הסאטיר באופרה

לא זז

על 'רומיאו ויוליה' באופרה הישראלית

לכל אופרה יש את אריית הלהיט שלה, שמבוצעת תדיר ברסיטלים, מוכרת לכולם בזכות עצמה וזוכה לחיים משלה, מנותקים לחלוטין מהאופרה. ואז שומעים את כל האופרה וזה לרוב נראה מוזר. כי זה חלק מרצף ואולי יש קטע מקדים שקצת מזכיר. לפעמים, אותה אריה זוכה להדגשה ולהבלטה במבנה האופרה, אבל אז מכיוון שהסולנים לרוב ביצעו אותה אינספור פעמים ברסיטלים, היא מבוצעת הרבה יותר טוב מכל השאר ונשמעת מנותקת מיתר האופרה (אני נזכרת במקרה una furtiva lagrima משיקוי האהבה, אך הדוגמאות רבות). ככל שהאריה מוכרת יותר והאופרה נדירה יותר, עולה הפוטנציאל להיות מופתעים לרעה ולא רק בגלל שביצוע חי לא דומה לזה המוקלט, אלא בגלל שכעת זה מבוים…

שמה של האופרה רומיאו ויוליה מאת שארל-פרנסואה גונו הולך לפניה בעיקר בשל אריית הלהיט הווירטואוזית של הסופרן, היא הוואלס של ג'ולייט או Je veux vivre (ויש מי שימנה גם את האריה של המצו-סופרן Que fais-tu, blanche tourterelle, בין אלו המבוצעות ברסיטלים… אך אין מה להשוות מבחינת הפופולריות..) ואפילו אני למדתי לשיר אותה פעם… מה שאומר, שאני מכירה שם כל פיפס וכל סטייה ופספוס כואבים לי מאוד באוזן…. אז כן, נכונה לי אכזבה מבחינת הביצוע של האריה הזו. זה לא היה נקי… ולקח לי קצת זמן להירגע ולהבין שהביצוע של אאורליה פלוריאן המקסימה בתפקיד ג'ולייט, לא היה כל-כך רע בסופו של יום… זה מאוד מוזר לראות את הזמרים מקרוב, אחרי שאנו רואים אותם על הבמה מרחוק, בתלבושות עם פיאות. אאורליה הופיעה כאן כבר כמה פעמים, אך לי יצא לראות את הקאסט שלה רק בלה רונדינה ושם מאוד התרשמתי ממנה. במסיבת העיתונאים בחודש שעבר, שהציגה את העונה הבאה, אאורליה שרה לנו טעימה – אריה מתוך פאוסט, גם כן של גונו, והיה מדהים לראות מקרוב איך כל חלק בגוף שלה משתתף בתהליך הפקת הקול. איך היא נושמת עם כל הגוף, איך היא תומכת. ובנוסף לזאת, היא גם משחקת. הערכתי אליה אך גברה ולכן ציפיותיי היו בשמיים. ולרוב כשמצפים – מתאכזבים…


וכמו שקורה במקרים רבים, האריה הזו הכל-כך מפורסמת לכשעצמה, אינה כל-כך חשובה באופרה, היא אפילו קצת נטע זר, באופרה שעיקרה חמישה דואטים בין רומיאו ויוליה בחמשת המערכות של האופרה. אותה אריה מפורסמת שייכת לאקספוזיציה של האופרה, שמתחילה בנשף בבית קפולט, משפחתה של יוליה, ומסתיימת בפגישתם של זוג האוהבים המפורסם מכולם בספרות המערבית. ובעצם בחמשת הדואטים האלו שתופסים את רוב האופרה, נמצאים האוהבים לבד על הבמה. רק בדואט השלישי, דואט החתונה, נוכחים גם הנזיר לורנצו והאומנות של יוליה, גרטרוד, בסצנה שמסתיימת בקוורטט. סצנות ההמונים הן שתיים בלבד – זו שבפתיחת האופרה, הנמשכת עד סוף המערכה הראשונה (ובה משולב הדואט הראשון), והתמונה השנייה במערכה השלישית – בה נדחסת כל ההתרחשות של האופרה – ההתגרות של בני מונטגיו בבני קפולט (בדמות השיר על היונה, הוא אריית המצו-סופרן הנזכרת לעיל, ששר סטפנו, המשרת של רומיאו), ההתגרות של בני קפולט בבני מונטגיו (שקוראים לרומיאו פחדן), הרצח של מרקוציו (חברו של רומיאו, שרוצה להגן על כבודו של רומיאו) על-ידי טיבלט, אחיינה של ג'ולייט, הרצח של אותו טיבלט על-ידי רומיאו הנוקם, וכן המשפט של רומיאו על-ידי דוכס ורונה וגירושו למנטואה. אם הרצח הכפול מזכיר לכם את סיפור הפרברים, אתם לא טועים, שהרי גם הוא מבוסס על אותו מחזה מפורסם של שייקספיר.

* * *

שישים שניות על רומיאו ויוליה מאת ויליאם שייקספיר. סיפור האהבה המפורסם בעולם שרקח המחזאי האליזבתני בשנת 1594, מבוסס ככל הנראה על סיפור אמיתי, שהועלה לראשונה על הכתב על-ידי תומסו גוארדטי בשנת 1476. אצלו האוהבים הם מריוטו וגנוזה והעלילה מתחרשת בסיינה ובאלכסנדריה. ב-1530, מופיעה גרסתו של לואיג'י דו-פורטו לסיפור שמעניק לגיבורים את שמותיהם הידועים ומעביר את ההתרחשות לוורונה. ב-1554 מתורגם הסיפור לאנגלית ולצרפתית על-ידי מטאו בנדלו וב-1562 מתורגם הנוסח הצרפתי ההוא לאנגלית על-ידי ארתור ברוק וזה הנוסח שמגיע לשייקספיר, שביסס את המחזה גם על הגרסה בפרוזה של ויליאם פיינטר מ-1567. שייקספיר קיצץ את זמן ההתרחשות מתשעה חודשים לארבעה או שישה ימים והרחיב את העלילה באמצעות פיתוח של מספר דמויות משנה, למשל מרקוציו ופאריס. זוהי היצירה המעובדת ביותר של שייקספיר ולפיה נוצרו עד היום אופרות רבות (לפחות 27), בלטים, יצירות תזמורתיות ומקהלתיות, סרטים, מחזות זמר, טלנובלות ועוד. השם 'רומיאו' הפך בשפה האנגלית לשם נרדף למאהב באשר הוא וככל הנראה, שייקספיר היה הראשון שיצר טרגדיה מסיפור רומנטי – דבר שנראה לנו ברור מאליו היום. בתרגומים הראשונים לעברית, אגב, נקרא המחזה "רם ויעל" (למשל בתרגום של יצחק סלקינסון מ-1878).

* * *

כאמור חמישה דואטים של האוהבים יש באופרה הזו של גונו ולמעט הפרעות קלות בדואט השני, ונוכחות הנזיר והאומנת בשלישי, בעצם על הבמה ברוב האופרה נמצאים רק שני מבצעים. האם זה מספיק כדי להחזיק את היצירה ולרתק את הקהל? התשובה נמצאת בבימוי. בהפקה הזו בחרו בתפאורה מינימליסטית, אולי אפילו מינימליסטית מדי, ולמרות שאני לרוב מעדיפה סט כזה, משהו לא מתחכם שלא גונב את הפוקוס מהביצוע, חוסר ההתרחשות הבימתית היה בעוכריו. מילא אם היתה רק סצנה אחת ארוכה של שני האוהבים לבדם, אבל שלושה דואטים ארוכים לבד… זה היה קצת משעמם. סטטי מדי… לא זז… ואז בין תמונה לתמונה יורד המסך ואנו ממתינים ארוכות בחושך להחלפת התפאורה. הנה כי כן נוסד לו מנהג חדש באופרה, הפסקת סמסים… J

התפאורה היתה דווקא אלגנטית, והתבססה על מבנים בבז' עם פסים חומים רוחביים, שדומים לדוגמת המבנים באיטליה של אותה תקופה. כך היו המבנים בצד הבמה והמסכים האחוריים בסצנה הראשונה, שדימו את ארמון בני קפולט. גם המסך שעלה וירד היה באותם פסים, כאשר בצד ימין היתה צללית ענקית של זוג אוהבים בחום אף היא. הרצפה של הבמה בבז' תואם עם פסים שתי וערב אלכסונים בהירים ובכל הסצנות, חוץ מסצנת הגן, נצבת עליה רמפת רבע עיגול בבז' גם היא, עם פסי קרן שמש בהירים. בסצנת הגן, החליף מסך אחורי עם דימויי עצים את שלושת המסכים האחוריים של הארמון ואת רמפת חצי העיגול החליפה רמפה מסיבית משופעת, שעליה התרחשה סצנת המרפסת. זה אמנם נשמע מוזר אבל היו שם כמה הברקות בימוי, כאשר יוליה על הרמפה ורומיאו על הבמה מהלכים משני כיוונים, נפגשים בנקודה מסוימת ומתנשקים. ואז הוא יושב על הרצפה ומתחבא מאחורי הרמפה שבאים בני קפולט ואז שוב שטיק הפגישה על הרמפה והנשיקה. טוב, הבנו. בסצנה הבאה, חדרו של הנזיר לורנצו, המסך האחורי מדמה קשת מסיבית ומצידה שני עמודי ענק עבים. ככה נראה כנראה מנזר. על הרמפה כוננית ספרים, שולחן וכיסא, עמוד כתיבה, כריות או שקים ושלל עניים, חלכאים ונדכאים שמסתובבים שם, לא ברור למה. ההעמדה די סטטית ברוב הסצנה. רומיאו ויוליה כורעים מקדימה והנזיר מאחוריהם. גרטרוד עומדת בצד. העניים בצד ואחר-כך נעים לאחור.


הצצה לחזרות

בסצנה הבאה, יש כבר אקשן מבחינת התפאורה… אחרי הפסקת הסמס, המסך נפתח ואנו מגלים בקדמת הבמה אכסדרה פינתית שלפניה יריבו כעת בני מונטגיו ובני קפולט. במהלך קרב החרבות, הם ייעלמו לנו לרגע מאחורי האכסדרה אל רמפת הרבע עיגול שאחריה. אך הנה מעשה כשפים, האכסדרה מתפרקת לשניים, נעה לצידי הבמה, המבנים הצדדיים נפתחים והאכסדרה נבלעת בהם… כעת המסך האחורי מדמה קבוצת בתים, רחוב בעיר… קהל רב מתאסף על הרמפה והנה גם מגיע לו מאחור הדוכס. טוב, זהו. נגמר הבלגן… כעת יש לנו רק עוד שתי סצנות מינימליסטיות. הראשונה היא סצנת ליל הכלולות של הזוג, שסופר את הדקות עד שיעלה השחר והוא יאלץ להיפרד. כל מה שיש על רמפת רבע העיגול זה מעין במה קטנה מרובעת דמויית מיטה ועליה סדין ענק שעולה לו עד לתקרת הבמה. על המסך האחורי שוב עצים. בסוף הסצנה כשרומיאו עוזב נכנסות שתי נשים עם בובה ועליה שמלת כלה (היו אז כאלו?). ואח"כ מגיע קפולט ובהמשך לורנצו. והסצנה האחרונה, סצנת הקבר. על רמפת רבע העיגול ארבע מצבות גדולות ועל הקדמית שוכבת דמות מכוסה בסדין. על המסך האחורי מצוירות כעת שלוש קשתות בתוך קשת גדולה.

ויש גם שתי סצנות מאחורי המסך הסגור והחצי מואר – הפרולוג בתחילת האופרה, שבו המקהלה עומדת על רמפת חצי העיגול ליד מצבה לבנה ובתחילת המערכה החמישית, תהלוכת הלוויה של יוליה, בקדמת הבמה. שטיק חבוט ומעממם כבר, אבל כאמור, ההפקה הזו שנוצרה לבית האופרה של מונטה-קרלו (בשיתוף בית האופרה קרלו פליצ'ה בגנואה) מתאמצת בכל הכוח לא לקחת סיכונים. הבעיה היא שלפעמים מעט מדי זה באמת מעט מדי וכאן זה לא היה אפילו ברמה "לא להפריע למבצעים" או "קונצרט עם קצת תנועה", אלא פשוט משעמם. אם יש איזושהי דרמה במוזיקה, הסט הזה מרדד הכול להתרחשות כל-כך שטוחה שאנו מפספסים גם את זה. ובכל זאת, אנו לא באנו לראות קונצרט שלא מפריעים לו, בנו לראות אופרה, מבוימת, עם אקשן, קצת, משהו, שיזוז. אפילו העמדה אחרת יכלה לשנות הכול. ההעמדה של סצנת הגן, היתה לא שגרתית ואולי משכה מעט תשומת לב והציתה עניין, אבל אחרי שהבנו את השטיק, זה כבר היה מאוס ומעושה והתחלנו להתגעגע למרפסת אמיתית… גם הסצנה הסופר ריאליסטית, להבדיל, בתאו של הנזיר, היתה משעממת וזאת למרות שהבמה היתה מלאה באנשים. מה שהציל אותה זה הבס הנהדר בתפקיד לורנצו ועל כך בהמשך. הסצנה הכי מפוספסת מבחינתי היה סצנת חדרה של יוליה. למרות החיבוקים והקרבה של המבצעים, שום אינטימיות של הזוג לא עברה. עדינות כן, חשש כן, אפילו חרדה קצת כפייתית. אבל לא אינטימיות ואהבה. וסצנת הקבר – טוב, היא היתה מאולצת כמו הסצנה הזו בהרבה הפקות אחרות. אין מה לעשות. גונו לקח לעצמו חירות יצירתית, כמו באופרות רבות אחרות, ואיפשר לאוהבים לשיר דואט מוות ולמות זה לצד זו, למרות שבסיפור המקורי, יוליה מתעוררת ומתאבדת הרבה אחרי שרומיאו כבר מת.

להבדיל מהמבנה הקלאסי של האופרה שקבע רוסיני, המבנה של האופרה הזו מובל בעצם על-ידי חמשת הדואטים שמגדירים את התפתחות העלילה. גונו הגדיר זאת כך: "המערכה הראשונה מסתיימת באופן מושלם. המערכת השנייה עדינה כאילו בחלום. המערכה השלישית היא יצרית עם הקרבות והגלייתו של רומיאו, הרביעית היא דרמטית והחמישית טרגית. זו התפתחות נכונה של העלילה." לדואטים אופי דומה למדי כאשר הדרמה מתגברת מאחד לשני: הראשון תמים, השני מאוהב ורציני, השלישי (שהוא בעצם טרצט עם לורנצו ואחר-כך קוורטט עם גרטרוד) שמימי, הרביעי דרמתי וקודר והאחרון כמובן טרגי. לחמשת הדואטים נוספו אי אלו אריות, חלקן מוצדקות יותר מבחינה עלילתית, למשל אריית שתיית שיקוי התרדמה של ג'ולייט, ואחרות, שתמיד אפשר למצוא להן הצדקה קלושה, ייתכן שנוספו כדי לספק להיטים (למשל שתי האריות הנזכרות בראשית הביקורת). בעצם, שתי דמויות האוהבים הן הדמויות היחידות המתפתחות באופרה, הן מבחינת האישיות הדרמתית והן מבחינת האישיות המוזיקלית שלהם, כאשר יתר הדמויות הן בעצם מה שאנו קוראים היום "תפקידי אופי" שכל תפקידן הוא להניע את העלילה שצומצמה למינימום הנדרש. כך למשל נחתכה הסצנה שבה רומיאו הורג את פאריס, החתן המיועד של ג'ולייט, בדרכו לקברה. דמות אמה של ג'ולייט קוצצה וגם האפילוג שבו המשפחות משלימות נשאר בחוץ. כי באופרה, ידע גונו, צריך לפרוש בשיא.

ומילה על התלבושות. בהפקה זו בחרו לעצב תלבושות בסגנון תקופתי שהיו מרהיבות ואפקטיביות ולמול התפאורה האנמית, יצרו מעט אקשן ויזואלי, במיוחד עם תוספת המסכות הלבנות המפוארות שהחזיקו באי הנשף במערכה הראשונה. התלבושות יצרו גם את החלוקה הברורה בין המשפחות היריבות, כאשר הקפולטים לבשו אדום (אבל יוליה לבשה צהוב-כתום) ובני מונטגיו לבשו כחול (כולל רומיאו). היוצאים מן הכלל הם הדוכס ופאריס במין סגול שנראה מרחוק אפרפר – צבע שמדגיש את הניטרליות שלהם.

* * *

רומיאו ויוליה שייכת לקבוצת האופרות שנשענות כמעט לחלוטין על המבצעים העיקריים. כאן הם שניים בלבד ולמרות החלק הדי גדול (יחסית) של סטפנו ולורנצו, האופרה הזו קמה ונופלת על המבצעים של שני התפקידים הראשיים. הערב מופקדים עליהם הסופרן הרומניה מיודעתנו אאורליה פלוריאן והטנור האמריקאי יליד אורוגוואי גסטון ריברו, שיופיעו שניהם גם בהפקה של פאוסט מאת גונו בעונה הבאה. כאמור, התאכזבתי מהביצוע של אאורליה לאריה המפורסמת של ג'ולייטה בתחילת האופרה, היא לא היתה לגמרי נקייה ובמסגרת הבימוי הקלוש והאנמי של הסצנה, היה חסרה לי התלהבות של הדמות והקלילות בביצוע הקולורטורות. אאורליה היא סופרן עמוק יחסית ובשרני, יותר לכיוון הספינטו, וקולה נראה כמתאים יותר להמשך האופרה, כאשר הדמות שלה מתעבה ומרצינה. והנה אני תמהה איך היתה מבצעת זאת הילה בג'יו בקאסט השני, שהיא סופרן לירי קולורטורה קל. משום מה יש לי הרגשה שאת האריה הזו היא היתה מבצעת יותר טוב, אבל אני לא בטוחה שהקול שלה היה מתאים להמשך. יש תפקידי סופרן (הידוע בהם הוא ויולטה בלה טרוויאטה) שדורשים מנעד שבין הקל מאוד לעבה יותר ולא פשוט למצוא מישהי שתוכל לבצע הכול (למרות שאאורליה ביצעה כאן כבר את ויולטה). בכל מקרה, אחרי האריה הזו זה הלך והשתפר וזכינו לביצוע טוב יחסית, אם כי לא מלהיב יתר על המידה, אולי כי כל הקצב של ההפקה הזו היה מעייף וזה משפיע. וכעת לטנור. כמה קשה למצוא טנור טוב אנו יודעים. גסטון ריברו הוא בחירה יחסית מוצלחת עם קול בעל נוכחות (לא מובן מאליו), אם כי הצבע שלו לא מעניין במיוחד, אבל אולי כך עדיף כדי שנתרכז בתפקיד ולא ביפי הקול. הביצוע שלו די מוצלח מבחינה קולית, אם כי ללא שיאים מרטיטים. פחות אהבתי את המשחק שלו שהיה מעט היסטרי, אפילו בשביל צעיר מתלהב כמו רומיאו. דווקא אאורליה כנגדו הפגינה משחק עדין שהלך והתעצם במתינות המתאימה עם התקדמות העלילה.

הטנור החשוב השני באופרה בתפקיד קטן הרבה יותר, הוא מיודענו הוותיק, הישראלי יוסף ארידן בתפקיד טיבלט. לארידן צבע מאוד מאוד מובחן, דק יחסית ומבריק, שאו שהוא מתאים לתפקיד ואז הוא פנטסטי (למשל גורו בבטרפלי) או שלא (כמו קסיו שלא אהבתי באותלו). כאן הליהוק שלו הוא שיחוק לדעתי, מכיוון שהוא מעניק רובד שלא היה קיים במקור, נופך מעט קריקטוריסטי לדמות.

ונעבור לדמות הנשית החשובה השנייה באופרה, שהיא בעצם מצו-סופרן בתפקיד מכנסיים, סטפנו המשרת של רומיאו. אולי יום אחד אני אכתוב איזה קטע שיקראו לו "המצו-סופרן הן טרנסיות"… זה מדהים אותי כל פעם מחדש להיווכח במנעד הדרמתי העצום הנדרש לזמרות מצו-סופרן, שצריכות לדעת לשחק לא רק נשים, אלא הרבה פעמים גם גברים, משום שנכתבים להם תפקידים רבים שהם תפקידי מכנסיים. אמנם יש כאלו גם לסופרן (למשל אוסקר בנשף מסכות), אבל למצו-סופרן נכתבים הרבה מאוד תפקידים כאלו. והנה בהפקה זו יש לנו את נעמה גולדמן, שמעבר לזה שהיא זמרת מצוינת וכריזמטית, היא מסוגלת לשחק גם נשים תמימות (רוזינה) או רעות ופתייניות (ג'ובנה) וגם נערים פתיים וצעירים (כרובינו) או רציניים יותר (סטפנו) והכול באותה מידה של אמינות. אני לעולם לא אשכח אותה בתור כרובינו בעכו. והנה גם פה היא נער משכנע, אם כי, מן הסתם, פחות נעבך מכרובינו. אבל מכיוון שהאופרה הזו באמת יותר מתומצתת מנישואי פיגרו, סטפנו בעצם מופיע רק בסצנה אחת (למרות שהוא נוכח גם בסצנת הנשף בהתחלה) ולכן קשה יותר לבנות כאן דמות בעלת משקל.

בעצם הדמות החשובה ביותר באופרה מלבד זוג האוהבים היא דמותו של הנזיר לורנצו. ואולי זה רק נדמה לי, כי כאן זכינו למבצע מצוין ומרגש, הבס הפיני פטרי לינדרוס, עם קול עמוק ומרהיב, עוצמתי ומדויק הן בשירה ובהן בהבעה. חבל שההעמדה של סצנת החתונה כל-כך סטטית (הם כורעים לפניו) ומשעממת. זה יכול היה להיות אפילו טוב יותר. אבל בהעדר רגש בהפקה הזו, גם כשהוא בא לג'ולייטה להציע לה שיקוי תרדמה לאחר ששודכה לפריס, לא נוצר הרגע המתבקש של רגש שותפות לסוד ואולי גם איזושהי חרדה מהעתיד. מזל שאחר-כך אאורליה די מרגשת באריה בה היא מתבלטת מה לעשות, שבסופה היא לוגמת את השיקוי.

ראויים לציון גם מיודעינו הבריטון נח בריגר כקפולט שיוצר דמות בעלת-סמכות אך עם זאת אבהית וחכמה והבס-בריטון ולדימיר בראון כדוכס, סמכותי ועמוק, אך עם זאת מתון ולא מאיים יתר על המידה. אולי זה חלק חכם של הבימוי שלא הופך את "הרעים" למפלצות אלא מעצב אותם כאנשים מתונים יחסית, אולי כדי להדגיש את הפזיזות של הצעירים המתקוטטים.

הפתעה לטובה נרשמה מצד המקהלה, שהיתה טובה הן בקאסט המלא בסצנת הנשף ובסצנת כיכר העיר במערכה השלישית והן בקאסט של הגברים בלבד בסצנות אחרות. אני אומרת הפתעה לטובה, לא רק בהשוואה להפקות אחרות של האופרה הישראלית, אלא בעיקר נוכח האכזבה המרה שהיתה לי יום קודם לכן מהמקהלה ששרה בקונצרט מוצרט את המיסה הגדולה והרקוויאם. זו כמובן לא אותה מקהלה. שם זה היה שילוב של שלוש מקהלות חובבים, שכפי שכתבתי בביקורת על הקונצרט ההוא, סובלות בישראל באופן כרוני מרמה קולית לא טובה, אולי כי לרוב מי שיכול להרשות לעצמו להקדיש שעות לתחביב הזה, בעידן העבדות התעסוקתית, הם פנסיונרים ששיאם הקולי מאחוריהם. אז אולי אני קצת לא אובייקטיבית במקרה הזה (אם יש דבר כזה אובייקטיביות). מבחינת שירת האנסמבלים לא נצפו בעיות מיוחדות. השילוב של שני הזמרים הראשיים בדואטים היה טוב רוב הזמן וגם הטרצטים והקוורטטים נהנו משילוב קולות מוצלח, אם כי לא נצפו שיאי רגש. המנצח הצעיר פרנצ'סקו צ'ילופו, העוזר לשעבר של דניאל אורן, הוביל את תזמורת ראשון לציון והוציא ממה צליל מרהיב ומפוקס, ואף שמר רוב הזמן על בלאנס נאות בין התזמורת והזמרים, למעט קטעים בודדים שבהם הפיאנו של הזמרים נטמע בסאונד של התזמורת. אבל הכול היה יותר מדי על מי מנוחות, אמנם לא עייף כמו מתוך שינה, אבל עדיין לא מספיק מלהיב כדי להחזיק אותנו מרותקים.

* * *

לסיכום. זוהי הפעם הראשונה בה מעלים באופרה הישראלית את האופרה הזו באמתלה החשובה של 400 שנה למותו של ויליאם שייקספיר ולאור ההפקה המשעממת עד מאוד והפסקות הסמס המרובות, לא נותר לי אלא לתהות, אם זה רק מקרה שהאופרה הזו לא הועלתה כאן בעבר או שהיא פשוט לא מספיק מעניינת מעצם היותה. כל יום אני לומדת דבר חדש ומסתבר שאם עד כה חשבתי שהפקה מינימליסטית יכולה מקסימום לא להפריע לביצוע הווקלי, הנה למדתי שהיא מסוגלת אף מסוגלת למשוך למטה ביצוע ווקלי סביר בהחלט ולהפוך אותו למעייף ולחסר התלהבות. זה כנראה משפיע גם על המבצעים ולא רק על הקהל. תורם לכך כנראה הוא גם הניצוח העייף שלא הטיב להניע קדימה את המבצעים, למרות שהוא שמר על ניקיון ובלאנס, ואף הוציא צליל מעניין מהתזמורת, אבל זה לא חוכמה, כיוון שבאופרה הזו יש שימוש ניכר בשני נבלים, ודי בזאת כדי לייצר צליל מיוחד. למרות הביצוע הקולי הסביר, האופרה הזו לא ממריאה ולא מרגשת. לא כמו שסיפור האהבה הידוע בכל הזמנים צריך לרגש. הנה באופן פרדוכסלי, הקטעים הטובים יותר בהפקה הם דווקא הקטעים רבי-המשתתפים ואז אנו יכולים ליהנות מהתלבושות המרהיבות ומהאקשן על הבמה. אך ברגע שמספר הנוכחים על הבמה קטן (להוציא העניים בסצנת המנזר התקועה), הדבר היחיד שקיים הוא ביצוע קולי סביר שלא מצליח ממש לרגש ולא מצליח להחזיק את כל ההפקה על גבו. האם הביצוע הקולי הסביר מצדיק לראות את ההפקה הזו? אני לא בטוחה. לאופרה הזו מגיע יותר.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *