הסאטיר בתיאטרון

מה לא בסדר בזה?

על 'עקומים' בתיאטרון הלאומי הבימה

היום יום השואה ומתפקידי לבכות. כמידי שנה. בהבימה עשו את זה קל במיוחד השנה. אני כזו cry baby. אבל במקרה הזה, זה היה ידוע מראש, הרי אני מכירה את המחזה. הזעזוע לא כהה 20 שנה אחרי שקראתי אותו בפעם הראשונה, אפילו את הסרט (מ-1997) הפסקתי לראות אחרי שגרטה, כלומר מיק גאגר, חזר בתשובה ונהיה איש משפחה למופת… אולי היה יותר מתאים לדיוויד בואי לשחק את גרטה, מה זה משנה קווין אחת או אחרת… מי זוכר שהם היו פעם אייטם, כולם זוכרים את אימאן… ככה זה, מעדיפים את קברט על מוזלמנים בפיגמה שסוחבים אבנים ללא תכלית, כאילו היו דידי וגוגו. ואז חשבתי, למה התאפרתי ככה אם ידעתי שאני הולכת לבכות. מבט בראי הפודריה באוטובוס חזרה אישר שלמייקאפ שלום. איילינר ג'ל של e.l.f ב-10 שקלים עושה את העבודה. רק למזמינים בחו"ל. בארץ גנבים. עוד סיבה לבכות, אבל כעת אנו דנים בפורקן השנתי שאני כל-כך אוהבת. בכי יום השואה. פעם עוד העזו לעשות על זה פרודיה. ההצגה הכי טובה, אמרתי פעם. ארבייט מאכט פריי. תיאטרון עכו. פעם העזו. היום כבר לא. מתחילים בנאום מקדים. התנצלות. הצטדקות. למה לא עשו את זה לפני הצגות להט"בית אחרות שהבימה אוהבים להעלות כל הזמן. אולי כי ההן היו גרועות ואין סיכוי שהם יגרמו לנו להבין מה לא בסדר בזה. ככה זה כשהצגות להט"ביות לא שוות את הדיו שבהן הן נכתבו עשור ומחצה אחר-כך ועדיף להן שיצעדו לפח האשפה של ההיסטוריה. בדורותיו ולא בדורות אחרים. עקומים לא שייכת לשום ז'אנר ולכל הז'אנרים. אז אולי היא לא הצגה להט"בית במובן הזה. היא לא מצטדקת. היא מדברת על שואה. תראו לי מישהו שמצטדק על שואה. היום ראיתי בהבימה. זה על הומואים, אז מותר. אתם מבינים, כל עוד יש את ההצטדקויות האלו, יהיה גם מצעד גאווה. עד שתלמדו.

כשהעלו את עקומים לראשונה בארץ (תיאטרון חיפה, 1983) האיסור על משכב זכר עוד היה מעוגן בחוק. ישר לפנים, אין הנחות במחזה הזה שמערבב פורנוגרפיה של שואה עם פורנוגרפיה הומוסקסואלית שכבר לא נראית פורנוגרפיה, כי השואה מקדשת את הכול, אפילו הומואים. לא משנה שדקה אחרי שהשואה הסתיימה, הפסיקו לרדוף יהודים, אבל המשיכו לרדוף הומואים וביתר שאת. גן העדן עלי אדמות של רפובליקת וויימר הסתיים ברדיפה שלא פסקה עד שלא היתה ברירה. קראו לה איידס. ובכל פעם שחושבים על זה תוהים, אם כל הטוב הזה של השנים האחרונות מבחינת זכויות גייז לא יסתיים ככה פתאום, בתור נספח של עוד איזו מהפכה מדכאת אוכלוסיות כללית. כמה זה קל. הנה הורסט חתם על עצומה שתמכה במגנוס הירשפלד, שרצה לשנות את החוק כך שיכיר בהומואים. לכן הוא בכלל הגיע לדכאו. הוא יצא מהארון בפומבי. הוא חשב שזה בטוח. ככה זה נראה אז בימי רפובליקת וויימר העליזים. רק 30 שנה לפני, אוסקר וויילד מת בחוסר כל בפריז, אחרי שדעך בכלא אליו הושלך בגלל אותו סעיף הידוע בשם המכובס gross indecency. אפילו לקרוא לזה בשם המפורש לא יכלו.

אנו מתורגלים עד זרה בפורנוגרפיית שואה. תפיסות, מנוסות, התחבאות, תעודות מזויפות, התעללויות במחנות ריכוז, גדרות חשמליות, מסדרים בקור ובגשם או בחום לוהט, התכחשויות, טובות לקצינים נאציים בעבור תרופות או שאר פריווילגיות מצילות חיים, לך או לחברך. שום דבר כאן לא מעודן. הוא נאלץ להכות את החבר שלו, מאהבו, עד מוות, כדי לשרוד. לא היה לו סיכוי, היו לו משקפיים, משקפי קרן, אינטלגנציה. הוא נאלץ לאנוס גוויה של ילדה בת 13, שנרצחה כמה דקות לפני כן, כדי להוכיח שהוא לא הומו. עדיף להיות יהודי. מתת-אדם לתת-תת-אדם. הנה לכם למה אפילו יהודים מרגישים עליונים על הומואים ומצטדקים עד עצם היום הזה. והנה הוא גם מקיים יחסי מין למול עיני הקהל עם החבר החדש שלו. הוא אפילו לא נוגע בו, הוא אפילו לא מביט בו. לו אסור. לנו מותר. אפילו רצוי. אנחנו לא חושבים על זה בתור פורנו. אנו חושבים על זה בתור עוד התעלות שנוצרת רק מתוך זוועה שכזאת. עלם ערום עובר על הבמה קודם, מאהב חסר שם שהגיע לדירת הזוג לאחר ליל שכרות וקוקאין. זה לא מפריע לנו בגלל קים קרדשיאן כנראה… אבל הוא מביא את הגסטפו. גרטה הלשין. משום מה, במחזה הזה סולחים לו על זה. כולם רוצים לשרוד. כל דבר שחשבתם הוא לא מה שחשבתם. חוץ מהשואה. לא שאנו מגלים שאול תחתיות עמוק יותר. אבל הוא קצת יותר רחב. מזל שבשם השואה, מותר גם לדבר על הומואים בלי לעשות מהם קרקס, כי על שואה לא צוחקים. חוץ מרוברטו בניני, אבל גם לו נותנים אוסקר.

אבל לא פורנוגרפיית השואה הפכה את עקומים, שלא כחברותיה לז'אנר הלהט"בי, לעל-זמנית. כנראה שבכל זאת יש בה משהו. משהו אוניברסלי, שיוצא מגדרות הז'אנר, אנושיות. השואה גורמת לנו להבין שבסופו של יום, כולנו רק אנשים. היא מקלפת את כל הקליפות, של כסף, מעמד, מאווים מטופשים, כמו משקפיים חדשים, או לראות את האולימפיאדה, או חוסר הרצון לעזוב את העיר האהובה עליך ולברוח על נפשך (משום מה זה הזכיר לי את ההתעקשות להישאר בתל-אביב למרות מחירי הנדל"ן המאמירים), או הדאגה (האסימון עוד לא ירד לך) לצמחים שלי, או לשיעורי הריקוד שכבר שילמתי עליהם, הכול נופל וכל מה שנשאר זה רגש בסיסי של הרצון להישאר אנושי אף על פי כן. לא בובה, לא משוגע, לא יהודי, לא הומו. בן אדם. עם זיכרונות (אתה כבר מתאמץ לזכור איך קראו למאהבים שלך… גם את זה שכעת מת בזרועותיך). עם מיניות. שרמן בכתבה בכלכליסט (וגם בתוכניה) מסביר: "אחד הספרים שסייעו לי בכתיבה היה של הפסיכואנליטיקאי ברונו בטלהיים 'The Informed Heart'. הוא היה בעצמו במחנה הריכוז דכאו ושוחרר אחרי שנתיים. אחד הדברים שהוא זיהה שם היתה הדרך שבה השומרים גורמים לאסירים לאבד את זהותם. אחת הדרכים המרכזיות לאיבוד השפיות היתה איבוד המיניות, וזה קרה הרבה במחנות. אם מישהו מצא דרך לשמר את המיניות שלו, היה לו סיכוי לשמור על צלם אנוש. זה הוביל אותי לכתוב את הסצנה הזו. זו באמת היתה דרך לשרוד. המחזה, במידה מסוימת, הוא על זהות". זהות לא רק של הומו או יהודי, זהות של בן אדם.

כולנו בני אדם.

ההצטדקויות של הבימה, הופכות הומואים עדיין לקצת פחות מבני אדם.

בבוקר שאחרי

מדברים על זכרונות ואני מוטרדת כשאני שמה לב שאני כבר לא זוכרת כל-כך טוב את החתולה שלי שתיים שהיתה איתי 18 שנים וחצי. מתי היא מתה ב-2015 או שמא ב-2014. זה היה ב-1 בספטמבר, את זה אני זוכרת. יש פוסט בפייסבוק. המזכירן הלאומי, כלומר הבינלאומי. אני קוראת הבוקר ב-ynet כתבה של תמיר הוד על פרשת דמיאניוק. יש תלמידי תיכון, מאלו שיוצאים למסעות ההם בפולין (המיותרים לדעתי, אני אומרת זאת לא אחת), והם אפילו לא שמעו בכלל, לא מכירים, את הפרשה ההיא שהסעירה את המדינה בסוף שנות ה-80. חלק שמעו במעומעם. ולא רק בהם מתעתע הזיכרון. כל הפרשה ההיא בעצם מסתכמת בניסיון – כושל – לפצח את הזיכרון, ההיה ג'ון דמיאניוק, "איוון האיום" מטרבלניקה, מישהו שאפילו את שם משפחתו לא יודעים. במהלך המשפט נפלה חומת הברזל וניתנה לנו גישה לארכיונים סובייטיים שבהם נמצאו עדויות שמהן עלה שאולי שמו של אותו איוון מטרבלינקה הוא מרצ'נקו. עד אחד אומר מכעס: מסמך אותנטי ואני לא אותנטי. לצערנו, לא. כמו שראינו לא אחת במשפטים שהתהפכו בגלל עדויות דנא והותירו עדים מתוסכלים כשהבינו שזיכרונם (ויכולת הזיהוי שלהם) תעתעו בהם. ולשם מה הפכו משפט על אוקראיני ששמר במחנה לקרקס כאילו היה אחד מצמרת הממשל הנאצי. כלומר, עוד משפט אייכמן, אחרי 3 עשורים. כך ראה זאת שר המשפטים דאז: "שר המשפטים דאז, משה נסים, אמר שנדרש מקרה שבאמצעותו ניתן יהיה להציג את 'סיפור השואה'. כאשר ח"כ חייקה גרוסמן – שהייתה פרטיזנית ולוחמת בגטאות – הציעה לשפוט נאצים שלא בפניהם, הסביר לה השר נסים מדוע לדעתו מוטב אחרת. דמיאניוק, אמר לה, ישכור סנגור וינהל משפט שבמהלכו 'נעלה את כל הזוועה הנאצית ואת כל מוראות השואה, ונזכיר אותן לנו ולבנינו ולעולם כולו – ובאופן מבוסס ורציני יותר'." כלומר, הנה לנו הזדמנות לייצר זיכרון. חלילה לנו להתעסק בעבודת נמלים ולשפוט כל בורג קטן ששיתף פעולה עם הנאצים. אנו צריכים מקרה X, משהו גדול, כדי להפוך אותו למיתוס, כדי להמשיך ולהזין את הנרטיב המיתי הענק של השואה. הנה לכם סוכני משטור בפעולה. הנה ההנחיות שיצאו במשרד החינוך:

בחוזר מנכ"ל של משרד החינוך שפורסם עם תחילת המשפט הוצגו המטרות באופן מפורט יותר: "משפטו של הפושע הנאצי, רוצח היהודים, 'איוון האיום', מביא אותנו פעם נוספת לדיון בנושא חינוכי מעמיק ומקיף, השואה ולקחיה. חובתה של מערכת החינוך לנצל אירוע זה… הדור הצעיר הגדל במדינתנו חייב להרגיש את עצמו כשארית הפלטה… עלינו להיות מודעים להיותנו מוקפים אויבים, ממשיכי דרכם של רודפינו ומענינו בכל הדורות, הזוממים להכחידנו… ועל חובתנו לשמור מכל משמר על עצמאותנו ולהיות נכונים להגן עליה".

כל מחזאי הוא סוכן משטור. שייקספיר, זה ידוע, כתב מחזות רבים תוך עיוות ההיסטוריה, שכנראה היתה ידועה לו, כדי לרצות או להחמיא או להצדיק את משטר הקיים (ע"ע הצטדקויות, לעיל). במקרה זה מרטין שרמן נוקט טקטיקה מעט הפוכה. במקום להלביש על הסיפור דברים שלא היו בו, הוא מפשיט אותו, מזקק אותו ומשאיר אותנו עם התמצית. כאמור, כל הדברים החיצוניים, הפשוטים, היומיומיים, כבר לא חשובים, כל מה שקיים, כל מה שמעסיק את הגיבורים, את המחשבות והחלומות של הורסט במחזה, הוא האבנים שהם מעבירים משום מקום לשום מקום ללא כל תכלית חוץ מזו השואפת להתיש אותם פיזית ונפשית. אולי האבנים הם אבני הנפש שאנו בעצם, כל חיינו, מעבירים משום מקום לשום מקום ללא תכלית. אבל אנו מעדיפים להדחיק את זה. ההתעסקות בממשי תביא לשיגעון אמר לאקאן. או משהו כזה. אנו בונים על זה קליפות, אמר לאקאן, הדמיוני, הסימלי. שרמן, כאמור, מוריד קליפות. אם המשפט הזה היה בפה של מישהו אחר, זה לא היה נשמע אותו דבר…

מקס: …אני לא אתן לך ליפול (שתיקה) אני אוהב אותך (שתיקה) מה לא בסדר בזה (שתיקה) אני לא אתן לך ליפול, אני לא אתן לך ליפול (שתיקה) אתה יודע מה אני עשיתי? אני השגתי את התרופה שלך (שתיקה) היי… (שתיקה) אני לא זוכר את שמך (שתיקה) או אלוהים! לא יכול להיות שזה קורה.

בטקסט של המחזה שממנו אני מצטטת טרחו להפריד את זה למיליון שורות. אולי זה נדרש כדי להדגיש את הקיטוע של הדיבור, המחשבות לא אמורות להיות מקוטעות. אבל לפעמים אנו לא רוצים לחשוב, או להרגיש… אנו מדחיקים. הצורך לשרוד הוא הצורך לשכוח.

אנחנו לא יכולים לטבוע בטראומה. זה בלתי אפשרי לחיות ככה. מדחיקים.

הורסט: … כי אני אוהב סלעים (שתיקה) כי אני אוהב אותך. (שתיקה) אני באמת. אני אוהב אותך. זה לא טיפשי? כשאני לא חולם על סלעים, אני חולם עליך. במשך ששת השבועות שעברו אני חלמתי עליך. זה עוזר לי לקום. זה עוזר לי לסדר את המיטה שלי כמו שצריך כך שאני לא אענש. זה עוזר לי לדחוף כדי לקבל מקום בתור לבית השימוש. זה עוזר לי לאכול את האוכל המסריח. זה עוזר לי להשלים עם הקרבות התמידיים בצריף. מתוך ידיעה שאני אראה אותך. לפחות מזווית העין. עובר. זו סיבה לחיות. כך שאני שמח שאני פה.

את הקטע הזה לא הפרידו לשורות…

המחזה של שרמן הוא לינארי. לא כמו בחירתה של סופי עמוס הפלאשבקים. טוב, היא שרדה. איך מציגים את סיפורי השואה על ציר הזמן. יש כאלו שבוחרים להציג רק חלק. אנה פרנק מציג את גן העדן של המחבוא ועוצר על שערי הגיהינום. שרמן מעביר אותנו מלב הדקדנס של ברלין של שנות העשרים ללב התופת ובעצם ללב של עצמנו. דקדנס כשיא הבריחה. ההיסטוריה נעה בין תקופות דקדנס, שבירה קטסטרופית ובחינה מחדש וחוזר חלילה. אחרי הדקדנס תבוא הנפילה, או אולי הזיקוק מחדש, הזיכוך.

