הסאטיר באופרה

להכיר את דור המחר

על 'לה טרוויאטה' בסדנת הבינלאומית לאופרה.

חזרתי לאולם שטריקר אחרי השיפוץ. החדשות הטובות. האולם עצמו לא השתנה כלל. כל הבניין שמסביב והחצר ואולי גם הרחוב השתנו. שוב לא ראינו את שברי הבנייו ההוא מחוברים בפיסות פספקס המוברגות אליהם. הוא חדש ויפה והאולם אותו דבר. לא בדקתי את חדרי ההלבשה. בטח גם הם השתפרו. אופרה בשטריקר בביצוע מבוים. לא רעיון טוב. כנראה שהאולם הזה מתאים רק לקונצרטים קאמריים, רביעיות, רסיטלים, מקהלות קטנות. אולי אופרה בביצוע קונצרטנטי. לא טרוויאטה בביצוע מבוים.

זו הפקה חמישית שלי בלייב ומספר מי יודע כמה, אם ניקח בחשבון את כל ההפקות המוסרטות שראיתי. אני יודעת את האופרה הזו כמעט בעל-פה וחלק גם בתור מבצעת. אז לפחות, אני לא מרגישה בחיסרון התרגום. אבל מצד שני, כל חריקה חורקת לי באוזן. החריקות העיקריות היו לצערי הרב מכיוון הליווי בפסנתר ומכיוון ויולטה עצמה. ואני באתי במיוחד לראות את טלי קצף.

מסיבה בביתה של ויולטה - מערכה ראשונה (צילום: מקסים ריידר)
מסיבה בביתה של ויולטה – מערכה ראשונה (צילום: מקסים ריידר)

היא הבריקה רק לפני חודש בבני קפולט ובני מונטגיו בביצוע הסטודיו אופרה, לצד שחר לביא, וגם זכרתי אותה לטובה מהפקת האימפרסיו, גם בביצוע הסטודיו אופרה. יש לה יכולת קולורטורית טובה למדי, צבע קול יפה שיכול להיות עמוק במידה וגם קליל ויכולת משחק שהשתפרה מאוד בשנה האחרונה. כאן לצערי הרב ולאכזבתי, זה לא בא לידי ביטוי. נראה היה שהיא לא מבושלת מספיק לתפקיד. אני לא יודעת אם זה בגלל חוסר חזרות, או חוסר בגרות וניסיון להתמודד עם תפקיד כל-כך מורכב ורב-גוני. אתם זוכרים שיש שלוש ויולטות: הסופרן קולורטורה של המערכה הראשונה, הדרמתית של השניה והלירית של השלישית. הביצוע שלה היה לא אחיד, לעיתים הקול שלה היה מה שציפיתי שיהיה, מלא ורב הבעה, אך לעיתים הוא נפל ונהיה דק מדי לסיטואציה ואפילו קצת נעלם באיזה סיבוב או שניים מהקהל והלאה. כנראה שהמרכיב הכי חשוב בביצוע טוב זה הריכוז והוא לא היה. מבחינת המשחק המצב היה יותר טוב, בעיקר בשתי המערכות האחרונות.


הקונספט של הבימוי היה די מעצבן. מספיק שהיתה מיטה של בית חולים עם מצעים שנושאים את הכיתוב "משרד הבריאות" והגיבורה השחפנית הלבושה בכותנת של בית חולים עם פתח מאחורה כדי לדכא אותי מייד ולהזכיר לי את האשפוזים שלי. וזה בוודאי לא דבר שנעים להיזכר בו. לאף אחד. הרעיון מאחורי זה: המערכה השלישית היא ההווה, ויולטה גוססת והיא נזכרת במה שהיה קודם, המערכות הראשונה והשניה הם פלאשבקים. לכאורה רעיון לא רע, אם הביצוע היה קצת יותר מעניין. אי אפשר להביא מיטה נורמלית? ויולטה לא מתה בבית חולים הרי. הכי מגוחך היה שכאשר אלפרדו משחק בקלפים בחלק השני של המערכה השנייה הוא עושה זאת על הארונית שליד המיטה. וזה ממש לא קשור. על היתר התגברו פחות או יותר בסדר, לפעמים אפילו לא רע. למשל אנינה בתור אחות בית חולים ודר' גרנוויל, כרופא בסקראב ירוק, עם סטטוסקופ לצווארו, הבודק את ריאותיה של החולה, גם כשהוא לא מופיע בפרטיטורה . גם היעדר המקהלה לא היה קריטי להפתעתי, כאשר את מקומה מילאו הסולנים האחרים כאנסמבל חמש קולות. הבחירה לעצב את האב כיהודי אורתודוכסי לא שינתה הרבה. אז היה מתחת לחליפה הדי קבועה משהו כמו טלית או ציצית ועל הראש כיפה. רק כשויולטה רצה לחבק את האב בסוף הדואט של המערכה השניה, הוא התנהג כאילו היא הפרה, שלא בידיעתה כנראה, את איסור הנגיעה, לקול צחוק הקהל. הקהל צחק ברגע הזה… הלו…. זה הרגע הכי מבכה באופרה…. לא אמורים לצחוק פה. ואחרי כמה רגעים הוא נכנע ומחבק אותה בחזרה. זה היה מובן אם הוא היה מי שהוא אמור להיות. בתור יהודי אורתודוכסי זה חטא על פשע ומעמיד אותו בתור חוטא ולא בתור מנחם. ולא, אני לא חושבת שהחטא של ז'רמון האב הוא החטא היצרי המרומז מהבחירה הלא מוצלחת הזו. היה בהחלט מיותר.
ויולטה וז'רמון - מערכה 2 (צילום: מקסים ריידר)
ויולטה וז'רמון – מערכה 2 (צילום: מקסים ריידר)

במערכה הראשונה לא יכולתי שלא להתעלם מהדמיון המסוים, אולי זה רק אצלי בראש, אבל אין מי שלא ראה את זה, כלומר ההפקה המופתית של לה טרוויאטה מפסטיבל זלצבורג 2005, עם אנה נטרבקו, רולנדו ויאסון ותומס המפסון בתפקידים הראשיים. הנה היא מורידה את הכותונת בית חולים ומתחת לה מתגלית שמלה אדומה קצרה, שדי מזכירה את השמלה משם. כלומר בהפקה לעניים שפה, עם מיטת בית חולים של משרד הבריאות, כמו באיזה מתנ"ס בית ההסתדרות איפשהו, במקום אולי ספה מינימליסטית ונקייה של שם. האולם שם לא נראה גדול מהרבה מזה של שטריקר. אז אפשר. שם כמעט בכלל לא היו פריטי תפאורה.

אולי אני צריכה להתייחס לזה בפרופורציות. זו רק הפקה של סדנת אופרה. לא, אין טעם להיות כאן סלחנים. ראיתי בשבוע שעבר את בטבעת החנק בבית המידות. הבדל של שמיים וארץ, למרות שגם שם מצאתי אי אילו פגמים (הא הא הא). שם זה נראה הפקה עם בעיות, פה זה נראה חזרה. או הפקה של בית ספר תיכון. Low budget במובן הרע ואז מביאים מיטה של בית חולים. אמיתית… ואז גם חשבתי שאולי כאן זה המקום לראות את הכוכבים של העתיד. שני הזמרים בתפקידים הראשיים היו טובים מאוד ולמרות שאהבנו יותר את הבריטון הצרפתי תומס דולייה, הוא כנראה פחות מתאים לעולם האופרה. הוא הגיש את הדמות הכי מגובשת כאן, ביצוע רגיש ובוגר ומלא ניואנסים. השיא היה בדואט עם אלפרדו בסוף החלק הראשון של המערכה השנייה. היה מצמרר. אבל משהו בגוון קול שלו מחוספס מדי לאופרה לדעתי. כנראה הוא יותר מתאים ליצירות קונצרטנטיות. לעומתו, לטנור המקסיקני אנדרס מורנו גרסיה יש בדיוק את הקול לאופרה, מבריק ועוצמתי במידה וגם נוכחות כריזמטית למדי. נדרש שיפור מה בתחום הדיקציה, אבל נראה שיש לנו טנור… ואת זה לא פשוט למצוא כידוע. המצו סופרן הישראלית שי טרי בתפקיד הקטן של פלורה היתה טובה וגם יתר חברי הצוות עשו תפקידם נאמנה. ואני שמחה לראות את גלעד רוזנברג, שלמד איתי לפני כמה שנים בבית ספר לשירת מקהלה והנה הוא כבר מסיים את האקדמיה עוד מעט ומשתתף בסדנת האופרה (בתפקיד גסטון/ג'וזפה). הליווי בפסנתר היה טוב לרוב, אבל היו כמה קטעים של ניגון פטישי קצת וגם נצפו אי אילו חוסר-סינכרונים עם המבצעים.

כשרק הכרתי את טרוויאטה החלק הכי משמעותי בעיני היתה אריית הקולורטורה הכפולה של ויולטה בסוף המערכה הראשונה. וגם שיר היין המפורסם. אלו לא היו מצטיינים כאן בכלל. בכלל המערכה הראשונה היתה די חלשה מכל הבחינות. אבל כשגדלתי, הבנתי, כמו כולם, שמה שבאמת חשוב זה הדואט של המערכה השנייה וגם ובעצם Amami Alfredo. הנה אני שומעת את רנטה טיבלדי שרה את זה שוב ושוב ואני לא מבחינה כבר אם זה ה-encore שלה או ההשמעה החוזרת שלי. זה לא עבד כאן. אבל הדואט כן, כלומר החלק השני שלו Dite alla giovine עם השורה הכי מרגשת באופרה ששייכת דווקא לז'רמון האב piangi, o misera. זה היה מצמרר. האם הוא משך אותה למעלה?

נמשיך לעקוב…

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *