הסאטיר באופרה

והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה

על 'סיפורו של הצאר סלטאן' באופרה הישראלית.

אז הלכנו לנו לראות אופרה לילדים בשעת ערב, זו שבדרך-כלל מציגים בה אופרות רציניות למבוגרים. ילדים בדרך-כלל כבר מתכוננים למשהו אחר בשעה כזאת, אבל כאן הם אפילו מופיעים על הבמה. תגבורת ישראלית, הרי יש חוקי עבודה מיוחדים לילדים, לא יסחבו את כולם מרוסיה, למרות שחלק דווקא כן סחבו. הנה הגיעה לפה משלחת ענקית מבית האופרה על-שם סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו ממוסקבה: סולנים, תזמורת גדולה, מקהלה ענקית, צוות טכני מכובד (כך כתוב בתוכניה), וכמובן המנצחים. הערב איתנו יבגני ברז'ניק. התכנסנו הערב בעיקר בגלל שני סטארים מוכרים ביותר מהרפרטואר הרוסי: המשורר אלכסנדר פושקין והמלחין ניקולאי רימסקי-קורסקוב. ובואו נפתר מזה על ההתחלה: הקטע הכי מפורסם שלו 'זמזום הדבורה' (בעצם זמזום הדבור, כך אנו למדים מהכתוביות) התחיל כאן. אח"כ הוא הפך לקטע הכי מבוצע אולי ברפרטואר, על כל כלי שתבקשו כמעט. סמל הביצוע הווירטואוזי. כל אחד חייב לעבור את המבחן. כאן, הציון הוא מספיק בקושי. אבל אין לגזור מזאת על הכלל.

אז שני סטארים לפנינו. על פושקין אין טעם להרחיב. כל אופרה רוסית שהוצגה פה, כמעט, מבוססת על משהו שהוא כתב. אבל כעת זה משהו אחר, סיפורו של הצאר סלטאן או בשמה המלא סיפורו של הצאר סלטאן, בנו הידוע והאמיץ בוגטיר גווידון סלטאנוביץ' ונסיכת הברבור היפהפייה, היא אגדה לילדים שכל ילד רוסי ינק כמעט עם חלב אימו. מרט מספר שהוא מכיר את האגדה הזו מגיל חמש. וחברתי היקרה סטייסי מספרת שבילדותה היא מאוד אהבה את כל האגדות של פושקין והן אפילו עובדו לסרטים מצוירים, שבהם היא אהבה לצפות. אתם יודעים מה, מצאתי אחד כזה ביו-טיוב כעת ואפילו היה לו דיבוב לעברית. מעניין להשוות את התרגום העצמי ההוא לתרגום שיצרו כאן ישראל אובל יקירי ויוליה פבזנר. מרט טוען שהם סטו רבות מהמקור, שהוא להזכירכם מחורז. זה לא ממש הפריע לאנשים באולם ואולי הקל… האם באמת צריך כעת להתמודד עם טקסט מתוסבך ומפונפן… אז טרחתי לקרוא כמה שורות מהטקסט הרוסי, בלי להבין אף מילה, כי כל מה שאני יודעת זה לפענח את הכתב הקרילי, ובכל זאת יכולתי לקלוט את המצלול המיוחד. התרגום ביו-טיוב ניסה לשמור על המצלול והחריזה, אבל כמו שאנו יודעים, תרגום כזה דורש כאלו עיוותים רבים (למרות שמה שיצא שם חמוד למדיי), כך שאולי לענייננו, עדיף לנקוט בגישת אובל-פבזנר, שנצמדה למשמעות המקורית, אם כי פחות לצורה, ושכרגיל אצל ישראל, גלשה להברקות לשון שהתכתבו עם האקטואלי המקומי והלא מקומי. לדוגמה: אין כלום ולא יהיה כלום….

זוהי האופרה השנייה של רימסקי-קורסקוב שאני רואה. הקודמת, כלת הצאר היפיפיה (באורח פלא לא מבוססת על פושקין), היא אופרה שגרמה לי להתאהב סופית במלחין הזה. אני לא חושבת שהאופרה הזו מפעימה כמו האופרה ההיא, אבל בהחלט חומר רימסקי-קורסקובי משובח. ואני לא בטוחה אם מה שתרם רבות להתפעמות שלי ההיא, היא העובדה ששם מדובר בטרגדיה נוראית וכל-כך נוגעת ללב, שרימסקי-קורסקוב ידע לעצב בעדינות כה רבה, אמנם עם פזילה לאופרה האיטלקית, אבל עדיין עם מאפיינים קוליים רוסיים, שהגיעו לשיא בתמונת השיגעון של הגיבורה בסוף האופרה, שהיא להבדיל מהאיטלקיות, סופרן עם גוון קול שונה, רוסי, אופייני, הנדרש כל-כך למעמד ההוא. גם כאן נתקלנו בניואנס הרוסי של הקול האופראי, במיוחד אצל הנשים, אבל לא באותה מידה. ולהבדיל מאופרות רוסיות אחרות (למשל בוריס גודונוב) אפילו אין יותר מדי בסים, עוד מאפיין רוסי מסורתי, ששואב משירת האוקטביסטים, בסים עמוקים באוקטבה מהבאס האופראי המקובל, הרווחת במוסיקה מקהלתית של הכנסייה הרוסית אורתודוכסית. אתם זוכרים שרימסקי-קורסקוב, השתייך לחבורת "החמישה" ששמו להם למטרה לכתוב אופרות רוסיות, כלומר שנשענות על סיפורים ומאפיינים מוזיקליים רוסיים.

הסיפור הוא כאמור אגדת-עם רוסית אבל מאפייניה מזכירים אי אילו מעשיות מערביות, ובהתחלת הסיפור, במיוחד את סינדרלה, כאשר שתי האחיות המפונקות מעבידות את אחותן הצעירה בפרך בסידור הבית ואחר-כך, מרוב קנאה, חותרות נגדה לאחר שנבחרה כבר למלכה. רק שכאן אלו לא אחיות חורגות אלא אחיותיה בשר ודם, בבחינת – עם משפחה כזו לא צריך אויבים. ואם בשלוש אחיות עסקינן, הן כאמור לא כל-כך דומות לאלו של צ'כוב, שהרי שתי האחיות הרעות בשילוב קרובת המשפחה החתרנית, נראות לעיתים כמו שלוש המכשפות ממקבת, והנה בהפקה שלפנינו הן אפילו נוסעות להן במשותף על מטאטא. שלושת המכשפות ממקבת, הן בתורן וריאציה על שלוש הנשים האפורות מהמילוגיה היוונית, שלהם מקבילות כמעט בכל מיתולוגיה אחרת: המוירות היווניות, הנורנות הנורדיות, הפרסאות הרומיות, המוריגנות הקלטיות, הסודיצ'ות הסלביות והאלה ליימה ואחיותיה במיתולוגיה הבלטית. מעניין שהנשים האפורות מהמיתולוגיה היוונית, חלקו ביניהן עין אחת, והנה הצארייביץ גווידון שהפך לדבור עוקץ את שתי האחיות בגבה ואת חברתן הזקנה, הבאבאריחה, הוא עוקץ בעין ומעוור. הבאבאריחה יכולה בתורה להזכיר, גם אם באופן עקיף, את הבאבא-יאגה – האב-טיפוס של המכשפה הרוכבת על המטאטא, שפושקין שילב באגדה אחרת שלו שהפכה לאופרה: רוסלן ולודמילה (גלינקה). וכאן, בסוף האופרה היא אף נבלעת בחור אפוף להבות שנפער בבמה. הבן והאם המושלכים לים בחבית יכולים אולי להזכיר לנו את סיפור משה בתיבה, אבל בהפקה הזו פתחו לנו את החבית באמצע הדרך ואנו רואים את האם והבן ישובים, כמו אם ובן מפורסמים אחרים – ישו ומריה. המסגור של החבית בהחלט הזכיר תיאורים רבים שלהם באותה פוזה באמנות המערבית. יכולנו להמשיך לדבר על המשמעויות והקשרים הרבים של הסיפור עצמו, למשל סיפור הברבור המכושף, שמזכיר לכולם את סיפור אגם הברבורים ואולי גם את כל הווריאציות של סיפור הנסיכה והצפרדע, אבל הנה טרחו באופרה הישראלית והכניסו חומר רב על כך בתוכניה המלווה את האופרה. ובל נשכח, שלישיה היא תמיד הזדמנות לטריו מעניינים, כמו למשל אלו של שלושת הגבירות בחליל הקסם (מוצרט) או של פינג, פאנג ופונג בטורנדוט (פוצ'יני). אה כן, וכמובן שצריך לדבר גם על שלוש הבנות של המלך ליר, גם כן של החבר וויליאם (כן, אנחנו יודעים מפעמים קודמות כבר, עד כמה פושקין אהב אותו).

כאן כבר נכנסים לעניינים קצת כבדים. מה תעשו כדי לקבל מלך כבעל או כמה אתן אוהבות את אבא כדי לרשת אותו. יש הרואים בהצעות של שתי האחיות הרעות כאן דווקא הצעות פמיניסטיות, של נשים דעתניות ובעלות כישורים ואילו דווקא בהצעה של האחות הצעירה, שהיא תלד לצאר בן גיבור, הצעה מסורתית, של אשה כרחם (כי מי שאין לה כישורים, זה מה שיש לה להציע), אשה טובה ומקבלת מרות, סלחנית שאפילו מקדמת את אחיותיה הסוררות בחצר המלך. המלך ליר האומלל מסתנוור מהצהרות האהבה המזויפות של הבנות הבוגרות שלו. ככה זה כשנכנעים למסורת. דווקא בתו הצעירה והדעתנית היא שתעזור לו בסופו של דבר, אבל אתם יודעים איך זה תמיד מסתיים אצל שייקספיר – Your hero raves, your heroine cries, / All stab, and everybody dies;‎ (כפי שתיאר זאת יפה לורד ביירון). אבל לא כאן. כאן יש הפי-אנד. זו אגדה לילדים – זוכרים. ואולי זה מה שהציק לי. משהו לא התרומם לגובהי הקתרזיס הטרגי, שהרי קומדיה זה לא – חוץ מקטעי הליצן הרוכב על החזיר, הברקה שהעלתה קצת חיוך…

אולי כי האגדה הזו לא כל-כך נחמדה כמו שהיא נראית. הנה אפילו האמא על האי-הנידח מתאבלת על מר גורלה. על המעבר החד מהיותה רעיה אהובה לאישה דחויה. אלא שזה לא בדיוק הדבר הכי מטריד, לפחות אותי. כלומר, אם אתה מתייחס לאישה כמו אל רחם, הרי היא חסרת-תועלת כשהיא יולדת תינוק מכוער ואפשר להיפתר ממנה. אבל זה לא שהצאר נפתר ממנה במו ידיו. הוא שלח אגרת על-ידי שליח שיכור ונתיניו – מיילים רבים ממנו, מבצעים ללא כחל וסרק את הפקודה הבלתי חוקית בעליל הזו וזאת כי המכשפה מפחידה אותם כי כשהמלך יחזור הוא יכעס עליהם אם ימצא שהוראתו לא בוצעה. למה בכלל אנשים צריכים לשים עליהם מלך שמתנהג באופן כה שרירותי. ולמה כל האגדות מעלות על נס את התופעה הזו ולמה אנו מזילים עדיין ריר מכל המלכים והנסיכים האלו עד היום. על איזה מיתר נפשי אנושי המיתוס הזה פורט או בעצם מייצג. הנה אנשי האי הקסום שהברבור יצר לנסיך הדחוי גווידון, מבקשים ממנו שיהיה מלכם. הייתם מאמינים, שגם במציאות זה קרה ולא כל-כך מזמן. הנה מצאו עצמם השוודים ללא יורש עצר וביקשו מהגנרל ברנדוט להיות מלכם (צאצאיו הם מלכי שוודיה עד היום). וגם הבלגים, שזכו לעצמאות, ביקשו מהנסיך הגרמני לאופולד, האלמן של שרלוט נסיכת וויילס שמתה בגיל צעיר בלידה, להיות להם למלך. קודם לכן הוא סירב להיות מלך היוונים. וגם היום, אנו מחפשים מלך. למרות שאין כלום ולא יהיה כלום.

איך מעבירים אגדה לילדים לקהל מבוגרים. כאן לא ניסו. המיתוס המגוחך הוצג כשלעצמו. אולי כי מדובר בהפקה שמוצגת לרוב לקהל ילדים. בהתאמה גם העיצוב מדבר בעיקר לילדים או לילדים שבנו… האם נסתפק בזה. אולי הילדים שבנו. אני הרגשתי קצת לא שייכת.

כשבאים לדבר על העיצוב כאן, אין מנוס מלהפריד בין עיצוב הבמה ועיצוב התלבושות. מצד אחד, תלבושות עשירות, מפוארות, מרהיבות. אופנה רוסית קלאסית עם טוויסט. אין ספק שניכרת השפעה של האיורים המפורסמים של איוואן ביליבין שליוו את המהדורה של הפואמה של פושקין מ-1905. הנה תראו כאן! במיוחד זה ניכר בבגדי המלחים המפוארים עד מאוד במערכה השלישית, אלא שפה יש טוויסט קומי של כובע עם פרצוף, משל היו המלחים סטים של בבושקות בשלושה צבעים שונים, אדום, ירוק, צהוב (רק שאת זה רואים רק בתמונות ולא משורה 5). השלימו את התלבושות המרהיבות, מעין כפות ענק בצבעים תואמים בתפקיד המשוטים. גם בגדי הנשים המפוארים עם כיסויי הראש המסורתיים המרהיבים, נראים כאילו יצאו מאיורי הארט-נובו של ביליבין. וכמובן אהבנו את ההברקה של הליצן הרוכב על החזיר (זה חלק מהתלבושת שלו, עם רגליים מזויפות תלויות משני צידי החזיר), את הזקן הרוכב על מקל עם ראש חמור ואת האנשים עזים שהשתרעו להם על החצי עיגול הדומיננטי שעל הבמה, לצד המלכה ועריסת הבן. ואיך אפשר לשכוח את הבגדים מלאי הדמיון של יצורי-הים, במה שאמורה אולי היתה להיות סצנת בלט, כמיטב המסורת של האופרה הצרפתית, אך הסתכמה בסופו של דבר בכמה כוכבי-ים, דגים וחלזונות אנושיים נעים בכוריאוגרפיה לא מושקעת במיוחד ובאיזו דמות במרכז על פוינט, ששיאה בשני הכוכבים מתגלגלים על הרצפה (כן, הגענו למחוזות קצת הזויים פה). אה כן וכדי לייצג את ארמונות אי הקסמים של הבן, הנה חבשו לראשם של אנשי המקהלה כובעים בשלל צבעים של כיפות בצל רוסיות אופייניות עם צלב כפול מתנשא מעל. כשהם עומדים מקובצים, אפשר לדמיין רצף כיפות שיוצר מעין חומה…

למול התלבושות המושקעות ומלאות הדמיון, עיצוב הבמה דל, משעמם ואף עבש. עיקרו הוא מעין פלטפורמת חצי עיגול לא גבוהה במיוחד שנגררת לעתים בחבלים מפה לשם על הבמה על-ידי שלושה. מאחור וילון ענק על כל שלושת הקירות של הבמה עם הקרנות מונוכרומטיות לא בדיוק מזוהות. כמה אביזרים נוספים פה ושם בסצנות השונות. יש עץ תפאורה בחצר הקיסר ויש איש עץ באי הקסום (שזו הברקה ששייכת לפסקה הקודמת), אולי כי באי הקסום שום דבר לא אמיתי ולכן גם הארמונות הם אנשים. הנה האיש-עץ נותן לגווידון ענפים כדי שיבנה מהם חץ וקשת עם מיתר שהוא חוט המשי של תליון הצלב שלו. משלימות את התפאורה, כנפים ענקיות שלעיתים הן יורדות למצב מאוזן ואז הן עננים. זה מבוצע רע וזה גם לא מעניין במיוחד. עננים עולים יורדים ויהי ערב ויהי בוקר. חלף עבר לו זמן. אני גם לא מתרשמת במיוחד מההעמדה על הבמה, שאולי אין בה מעמדים מפגרים (כמו תמונת האוטו-דה-פה בדון קרלו), והיא פונקציונלית לרוב, אך גם ללא שאר רוח, או רחמנא ליצלן, רוב הדר. ובכל זאת לעיתים יש כמה מעמדים מרשימים מאוד, כמו הברבור הלבן עם שרוולי הכנף (עוד הברקה ששייכת לפסקה הקודמת) באמצע החצי עיגול.

כעת נדבר על המבצעים. אין ספק שמדובר על אנסמבל מגובש ומשופשף שאמון על ביצוע היצירה הזו וזה לא פוגם בהתלהבות שלהם ונראה שהם נהנים מכל רגע. השירה בדרך-כלל טובה וגם מי שהתרשמתי ממנו פחות, עדיין ברמה מאוד גבוהה. התזמורת מעבירה בעדינות ובמדויק את הקווים הרימסקי-קורסקובים המופלאים, אולם לדעתי טיפה על מי מנוחות. אפשר היה קצת ביותר התלהבות. אבל רק קצת, בלי להגיע למחוזות הטא-דם. מה שכן, הבלאנס בין התזמורת והזמרים מושלם. האנסמבלים נקיים (נציין במיוחד את זה של קבוצת האומנות של הצארייביץ), הטריו מרתקים ובדואטים אין איש מושך את משנהו לצרחות. וגולת הכותרת – המקהלה הענקית והמדהימה. ותזכרו שהאקוסטיקה של האולם הזה לא מרחמת על מקהלות, שנוטות להישמע פה מפוזרות ומעוותות. לא כשמדובר במקהלה הזו. בניית קווי המקהלה מפיאנו עדין לפורטה רועם הם מהטובים ששמעתי בחיי, כולל הקלטות.

***

לסיכום. אין ספק שנהנתי מאוד לפגוש שוב את רימסקי קורסקוב באופרה מקסימה, שאולי אינה פסגת יצירתו, אך בהחלט מעניינת ומתרקת בתורה. הביצוע המוזיקלי, זמרים ותזמורת, הוא בהחלט אחד היותר טובים שנשמעו כאן, אם כי בכל זאת משהו לא התרומם. אני לא יודעת לשים בדיוק את האצבע על הגורם לכך, אבל עובדה שלא ממש ישבתי מרותקת ומבחן הדמעות הרי לא רלוונטי לענייננו. הייתי יכולה להאשים את השפשוף של הזמרים, רובם ככולם צעירים לפי המתואר בתוכניה, את הביצוע כבר קצת מתוך שינה, למרות הרמה הגבוהה, אבל נראה לי שהבעיה נובעת יותר משני אספקטים אחרים, עיצוב הבמה העבש מחד (להבדיל מעיצוב התלבושות המרנין ורב-הדמיון) וחוסר הרפלקציה העצמית, דבר מתבקש כאשר מציגים יצירה כה תמימה לקהל מבוגר. לפני השינה, אני שבה וקוראת קטעים נבחרים מאחד מספרי הילדים האהובים עליי, אליס בארץ הפלאות. יצירה מבריקה כשלעצמה עם רבדי רבדים של משמעויות, אם כי לפניי מהדורה מוערת שכאילו נוצרה במיוחד בשבילי, עם חפירות (כלומר רפרנטים), שאם לא היו שם, בטח הייתי טורחת למצוא. אולי הייתי נהנית אם האופרה הזו הייתה מנסה מן כיוון שכזה. ובלי זה, נותרנו רק עם המוזיקה הנפלאה של רימסקי-קורסקוב. זה עדיין מספיק, וגם יציאה לתפארת מהקו הקבוע של כרמן, טרוויאטה, בוהם, ריגולטו. אבל בכל זאת, אם כבר מציגים אותה למבוגרים, האם לא ראוי לייצר קונספט קצת יותר עמוק.

סיפורו של הצאר סלטאן. האופרה הישראלית, בכורה, 6.5.18. מלחין: ניקולאי רימסקי קורסקוב. ליברית: ולדימיר בלסקי ע״פ פושקין, מנצח:    יבגני ברז׳ניק, במאי: אלכסנדר טיטל, מעצב תפאורה: יורי אוסטינוב, מעצבת תלבושות: אירינה אקימובה, מעצב תאורה: אילדר בדרדינוב. הסולנים, התזמורת והמקהלה של בית האופרה סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו, מוסקבה. מקהלת העפרוני. תרגום: ישראל אובל בסיוע יוליה פבזנר.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.