הסאטיר בתיאטרון

מוכרים בלבד

על 'סירות בודפשט' ועל 'בית המצוות' בחג המחזמר בת ים

זה היה סטנדינג אוביישן. כמו בעלובי החיים, אבל שלא כמו בעלובי החיים, כאן אני עמדתי לא מרוב התפעמות, אלא פשוט כי הסתירו לי ואתם יודעים שאני אוהבת לראות את ההשתחוויה. רק בשביל זה אני בעצם הולכת לראות… הא הא הא… מתאים למי שהמחקר שלה הוא למה מוחאים כפיים… אז הקהל היה סימפטטי, מלא חברים לרוב. סבבה. אין כמו לתת למבצעים להרגיש טוב. סה"כ הם עשו עבודה לא ראה בהתחשב במה שעמד לרשותם. כלומר לא כסף וגם לא יותר מדיי חומרים לעבוד איתם…

טוב, עכשיו צריך לשמור את הקובץ. האם זה תחת תיאטרון או תחת אופרה… זו לא אופרה פר סה, אבל… טוב, תיכף תבינו. ההתחלה נראית מעניינת, אפילו מחדשת (ולהזכירכם זה מחזמר שואתי): קבוצה במחנה ריכוז מתכננת בריחה באמצעות סירות בעזרת אחד הקצטניקים, מארֶק בן בודפשט, בונה סירות לשעבר שכעת עובד כנגר ובונה שולחנות וכסאות. ולכן השם סירות בודפשט. אבל אחרי עשר דקות, הסירות האלו נגמרות (למעט הבלחה של דגם סירה מפגר באחד מקטעי המעבר…) וכל מה שנותר זה בליל קלישאות שואה או קלישאות בכלל מכל סוג אפשרי, לרבות היהודי המתחנף כדי לשמור על עורו שאף הופך לכלב בסוף, לוקק מן היין שהונח לו בצלחת על הרצפה (ע"ע אדם בן כלב), במסגרת תפקידו כטועם האוכל של הקומנדר, שהוא בתורו קלישאה של נאצי עם תסביך נחיתות, אל מול האישה העשירה שהוא אוהב, אל מול היהודי שהיא רוצה והוא עוזר לה לסדר לו מסמכים מזויפים ולהתחתן איתו "פיקטיבית", רק שבשבילה אלו לא נישואים פיקטיביים. אבל הוא, דוד, או זולטן, לא ברור את מי באמת הוא אוהב, האם את אהובתו היהודיה לעבר רוז, בשבילה הוא בורח ונכנס למחנה… מה בדיוק הקשר שלו עם אשתו הנוצרייה, שמסכנת הכול כדי לעזור לו ונכנסת אף היא למחנה, כגברת מקונדרת המנסה לסובב את הקומנדר ההוא המאוהב בה, אנדרש. דוד, כאילו שכח הכול, רץ אחרי אהובתו היהודייה. לא ראינו אפילו הכרת תודה לאישה ההיא. מרט אומר שזה מזכיר לו את עלובי החיים, הנה כמו שם סטנדין אוביישן… ומשולש אוהבים ואב שמקריב הכול למען הזוג הצעיר, רק שכאן יש שני זוגות: מריה ואנדרש ודוד ורוז. זה לחלוטין ברור בדואט הכפול/קוורטט "מה לא אעשה בשבילך" וכמובן, שפה הזוג הוא "העניה" והצעיר ולא "העשירה" והצעיר. אבל האבא המאמץ הוא של הכלה הזוכה… והוא, מאמץ אותה כאילו היתה בתו המתה, מינה, שנהרגה על-ידי קבוצת חיילים בעת חיפוש. זו שמופיעה בתחילת המחזמר ובסופו וגם באמצע, באריה של מארק, בה הוא מספר את קורותיו. וכמובן, זוג אחד לא אמיתי, כלומר מריה לא אוהבת את אנדרש, אבל בעצם באותו רגע לא ברור אם גם רוז אוהבת את דוד. האם זו אמורה להיות סימטריה ישרה או הפוכה?

ואם לא הספיקה לכם רשימת הקלישאות דלעיל (ובאמת זה רק מה שדליתי מהזיכרון, למרות שכתבתי בפנקס), הנה הארוחה של הקומנדר ומריה, שהפכה אח"כ למופע אימים, אבל ברגע מסוים, כשמכריזים עליה, היא מזכירה לי את זאת מחטיפה מן ההרמון של מוצרט אהובי (כלומר את סצנת האריה Marten Aller Arten); הקומנדר אונס את היהודייה לנגד עיני הנוצרייה כדי לנקום בה על כי אינה באמת אוהבת אותו ולא באמת חזרה בתשובה על החטא הגדול של אהבת יהודי ("תעמדי ותסתכלי על התוצאות של הטעויות שלך", תודו שזה משונה – האין מצפון שלו עובד על היש מצפון שלה). ויש גם את שיר החיילים בהתחלה "המזל ידפוק על דלתך כפי שדפק על דלתי" – שתי קלישאות במכה אחת, אחת על שיר חיילים שיכורים באופן כללי (עם מוזיקה תואמת) והשנייה על התעללות ביהודי (כן, יש גם שימוש במקבריות פה וזו לא פעם יחידה). אין לי אוויר כבר, אבל זה לא נגמר. כן הבנתם – הבנליות של השואה. הבנליות המקברית של השואה. יש את זה גם בזעיר מערכונים קומיים אפילו, פה ושם ("תישן כבר. נרדמה לי הרגל. אבל למה לא נרדם לך הפה…"), אה כן וגם הגברת מריה מנסה לשכנע את מארק לפעול כרצונה באמצעות בידוי של תקיפה מינית, כאילו שדבר כזה בכלל נחוץ במחנה. היא פשוט יכולה להגיד לאהובה להרוג אותו סתם כדי שיוכיח את אהבתו או משהו. לא נראה לי שהיה לו אכפת…

כשהמילים נגמרות, מתחילים לשיר. כך שיווקו את ההצגה הזו. האם באמת אפשר לכתוב שירה אחרי אושוויץ. אדורנו אמר שלא וחזר בו אחר-כך. אבל איך? דיברנו על ההצגה גטו, שאני ממרום גילי עוד הספקתי לראות את הגרסה המקורית שלה בתיאטרון חיפה (טוב זו היתה הרצה לתלמידי תיכון). לפני כמה שנים, העלו אותה בקאמרי בתור מחזמר. גם במקור היו שירים (ריקי גל), זה חלק מהעניין, מדובר על תיאטרון בגטו. אבל מחזמר… יכולתי לדון בהצגת העניין השואתי עוד עוד, אבל כבר אמרתי זאת הרבה יותר טוב בביקורת על ההצגה אנה. נסתפק בזה.

טוב, אז עלילה קלושה ומבישה יש. אז אולי בעצם זה לא תיאטרון… האם התבלבלתי בכובע. אולי אני צריכה בכלל להתייחס לזה כמו לאופרה. הרי שם יש עלילות קלושות לרוב ומופרכות ועדיין זה לא מפריע ליצור יצירות גדולות. אז מהבחינה המוסיקלית, בואו נראה. מהבחינה המוזיקלית אין בשורה חדשה. במקום קיבלנו חבילה אקלקטית למדי, קברט פה וברודווי שם, קצת מארש צבאי ומוזיקת סדרות טלוויזיה ישראליות גם. עליות וירידות והרבה דרמה. יש אולי כמה קטעים שזכורים: שיר החיילים (בגלל שיש כאלו שאני אוהבת וזה בוצע כמו שצריך), האריה של מארק (בגלל רמי ברוך), הדואט הכפול/קוורטט (כי בכל זאת צריך גם משהו מעניין), האריה של מריה (כי רונה לי משתבחת והולכת) וגולת הכותרת הצפויה, האריה של רוז (ובה עוד ידובר). דווקא על השיר שהושר בהשתחוויה, "עוד רגע אחד",  לא התעלפתי. כן, זה מתאים, כי זה שיר אנסמבלי שהופיע בשיא המחזה. אבל מבחינתי לא היה לו שום אפקט לא דרמתי ולא מוזיקלי. בסדר. משהו כמו שיר אירוויזיון מצוי. "בסדר" בשבילי זה לא טוב מספיק. אתם מכירים אותי.

ומבחינת המבנה, באופרה (וגם במחזות זמר קלאסיים) נהוג שאריה שייכת להרהורים, לחיבוטי הנפש ואילו הרצ'טטיבים – לקידום העלילה. כאן זה לא בדיוק נשמר. לפעמים כן ולפעמים לא. לא חייבים, אבל האם זה היה אפקטיבי. לא תמיד. היו כמה קטעים מעניינים, למשל באריה של רוז, כשהיא מפקפקת בכוונותיו של דוד, המילים ארוכות ונראה שההתאמה בין הפרזות המילוליות לפרזות המלודיות היא אך בקושי, אבל כל זה משתנה כאשר היא מקבלת את אהבתו ואז הסדר חוזר. זה ניסוי מעניין, רק שהוא הבלחה באפלה. בקטע הפותח בו הקצטניקים מתכננים את הבריחה עם מארק, שרים על החלומות (להצליח לברוח) ומדברים על המציאות (ימצאו ויהרגו), אבל באריה של מארק, כאשר הסיפור שלו נהיה זוועתי, הוא מתחיל לשיר, כלומר ביחס הפוך. יוצא מכך, שלא באמת תוכנן לשירה מקום מסוים לעומת הדיבור, אלא שבכל קטע משתמשים בה אחרת. אני לא בטוחה שזה תורם לקוהרנטיות של היצירה.

חג המחזמר כופה מבנה במה אחיד שצריך להתחשב בו, היות והתזמורת נמצאת עם הבמה, כך שלרשות המבצעים עומד מסדרון עליון אחורי, שלושה גרמי מדרגות (ימין, אמצע, שמאל) וקדמת הבמה. ובכל זאת, כאן הציבו תפאורה נוספת, עם שולחן, גשרים, דרגשי שינה ואפילו מעקות של המדרגות. גם חול אפילו פזרו על קדמת הבמה. גם התלבושות היו מושקעות למדי, אם כי סטריאוטיפיות כמתבקש. בקיצור היה מושקע.

טוב, כעת למבצעים. ניכר שלא נחסכו שעות חזרות על המחזמר הזה והדבר ניכר במיוחד בשירת האנסמבלים המדויקת, כמו גם בדואטים ובקוורטט. זיו זוהר מאיר היה אמין למדי כקומנדר האלים והסדיסט, עם שאריות רגש קלות לאשה שהוא אוהב ולמי שהיה פעם חבר שלו. רמי ברוך מגיש דמות בעלת אלף גוונים, הוא מובס והוא חולם, והוא מגן ומגונן והוא מסויט ומפיח תקווה. וכשנגמרות לו המילים הוא שר והוא שר טוב למדי. רונה לי שמעון, משתבחת מתפקיד לתפקיד, מתבגרת, ואני באמת מצפה לראות איפה היא תהיה עוד עשר שנים. מריה שלה היתה כה טובה, עד שלא הבנו למה דוד לא הולך בעצם איתה ולא עם הרוז החיוורת ההיא. מי שמוכנה לעשות כמעט הכול בשביל הגבר שלה, שמתייסרת כל-כך באריה שלה על כך שהוא לא רוצה אותה, מביאה גווני גוונים של רגש עוצמתי ופגיעות רכה, אישה חזקה מבחוץ ופצועה מבפנים. ודנה פרידר. כנראה השם הכי מושך קהל בכל הפסטיבל הזה (סליחה רונה לי וסליחה כולם). היא חמודה. המשחק לא יותר מסביר, המנעד הקולי מוגבל ולרגע היה נדמה לי שהתאימו לה את המוזיקה כך שלא תצטרך להתמודד עם קטעים מורכבים מדי. אבל בסופו של יום, אם היה שם רגע של מופת ביצוע, הוא שייך לה. השירה שלה שנשברה במהלך סצנת האונס וגם בסופה, בדיוק כי ככה צריך. אבל עם כל זאת, תגידו, אתם באמת חושבים שצריך לשיר בסצנת אונס.

***

שלום אש, הסופר והמחזאי האידי הפרובוקטיבי, הוא יקיר העיר בת-ים, בה התיישב עם עלייתו לארץ והעירייה ראתה לנכון לשמר את ביתו ולקדם את מורשתו. האם יש קשר לבחירה במחזה שלו כבסיס למחזמר שמתחרה בחג המחזמר בת-ים. וללא קשר לבת ים, מדובר במחזה ראוי, שמועלה מפעם לפעם בהפקות של בתי-ספר למשחק, בתרגום עברי. אך האם אפשר וצריך להפוך אותו למחזמר. כדי לענות על השאלה הזו חזרתי, לאחר הצפייה בבית המצוות, המחזמר שרקחו עידו סתר (מחזה) ויסמין אבן, חברתי היקרה (מוזיקה ותמליל השירים), למקור עליו הוא מבוסס, המחזה האידי אל נקמות. הקשר בין שניהם, כפי שנאמר בתוכניה, הוא עיבוד חופשי. אני אפילו אומר חופשי מדי. וגם זאת לכשעצמו לא אמור להוריד מהמחזמר, שכן קרוב לוודאי שעדכונים מסוימים לתקופתנו לא יזיקו. אבל עדיין, נשאלת השאלה, כפי שעלתה גם בקשר לאחד מגדולי מחזות הזמר בימינו המבוססים על מקור ספרותי, עלובי החיים, האם ההמרה הזו למחזמר לא מרדדת את המסר, לא מעבירה את המסר ממישור אחד למישור אחר ובכך חוטאת למקור, גם אם יעודכן לפריזמה בת ימינו.

ההבדל הגדול ביותר, לגבי דידי, בין המחזה והמחזמר הוא העתקת ההתלבטות המוסרית מהתלבטות מוסרית פנימית של הקהילה היהודית בלבד להתלבטות מוסרית בין יהדות ונצרות, כאשר ההתלבטות היהודית משוכפלת להתלבטות נוצרית מקבילה, הניצבת כהד להתלבטות היהודית המקורית. אני לא בטוחה שמחזה של אש זקוק לקביים האלו. ולו רק בשל הפתרון הממרק שאלו מציעים, שכן כאן, להבדיל מהמקור, האב נוטש את בתו החוטאת וחוזר בתשובה, והיא בלית ברירה מוצאת עצמה אצל הסרסור הנוצרי שקנה את בית המצוות, ואילו במקור האב הוא זה שחוטף אותה מאהובתה והופך אותה לזונה בבית זונות שלו (טוב, הוא רגיל, גם אשתו, שהושמטה במחזמר, היא זונה לשעבר). את הסיום הזה, פחדו כאן כנראה, שהקהל לא יוכל לבלוע ולכן הציגו לו מין תופעת אמצע טוביה החולב, שבו האב אומר קדיש על בתו שהתפקרה והפכה ללסבית. העונש שלה, לא מידיו באופן ישיר, הוא להיות זונה אצל הגויים, בחירה שלה. האם המסר הזה לא יותר הומופובי מזה במקור. ובמיוחד כשכעת זה אינו טאבו הס מלהזכיר, כמו בזמן העלאת המחזה לראשונה, 1907, אלא דבר לגיטימי וחוקי לחלוטין (ולשנה הבאה נישואי גאים חוקיים גם בירושלים הבנויה).

וזה עוד לפני שדיברנו על שירים ומחזמר. אז מעבר להשמטת דמויות והוספת דמויות משניות, מה שהפריע לי במיוחד הוא הסיבתיות הקלושה לבריחתה של חיהל'ה, בתו של יחיאל (במקור רבקה'לע, בתו של יעקל, דער "פעטער" [עב': הדוד]) עם הזונה הראשית שמשום מה נקראת כאן לולה, אולי בהשפעת המלאך הכחול של פון שטרנברג, עם מרלן דיטריך. במקור, היא חברה זה שנים רבות עם מאנקע, אחת הזונות במוסד שמנהל אביה במרתף הבית בו הם גרים ולא מתוודעת לעיסוקו של אביה רק בשלב מאוחר בחייה. במחזה המקורי, מאנקע היא זו שמציעה את ההרפתקה הלסבית (דו ביסט דאך מיין כלה, איך דיין חתן – את הכלה שלי, אני החתן שלך), אולי כמו בסרטו של אבי נשר הסודות, ואילו במחזמר, רבקה'לע הנגררת והמתופעלת מהמחזה המקורי, הופכת לדמות עגולה ומתפקחת, סטייל נורה מבית בובות, שמגלה את מיניותה בעקבות "שיעור" אקראי על דרך גבר בעלמה מאת לולה והיא זו אשר מציעה ללולה (העוזבת בכל מקרה, אך המשנה את תוכניותיה כבדרך נס) את ההרפתקה שתאפשר לה לברוח מהשידוך הכפוי הצפוי לה. העיסוק בקשר הלסבי מרתק ומהווה את אחד משיאי המחזמר. הוא בוודאי גרם לכל מי שבקהל קווצ' קטן (או גדול) בבטן, בדואט המרגש "את הכלה שלי", אבל הדרך לשם היתה מוזרה ביותר.

דמות שנוספה כאן ולא היתה במקור היא הזונה החדשה חוה, שזכתה לשם העבודה "לייקה", שעברה את כל דרך הייסורים של זונה מתחילה, החל מ"לימוד" המקצוע על-ידי יחיאל ("בהתחלה את תהיי חודש רק שלי"), דרך הפעם הראשונה הטראומטית עם לקוחות (כנראה אונס), ניצולה על-ידי הזונות הוותיקות (השובתות) ועד להתאבדותה בעקבות תשישות פיזית ונפשית. קווצ' נוסף בבטן (לפני זה המוזכר לעיל), אנו מקבלים בסצנת חיתוך הוורידים של לייקה, עם הברקת ביום/תלבושות, כאשר היא מסירה, מפשילה שרוול ממנו יוצאים פיסות נייר אדומות, שנראות גם לעתים כמו עלי וורדים, עליהם היא צונחת.

אז יש לנו – לפחות – שני נושאים מאוד חשובים לעסוק בהם כאן (לסביות והתאבדות זונות), בנוסף לאלו הרגילים כשעוסקים רחמנא ליצלן בזנות – צביעות, דו-פרצופיות, מוסר כפול, הכסף יכפר על החטא (או שלא), סחיטת עוד ועוד כספים בשל הכפרה על החטא, אלימות מיישרת (הכומר מצווה להלקות את בנו הסורר שהפך לסרסור), המוטיב הנוצרי של שובו של הבן האובד ואולי נמצא עוד. אבל הבנתם שיש מספיק. ועכשיו שירים וריקודים.

מחזמר דורש נמבר אחד חזק בהתחלה. אי אפשר להתחיל מינורי. אז כאן התחילו עם קטע קברטי של זונות "בית המצוות" – 3 כסאות (עם הגב אלינו) וארבע בנות בשיטת הכיסאות המוזיקליים כשכל אחת מציגה לה סולו על המדרגה הראשונה שלפניהן, שהורחבה לבימה קטנה של קברט, בקטע המוצלח והאירוני "מלכת העיירה", שמציג את המוסד אבל לא את הקונפליקט. איזה קונפליקט בראשכם, אנחנו במופע קברט… על התנועה, מיודעתנו מירי לזר ואני אוהבת את העבודה שלה, אבל חסרים לי פינישים. ואם אמרנו שתיאטרון מוזיקלי "קלאסי" ישאיר את האריות לחיבוטי הנפש ואת הרצ'טטיבים, או קטעי הדיבור להנעת ההתרחשות, כאן כמו בסירות בודפשט, זה לא תמיד עובד ככה. אולי כי כאן, הקישור המתבקש לתופעת הקברט, שקשורה קשר הדוק למקומות מפוקפקים מעין אלו, מאפשר לברוח מהעלילה (מהמצב הבלתי נסבל) במקום להכניס אותנו אליה. זה לא משנה אם הקברט עוסק בחיבוטי נפש או בקידום העלילה, זה תמיד בספרה אחרת. מצד שני, בעיירה יהודית כמו בעיירה יהודית, יש מוזיקה אופיינית, מוזיקת הכליזמר, עם הכלים האופייניים (קלרינט, כינור) והמודוסים המיוחדים. צליל שאין לטעות בו. הנה כי כן, הקונפליקט פה מוצא ביטוי מוזיקלי (מתבקש) בין מוזיקת קברט ומוזיקה יהודית, כששתי הסוגות מזמנות גם מקום לאירוניה ומקבריות כמזוהה איתן משכבר, מה שהביא ליצירת תכליל קוהרנטי הרבה יותר מאשר זה של סירות בודפשט האקלקטי, כשהשיאים נצבעים בצבע דרמתי קצת יותר. התזמור שיצרו יוסי בן נון (בימים כתיקונם מנהל מוזיקלי בהבימה, ראו עלובי החיים) וגיורא ליננברג, ללחן של יסמין מרתק ומרגש והתזמורת הציגה צליל מעניין, מדויק ורגיש. אבל… זה לכשעצמו לא יכול להחזיק את מה שקורה על הבמה. ומה שקורה על הבמה לא עשוי מספיק.

אם נדמה היה לי שסירות בודפשט הוא ביצוע מצטיין לחומר בעייתי, כאן זה הפוך. החומר בעל פוטנציאל והייתי מאוד שמחה אם היה אפשר להמשיך לעבוד ולזקק אותו, אבל הביצוע בעייתי בעיני. זה מתחיל מהבמה הדלה. כאן החליטו לוותר על תפאורה. אין קרדיט כזה, יש רק קרדיט על "עיצוב במה". בהתחשב בכך שהתזמורת על הבמה ולכן אי אפשר לעשות כל מה שרוצים, כי יש מבנה קבוע של מסדרון עליון ו-3 גרמי מדרגות ובמה קדמית כאמור, בחרו כאן לעבוד עם מינימום. ולא שאני נגד באופן עקרוני, אבל זה לא נראה מינימלי על הצד הטוב, כלומר נקי וחזק, אלא על הצד הרע, כלומר לא מושקע מספיק. כך למשל את בית המצוות מייצגים 2 פסי ניאון (קצרים מדי כדי שיהיו אפקטיביים) במדרגה התחתונה המורחבת ואת ביתו של יחיאל – כמה כסאות ונברשת שיורדת ועולה בסצנות המתאימות. זה פשוט לא מספיק. גם התלבושות די דלות וסטריאוטיפיות, בגדים שחורים וחושפניים לזונות, לבן לחיהל'ה, חליפות לאברכים, חולצות טי שחורות הדוקות לפרחחים הפולנים. זה עובד, אבל באמת על גבול ההשקעתי רק מה שהייתי חייב, שוב לעומת סירות בודפשט זה די עלוב.

הקאסט מורכב ברובו מתגליות צעירות בחיזוק של הוותיקים מהבימה, רפי וינשטוק (אוויטה) בתפקיד יחיאל ובן יוסיפוביץ' (ז'קו) בתפקיד הרב/כומר וגם אפרת כהן, שחקנית וזמרת מוכשרת, שבעיקר זוכרים לה את הטלנובלה מיכאלה. בסופו של יום מי שפורצת כאן היא התגלית הצעירה דר רוזנבאום, שמציגה את הדמות המעניינת ביותר במחזמר, חיהל'ה, המתחילה כנעבכית (חנונית) מגושמת בעלת חלומות, מתבגרת לכדי אישה חזקה שרוצה אהבת נשים וסופה שמגיעה לשאול תחתיות כזונה בבית הבושת שמכר אביה, כשהיא שרה, בקצב איטי ומיואש, את השיר הפותח "מלכת העיירה". במחזמר כמו במחזמר, הרי לכם סגירת מעגל סימטרית של דור הולך ודור בא… זה לא מה שנאמר במקור ותמתית אני חושבת שזה פתרון מוטעה, למרות שאסתטית אולי זה מתבקש עם ההעברה למחזמר. רוזנבאום שלא הפגינה נוכחות מרתקת בתחילה, פרצה לקראת הסוף עם "את הכלה שלי", אלא שהפריצה המאוחרת שלה, היא אולי סיפור ההפקה הזו בזעיר אנפין, שהתנהלה לה איכשהו עד הטוויסט שכאילו בא משום מקום ורק משם התחילה לחמם את מנועי הרגש עד הסוף המר. ובכל זאת, למרות שרוזנבאום מוגדרת כזמרת בעיקר, הקול שלה מחוספס מדי לדעתי (או אם לשפוט לפי הביצוע ששוחרר לעיתונות, היא כבר שחקה את הקול בהרצה שניה באותו יום).

בן יוסיפוביץ היה מצחיק וכריזמטי במיוחד בנאמבר "שקר פה שוחד שם" ובלטה גם דלית דוד כ"לייקה". הבנות הזונות (שהיו גם נשות העיירה ב"אחרי החג תהיי כלה") הדר ברנשטיין, מיכל פרדקין ויעל חיימובסקי, גילמו בנות שורת מקהלה קלאסיות, בשירה ובתנועה. זיו שליט כפטר, היה אמור להיות המקבילה הנוצרית של חיהל'ה, זה שאביו הכומר נלחם בכל דרך להחזירו לדרך הישר – לסמינר לכמרים. אלא שלהבדיל מההתבשלות האיטית והרתיחה של רוזנבאום, לטוב ולרע, הוא נשאר על אותה אש לכל אורך ההפקה. אפרת כהן היתה אולי הזמרת היציבה ביותר לאורך ההפקה, ללא נפילות, עם הכריזמה המוכרת, עם ההומור ואף עם ניואנסים קומיים, אך ללא שיאים ראויים לציון מלבד הדואט האמור "את הכלה שלי". רפי וינשטוק, המבוגר האחראי, עם קול מחוספס, שאליו לא התחברתי גם באוויטה, היה אחראי לכמה רגעים חזקים ("נדבה"), אם כי הופעתו לא היתה אחידה – בסצנות בית המצוות הוא היה משכנע הרבה יותר מאשר בסצנות עם בתו, למעט הסצנה המסיימת, בה נאלץ לקרוא עליה קדיש (קווצ' רציני בבטן).

התחלנו עם מופע בידור וסיימנו עם בור בבטן וחלק אחרון חזק מאוד. באמצע היו כמה קטעים טובים יותר ופחות עם כמה נמברים קליטים שאני עוד מפזמת לעצמי. הפוטנציאל בפירוש קיים, אבל אולי נדרשת עריכה יותר הדוקה של החומר וכמובן, שיפור והקצעת הביצוע, עוד עבודה על קטעי האנסמבלים שלא היו מדויקים מספיק, תגבור עיצוב הבמה ועבודה נוספת על התנועה. במיוחד, יש לפתור את מעברי הסצנות שהיו פשוט רגעים מתים. ובכל זאת, לעומת סירות בודפשט המושקע, המהוקצע ועטור הכוכבים, לדעתי בית המצוות הוא התמודדות הרבה יותר חשובה ומעניינת עם חומר שהוא מסורתי ואקטואלי בו זמנית ויהיה ראוי לתת לו להמשיך להתפתח ולהבשיל.

***

וכעת לפינת מירי רגב. שמעתי שמירי היקרה טוענת בערב הפתיחה של הפסטיבל, שהנה הבאנו את התרבות לפריפריה, סליחה "כן, יש תרבות מחוץ לתל אביב, תצליחו"… אז אני שואלת את מירי. האם בת ים היא פריפריה. אולי אם מתייחסים לפריפריה כפריפריה תרבותית ולא גיאוגרפית. או שלא זאת כוונתך. ואני מקשה. ואם כבר הבאנו תרבות לפריפריה (כאילו שאין פסטיבל עכו כבר כמעט ארבעה עשורים…), אז למה רוב רובו של הקהל בא מתל-אביב. אולי כי הבאת המרכז לפריפריה תהיה פלסטר אם הוא יוצנח עליה מלמעלה כמופעים מוכנים מהמרכז. התשתית תבוא מלמטה. חינוך ורק חינוך. או שלא?

***

כעת התבשרנו שסירות בודשפט זכה. כך צפיתי, עוד לפני שראיתי, לפי חלוקת היח"צ המקדים. האם ידעו מראש או מכרו מראש.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *