאלית ומיותרת.

לא בכדי אני נוטה להשוות בין שתי ההצגות. וזאת כיוון ששתיהן עושות שימוש באמצעי של תיאטרון סיפור. אלא שבעוד זה של אישה בורחת מבשורה, כלל שלל סצנות מביכות מבחינת השימוש באביזרים המועטים, כאן ההליכה על הכסאות, לפחות לא ציינה טיול בארץ ונראתה אינהרנטית מאוד. אולי מכיוון שהכיסאות כאן היו כאמור חזות הכול במערכה הראשונה. כלומר הם היו הבניין ההוא, על קומותיו, כאשר השכנים אפילו יושבים עליהם לפי סדר הקומות. בניין שוכב… מאחורי הכיסאות זהו חדר המדרגות, כשזזים ימינה עולים לקומה שמעל. הבחירה בקוביה לבנה עם איורי טוש באישה בורחת מבשורה, אולי מקביל לבתי הקוביה הלבנה שלנו היום בארץ, לאור הישראלי. אבל מבחינה דרמתית הוא משעמם ביותר. חסר מיקוד. כאן הקירות צהובים, דהויים, או אפורים, דהויים. והחללים משתנים. בהתחלה, הכול מתרחש רק בחלק הקדמי של הבמה, שורת הכיסאות מוצבת בחלל דחוס ומעיק. אחר-כך המסך האמצעי נפתח, הקירות הצדדים מוטים פנימה באלכסון בזוויות שונות בכל סצינה. ויש מסכים שחורים שיורדים ועולים וזזים ימינה ושמאלה וכאילו יוצרים פתחים לחדרים, לחדרי מדרגות, מהם אנו רואים רק חלק, כמו מציצים. וגם כפר וגם שפת האגם וגם כלא וגם בית משפט, לכל מיקום בעלילה, נוצר תיחום אחר על הבמה. יש גם הקרנות של חומר מצולם מאז ולפעמים ההתרחשות היא בקדמת הבמה, לפני המסך. האביזרים פשוטים, גרם מדרגות מסולסל אפור ברזלי, רמפה וכסאות. לא נוסעים כאן במכונית מכיסאות. לזה עוד לא הגיעו.

מירי לזר אחראית על התנועה והמוזיקה. זה תמיד מעניין. לעיתים היתה פה קריצה למה שהיא עשתה ביחסים מסוכנים, עם סצנת ריקוד של חברי המקהלה והכיסאות, אבל כאן זה חלק מהעלילה. חוגגים איזה נצחון. היא גם עשתה את אישה בורחת מבשורה. מבחינת התנועה, זו העבודה היותר טובה שלה, מדויק, מנומק, משרת את העלילה ואת ההצגה. אינהרנטי ולא קישוט. בחירות המוזיקה סרקסטיות ומצמררות. בין היתר שוברט מככב עם Ständchen D957 (יש לו עוד סרנדה אחת), שמתנגנת כמה פעמים והביצוע המצמרר של קלאוס נומי, אמן הפרפורמנס הניו-יורקי, מקורבנות האיידס הראשונים, לאריה What Power Art Thou מתוך המלך ארתור של פרסל, שהוא קרא לה Cold Song. כלומר הקונטרה-טנור בסצנת בית הכלא (ואני מודה שלרגע חשבתי שזה הקונטרה-טנור המפורסם אנדראס שול שמבצע גם הוא את היצירה).

את רוב השחקנים באנסמבל השחקנים של ההצגה הזאת ראיתי כבר בהצגות אחרות. את רובם אהבתי כבר אז, אבל פה כולם התעלו על עצמם. נורמן עיסא המדויק בתפקיד אוטו קווינגל, שנטמע כל-כך בתפקיד שלרגע שכחתי מי משחק אותו. וגם אלכס קרול בתפקיד הכפול של ברונו פרסיקה והשחקן. רינת מטטוב פתחה את ההצגה כדוורית ויצרה מיקרוקוסמוס של כל מה שיהיה הלאה, פחד, חשש, אומץ, לא גדול ומוגזם ולא קטן ומלא רחמים עצמיים, אלא במינון המדויק והאפקטיבי. חששותיי הגדולים ביותר היו לגבי הפצצה הבלונדה שבתפקיד הראשי (אסנת פישמן בתפקיד אנה קוונגל), ששונמכה לאישה אפורה ומבוגרת (עם פאה חומה) והציגה משחק מדוד ואפקטיבי, שעדיין היה כל העת על סף הגזמה, למרות שזה לא קרה. בן יוסיפון יצר דמות מורכבת ואף נוגעת ללב של שרדר, עוזר לחוקר הראשי המועלה לדרגת חוקר (שיודע שכל רגע אפשר להדיחו ולהשפילו) ואורי הוכמן היה מצמרר בתור קצין נאצי אכזר וקר. בחלקו של תומר שרון נפלה הדמות המורכבת ביותר במחזה, זו שטורפת, נטרפת, טורפת שוב ונטרפת על-ידי עצמה. הוא בעיקר היה טוב בתור טורף. ברגעי הנטרף פחות האמנתי לו, ועד עכשיו אני לא מסוגלת להחליט אם האניגמטיות של אקט ההתאבדות נובע מהמשחק שלו או מהמחזה עצמו. שלומית אדר הוותיקה בתפקיד פראו רוזנטל היתה נוגעת ללב, כמו גם מיכאל כורש בתפקיד כפול של השופט המספר והשכן המלשן. פיני קידרון בתפקיד בורקהאוזן היה הרשע שרק מנסה לשרוד, אנטיתזה לרוע הסדיסטי של קציני הגסטפו. אבל המצטיין של הערב הוא בהחלט עמי סמולרצ'יק בתפקיד אנו קלוגה, שהיה יכול להפוך את הדמות הזאת לקריקטורה, במיוחד לאור הזיהוי שלו עם טייפקאסטינג קומי, ואולי בהתחלה זה גם קצת נפל לשם וכנראה בכוונה. אבל בהמשך התוודענו לדמות השוטה הטרגי, מיקס כמעט בלתי אפשרי, שסמולרצ'יק איזן בדיוק ובכישרון.

זו כנראה ההצגה הכי טובה של הבימה שראיתי עד כה. היא בהחלט ראויה לצפיה, אם כי ברור לכולם שמבדרת היא לא. חשיבותה היא ברגעים האנושיים הקטנים של החיים ושל אמנות התיאטרון, רגע גילוף המקטרת בדמות פני הבן המת מהזיכרון, הוא מופת של כתיבה ובימוי ומשחק. לכאורה ההצגה הזו יכולה לזמן פתח להרבה דיונים, אבל נדמה שכל הדיונים שנפתחים, נסגרים בסוף בתשובה ידועה מראש. ההרגשה היא שאתה מקבל מוצר מוגמר, סגור, צפוי ולעוס. הוא ממוקד ועשוי היטב מכל הבחינות, אבל האם אפשר להשליך את המקרה ששם לדיון על ימינו אנו? האם גם אנחנו היינו נופלים לשפל המדרגה תחת שלטון טירור? ככל הנראה כן, אי אפשר להימלט מזה. אבל זה אפילו לא מפחיד אותנו. בסופו של יום, נדמה שבסירה הזאת כבר היינו.

לבד בברלין, תיאטרון הבימה, הצגת מבקרים 11.9.16. מחזה: שחר פינקס על פי רומן מאת הנס פאלאדה, בימוי: אילן רונן, עיצוב תפאורה: ניב מנור, עיצוב תלבושות: אולה שבצוב, וידאו: אריק אביגדור, עריכה מוסיקלית ועיצוב תנועה: מירי לזר, עיצוב תאורה: זיו וולושין, שחקנים: נורמן עיסא, אסנת פישמן, תומר שרון, דוית גביש, אורי הוכמן, בן יוסיפוביץ', נעם פרנק, אורי אברהמי, רותם קינן, לאה גלפנשטיין, מיכאל כורש, פיני קידרון, רינת מטטוב, אלכס קרול, עמי סמולרצ'יק.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.