תועלתנות. היטלר היה צריך את ארנסט רוהם כדי להיות היטלר. אח"כ הוא כבר היה צריך אותו מת. אז הוא חיסל את כולם בליל הסכינים הארוכות. לכאורה מתנגדים פוליטיים, בעצם חיסול גזעני. כעת זה הומואים, משהו שעושים בלי לדבר עליו יותר מדי. לא צריך להביך את ההמונים, להם הכנו את המנה העיקרית של היהודים החמדנים. משהו שאפשר יהיה לתחזק בלי לקחת להם את האח או את הדוד, שהם במילא מתביישים בו. יהודים, עם אחר, לא קשור אליהם. את הטיהור של הגזע שלהם עושים בשקט. הומואים, חולי רוח, מפגרים, כאלו עם סכרת (הם נופלים לטרחה על כל העם), או אפילו אלו עם המשקפיים, כמו שמראה שרמן. כל מי שלא מושלם. פרויקט אותנזיה. ניסוי ב"זעיר אנפין" לקראת המנה העיקרית. בסוף, מראה לנו שרמן, כולם מגיעים לאותו מקום. הנה גם מקס וגם בעל הבית שלו היהודי רוזן מגיעים למחנה. הם אלו שלא הסתירו, או שלא יכלו להסתיר, או שהתגאו, כמו הורסט. שלא הבינו מה לא בסדר בזה. מקס נפגש עם דוד פרדי, לכאורה פגישה חצי סודית כמו כל פגישה של נמלט המחפש תעודות מזויפות ממסייע, בן משפחה או לא. בשואה, או שלא בשואה. אפשר גם בסרט ריגול. כאן, עם טוויסט, הדוד פרדי, הומוסקסואל בארון שבחר להתחתן ולהוליד ילדים. המשפחה סבלה את הסטייה בשקט. למה מקס היה צריך לתת לזה פומבי… העולם הרגיל ועולם הקטסטרופה מתאחדים להם לרגע, ברגע שהוא גם המפגש האחרון כמעט של מקס עם העולם הרגיל, המוסדר, לפני ההליכה הסופית אל היער, הג'ונגל (קורא לו רודי), בו הם מסתתרים עם שאר חלכאי ונדכאי גרמניה, לאו דווקא נרדפי החוק, סתם עניים ומובטלים. בין התרבות והלא-תרבות, ג'ונגל אנושי וג'ונגל מחשבתי. כמה סימבולי, שבסצנה כמו יצאה מהמחזמר רנט (או המקור שלו לה בוהם), במקום בעל הבית (היהודי) הנודניק ייכנסו הגסטפו. המציאות נוקשת בדלת, מחללת לה חלומות.

אולי זה בעצם מסע של התפכחות, משיכרון האלכוהול והקוקאין התמידי לסחיבת האבנים. הבעיה. גם כאן וגם שם, לא זוכרים יותר מדי. איך קראו לילד ההוא שהתאהבתי בו במפעל הכפתורים של אבא. איך קראו לרקדן הזה שגרתי איתו.

למה צריך הפסקה

זה לא התחיל מי יודע מה… הדקדנטיות הברלינאית לא עברה, בטח כשהיא לצד פסי רכבת עם קרון חסר קירות עליה. טוב אז שמו עליו את העציצים היקרים של רודי. וולטר (הוא נותן להם שמות)… אבל סדום ועמורה ההומואי של ברלין משנות ה-20. הם נותרו בעיקר בטקסט, בדיאלוג של השניים. גם גרטה, הדראג קווין מהמועדון, מבצעת את הקטע שלה פעם ממדרגות ימין (על מעין טרפז, ככתוב בהוראות הבמה המקוריות) ופעם מאמצע שורת המושבים האחרונה בגוש המרכזי בה נבנתה לה עמדת מראה עטורת נורות שולחן איפור של חדר הלבשה מאחורי הקלעים של המופע. שהרי לפנינו מופע קברט בעצם, כל הבמה, הקונסטרוקציה שנבנתה על הבסיס של אולם ברטונוב וגם הפנל ברקע, כולם מוקפים אורות קברט מהבהבים. אז היינו בגרטה. היא גם לא ממש על הבמה, אלא בצד. הערת שוליים. אם אמרתי קודם שאחד האלמנטים המיוחדים של שרמן הוא הסקירה המלאה של הלפני והתוך כדי, של המעבר בין גן העדן והגיהינום, הרי שפה חסו עלינו והחליטו להציג את גן עדן מתוך הגיהינום. הגיהינום, אנו רגילים בענייני שואה, מטלטל מספיק. לא צריך לתת לנו להרגיש טוב לפני שיפילו אותנו בפח. עוד הצטדקות. דווקא היה מתאים איזה מופע דראג נוסח אהבה בשלושה פרקים. זו כוונת המשורר. לא כאן. ואז החליטו להיות אמנותיים, כלומר מצטדקים אמנותיים ולרכך את ההצגה המטלטלת במבנה דמוי התיאטרון האפי של ברכט, כשהם לוקחים את השיר היחיד במחזה 'רחובות ברלין' ומותחים אותו לשלל אינטרמצ'י בין לבין הסצנות. לברכט היתה אג'נדה למה הוא עושה את זה. כדי שנחשוב. כדי שלא רק נרגיש. כאן זה מיותר. ומזל שזה לא עובד. אנו מרגישים ועוד איך מרגישים. רק חבל שאנו צריכים לסבול את הלחנים הכה חוזרים על עצמם והכה קרן פלסיים (יותר מדי קרן פלסיים) בשירתו הלא מדויקת בעליל (אם כי המרתקת בדרכה) של שי גבסו כגרטה ואני חושבת שזו הברקת ליהוק. אחר-כך הוא ייצא מכניסת האמנים עם גיטרה על הגב. האיש והתדמית.

ואז כשכבר נכנסנו לזה אחרי נאום 'הוכחתי שאני לא הומו' המרגש של מקס להורסט. הפסקה. מעיקה. צריך לסדר את התפאורה, מודיעים לנו. חלק חושבים שזה נגמר… נראה לכם… כולם עומדים בפואייה של ברטונוב צפופים ורק ממתינים לחזור, הריכוז לא נפגם. אולי צבי גורן צדק. זה נדרש לא רק בגלל התפאורה. הרי לזה יכלו למצוא אולי פתרון בלי ההפסקה. גם אם אין בברטונוב מסך. מבחינתי זה עוד אפקט מרכך. מצטדק. אני לא אוהבת הצטדקויות.

מבחינת התפאורה, היה שווה. מה עשו. פרקו את קורות הבמה ומתחת היה מלט… כמו בטענות של רודי, הרקדן המאהב שכבר מת לו קודם. הומואית כדת וכדין בגילום מעט מאנפף מדקלם של נדיר אלדד, שלקח לו זמן לייצר דמות ולא רק סטריאוטיפ הומואי כבתחילה. אך אז הוא היה צריך למות.

כלומר לא בדיוק מלט אלא אבנים, שדה אבנים. אלא שקורות הבמה נותרו שם. שלדים חלודים. לא רק מירוץ אבנים יש כאן, אלא מירוץ אבנים עם משוכות. וזה מה זה מתאים לסצנה.

כיאות לבחירה להתמקד בגיהינום של הבמאי משה קפטן, הקטע החזק הזה הפך למעין מחזה בתוך מחזה. כמו האריה שאחרי הרצ'טטיב הצולע. אני חושבת שזו שגיאת בימוי. אבל עדיין, נוצרה כאן אחת ההצגות האפקטיביות ביותר, שלא הצליחה לקלקל את המחזה והזה והצליחה, כמו שצריך, להוציא אותי בוכיה ומטולטלת.

צבי גורן טוען שההפסקה היא בעיקר בשביל מיכאל אלוני. הוא נדרש למנוחה קצרה לפני סחיבות האבנים. לא הפיזיות. הרגשיות. אלוני בהחלט עובר מסע רגשי לא קל, מהומו אפאטי ודקדנטי, שחי בספירה ממוסטלת מעל החיים, אל מי שמוכנס בדלת האכזרית ביותר לגיהינום נפשו, למי שאוהב אף על פי כן בנסיבות מצמררות וכמעט נדרש לשכוח כדי לשרוד. מי שלא שוכח לא שורד. הוא בחר לא לשכוח והלך לעבר הגדר, אחרי הכובע של הורסט, עם הז'קט של הורסט. המסע לעבר המודעות השלמה תם. ואצל אלוני, משורה 2, מטר ממני, המסע הזה אמיתי. בכל נימי נפשו, בפניו הכואבים. אין אמיתי מזה.

לצידו נדב נייטס, בתפקיד הורסט, כמו רבקה נרס מצייד מכשפות. הכנות בהתגלמותה. האמת. המראה שמולו. האיש שמעדיף את החברה של יתר העובדים בחיתוך האבנים, את הרבי היהודי הזקן. אוהב האדם ומתקן העולם. איש עדין נפש. נייטס מעצב כאן הורסט רב גוני, עדין בנפשו ובגופו, שיודע לקחת את המושכות כשצריך, הוא מורה הדרך, והמוביל בעצם של הסצנות בכנותו הכובשת.

רוברטו פולק בתפקיד קטן אך גדול ומצוין של הדוד פרדי. הכימיה שלו עם אלוני נפלאה. אפילו יותר מהכימיה של אלוני עם נייטס, שעליה בנויה כל ההצגה. אורי הוכמן משכנע כקצין האס אס הסדיסטי וגל גולדשטיין בתפקיד כפול של וולף המעורטל לחלוטין (עם יד על המבושים) והקורפורל, בולט יותר כוולף (תפקיד גם יותר גדול), אבל הולך מעט לאיבוד במסגרת הדקדנטיות ההולכת לאיבוד של החלק הדקדנטי.

שי גבסו כגרטה זו הברקת ליהוק. לא זיהיתי ברגע הראשון ואין ספק שהדראג שלו משכנע. מה שלא כל-כך משכנע זו הדמות האופורטוניסטית של גרטה. הוא יותר נראה כמו צעירה וטירונית מאשר בעל מועדון מנוסה וסרקסטי. קרן פלס כתבה לו קטעי שירה שבהכרח היו גבוהים מדי בשבילו, או על הגבול. לעיתים הוא עובר לפלצט וצולח אותם ולעתים זה חורק. אני סולחת כי בקברטים לא שרים מדויק. היום דראג קווין כבר לא שרות, רק עושות ליפ-סינק. אבל אז זה היה אחרת, טכנולוגית זה עוד לא התאפשר.

בסופו של יום, נכון יהיה להגיד שהבימה עשו בחירה אמיצה להעלות את המחזה הזה. הצגה קשה שבקושי העזו לגעת בה בישראל ואחרי חיפה בשנות השמונים, היא הציגה רק בתיאטראות איזוטריים של בתי ספר למשחק. בחרו נכון להעלות אותה באולם ברטונוב האינטימי ועשו עבודה לא רעה מבחינת התפאורה ועבודה מצוינת מבחינת המשחק. כן, עדיין הם מפחדים והציפו אותנו בהצטדקויות פה ושם. אבל זה לא עבד להם. ההצגה עדיין מטלטלת. מאוד מטלטלת. למרות הפגמים שאפשר למנות, כמו שמציין בדייקנות רבה גם צבי גורן, גם הוא מגיע לאותה מסקנה. אין ספק שהייתי מוחאת כפיים בחוזקה אם לא הייתי עסוקה בלבכות. אחת ההצגות החזקות שראיתי מאז ומעולם. בהחלט. והנה אני שוב פעם בוכה. מזל שיום השואה אז מותר.

חשבתם על זה פעם, למה זה כל-כך לא אופנתי לבכות בארצנו. למה בסוף ההצגה מסתכלים עליי ברחמים ובדאגה. שהרי זו המחמאה הכי טובה שאפשר לתת…

הציטוטים מתוך: מרטין שרמן, עקומים, מאנגלית: הלל מיטלפונקט, תל-אביב: אור-עם, 1983.

עקומים. התיאטרון הלאומי הבימה. הצגת ביקורת. 11.4.18 ערב יום השואה התשע"ח. מאת: מרטין שרמן, תרגום: הלל מיטלפונקט, בימוי: משה קפטן, עיצוב תפאורה: ערן עצמון, עיצוב תלבושות: ילנה קלריך, מוסיקה: קרן פלס, עיצוב תאורה: זיו וולושין. בהשתתפות: מיכאל אלוני, נדב נייטס, נדיר אלדד, מיכאל כורש, רוברטו פולק, אורי הוכמן, גל גולדשטיין, שי גבסו, ירין סביון, נדב שמה.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *