הסאטיר באופרה

האתגר

על 'דולי הפנינים' באופרה הישראלית

חנה מוניץ שמה ידה על המצלמה ואומרת 'אין תגובה'. משאל רחוב. מי בעד מוות ומי בעד חנינה. מתברר שאנשים רוצים לראות דם, הרחמים מהם והלאה. השבט אמר את דברו. הנה זה כבר מוות 91% חנינה רק 9%, קודם זה היה 21%. ברוכים הבאים לתוכנית הריאליטי 'דולי הפנינים – האתגר', עם הפורמט החדשני המבוסס באופן חופשי על דולי הפנינים מאת ביזה. על הפורמט אחראית הבימאית ההולנדית לוטה דה ביר ובן-זוגה המנצח הישראלי סטיבן סלואן. אנו נמצאים על אי אקזוטי, ציילון (סרי לנקה). יש לנו גם לוגו – צדקה פתוחה עם להבות אש הבוקעים מהפנינה שבתוכה. אנשי ההפקה נמצאים בכל מקום, צלם, איש סאונד עם בום ענק, מאפר, עוזרי הפקה. הם בונים, הם מפרקים, הם מתכננים ומסבירים ומכוונים את המשתתפים ומצלמים. יש את בוטקה הקלוז-אפ, המשתתפים יושבים מול מצלמה ומשתפים אותנו בלבטיהם, פניהם מוקרנות בלייב בענק על המסך האחורי בצורת ביצה קטומה למטה. משהו כמו חדר "האח הגדול". אבל פה זה בוטקה מענפים עם קירות בד. פרטיות? במילא אין כאן אף אחד. לפחות ראינו איך שרים ממש בקרוב. זה הכי קרוב שנקבל, גם אם ישבנו במקום הכי טוב באולם, שורה 6 באמצע. שרים, מה שרים? אה, כן. הטקסט נקבע מראש וגם בערך הסיפור, הוא גם בצרפתית, עם תרגום. גם משאל הרחוב (בעברית, באנגלית, בעברית, באיסלנדית וברוסית, נדמה לי) מתורגם לאנגלית ולעברית. מתרגם: ישראל אובל. כרגיל.

מבולבלים? נכנסנו לאולם, על הבמה יש כמה אנשים. מה, כבר התחיל ולא אמרו לנו… איפה המסך… הגברת שלידי אומרת שהיא ראתה דבר כזה בתיאטרון, אבל עוד לא באופרה. זה נראה לה קצת מזלזל. אבל אני דווקא מחפשת חידושים וזה נראה מסקרן. אז עוד לא התחיל ועל הבמה יש בקתה מטה לנפול, אישה מבשלת, ילדים משחקים ובצד שמאל צוות הפקה, איש עם בום, איש עם מצלמה, אחד עם אוזניות וטבלט ועוד כמה, הם מדברים ביניהם ומצביעים עם הידיים ומדברים עם הילידים. ככה די הרבה זמן, עד שכולם נכנסים לאולם. ואז מצוות ההפקה מסמנים במחיאת כף והילידים עוזבים את הבמה, הבקתה מופלת, אנשי הפקה עם אפודי ניאון צהובים של פועלי ניקיון באים ומסלקים את חלקיה, המוזיקה מתחילה. ואיפה הטקס של כניסת המנצח ומחיאות הכפיים… לא היה…. לפחות לפני כן נשמע קולו המוכר של מיכאל איזנשטט שמברך כרגיל בברכת ברוכים הבאים ומבקש לכבות טלפונים.

אנשי ההפקה מציבים את התפאורה של הסצנה הבאה, כמה עצי דקלים וממשיכים להתרוצץ על הבמה ולתכנן. על הגלובוס מוצגות כתוביות התוכנית – "דולי הפנינים – האתגר". פנים הגלובוס מואר. בתוכו יש שלוש קומות של חדרים חדרים המדמים בתים של אנשים הצופים בתוכנית הריאליטי. אלו הותאמו להפקה הישראלית. מצד ימין למעלה, בחורה צעירה בודדה בדירת חדר, בצד שמאל למעלה – סלון ענק של אנשים אמידים. בימין באמצע – סלון ענק של אוהדי ספורט ששותים בצוותא ומשתוללים (לדעתי אוהדי מכבי חיפה עם מדים בירוק-לבן), מתחתם זוג שדופק על התקרה עם מקל… והנה גם סלון של חובשי כיפה ושנים של ערבים, אחת מהן בהיריון.

כעת יש לבחור את מנהיג השבט. אה כן, זה למען האמת היה באופרה המקורית של ביזה. אך כאן, הישרדות או לא הישרדות, הופכים את זה לתחרות, למרות שבמקור היה רק מתמודד אחד. אז הנה מופיע המנחה, הוא לבוש בחליפה בהירה ומדבר לתוך מיקרופון אל מול המצלמה. הוא דווקא כן שייך לאופרה, זהו נורבאד, כהן ברהמה. אבל כעת אין לדמות שלו מה להגיד, אז אנו לא שומעים את מה שהוא אומר. היכונו, היכונו. אל הבמה נכנסים 2 בחורים ובחורה נושאי דגלים – צהוב, אדום וירוק. על מסך הגלובוס מאחור, מציגים את המתמודדים: יובל, מור (הבחורה, שהמוטו שלה הוא שיש להחזיר את הכוח לנשים) וההוא מהאופרה, זורגה (שכנראה יזכה… חחח… אי אפשר לשנות את התסריט של ביזה, אתם יודעים). אז כעת הקהל מוזמן להצביע (רק בכאילו, הרי התוצאה ידועה מראש) ועל גבי המסך מופיעה השקופית "סמסו 7070". אפילו מציגים את אחוזי הסמסים שקיבל כל מתמודד… טוב, כאילו לא ידענו – זורגה זכה. מעבירים לו לפיד.


וכמו תמיד בתוכניות האלו, הנה מכניסים את ההפתעה הראשונה לחייו של זורגה, עוד שקופית: "מה זורגה לא יודע הוא שנדיר, בוגר התוכנית הקודמת Jungle Survivor 2015 עומד לחזור…" ריאליטי או לא ריאליטי. אני לא מבינה שהזקנות החביבות מהאופר רואות הישרדות ומבינות את הבדיחה. שני הגברים עומדים ומצטלמים. טוב נגמרה הסצנה, כעת כולם יוצאים ועוזרי ההפקה מכניסים מעין מיטת אפיריון בשני חלקים. הם לא שוכחים להציב שם גם שני בקבוקי בירה. הכול מוכן לסצנה הבאה. מביאים את נדיר, מושיבים אותו, מאפרים אותו. עוזרי ההפקה מסמנים גם לזורגה להיכנס. הם שותים בירה בצוותא. וכעת בעודם יושבים על המיטה הם שרים את הדואט המפורסם של האופרה – Au fond du temple saint (מאחורי המקדש הקדוש), שידוע פשוט כ'דואט של דולי הפנינים'. זהו הרגע הכי מפורסם באופרה, אולי לכן, הבימאית החליטה שאם אנו כל-כך מכירים אותו (ואולי גם מצפים לו ורוצים להתענג עליו), אז היא יכולה להפריע לנו עם כל מיני הקרנות על מסך הגלובוס, צוות הפקה שמצלם אותם שרים מרחוק ומקרוב וגם דמות נשית שנכנסת (ליילה) ומשמאל אנשי ההפקה מודדים לה את ההינומה בוורוד מזעזע שתופיע בסצנה הבאה. וזה קורה בדיוק כאשר הדואט משנה את הטמפו אחרי elle fuit והזמרים יוצאים ממתחם המיטה. לא ברור למה היה צריך מוקד פוקוס משני, מילא הצלמים שתופסים את תשומת הלב, אבל התרחשות אחרת לגמרי בת בבת. אז כן, ככה זה בריאליטי (כנראה) אי אפשר לנוח לרגע, תמיד צריך לתכנן את הרגע הבא. ושלא תבינו לא נכון, אין שום דבר ספונטני ואמיתי בריאליטי. הרי כולם יודעים שריאליטי היא בעצם לא ריאליטי אלא מופע מתוכנן ומתוזמן עד לרגע האחרון, בדיוק כמו אופרה, אז למה לא להראות את זה. אבל נראה לי שזה הרגע שבו הבימאית שכחה שבסופו של יום באנו לראות ולשמוע אופרה ולא את הבירבורים שלה, עד כמה שהם "נחמדים". לזכותה ייאמר שזו לא פעם ראשונה שבימאים נוקטים בטריקים מטומטמים ומסיחי דעת בדיוק ברגעים הכי חשובים באופרה וזה תמיד מפריע. איפה מנצח, כמו דניאל אורן, שיוריד אותם מהשטויות שלהם. אה, המנצח בן-זוג של הבימאית… זוגיות 1 – קהל 0.

ואנו מופצצים שוב ושוב. הנה הם נושאים על כפיים ספינת דרקון, הבמאי מכוון אותם להסתובב, להראות לקהל את צד ימין הצבוע, לא את צד שמאל הלא-מעובד. הכול תפאורה… שתדעו, אם לא ידעתם את זה עד עכשיו. הבמאי מסביר, מביים את שני הגברים. והנה נכנסת שוב ספינת הדרקון, הפעם עליה יושבת הכוהנת בבגדיה המפוארים והינומה על ראשה ונושאים אותה ארבעה גברים בתלבושות יענו אותנטיות עם חצאיות צהובות שבטיות. אנשי ההפקה מתרוצצים סביב, הנה הם מביאים עגלה ומניחים עליה את ספינת הדרקון. לא נדרשים נושאי ספינה לצילומי התקריב. הכול הצגה… אתם יודעים. בעצם, הכול סרט. קצת מזכיר לי את ההפקה סופת רעמים 2.0 מפסטיבל ישראל, שם ראינו איך בדיוק מצלמים סרט… כעת מציגים את "האתגר" של לילה. "כדי להגיע לנירוונה עליי לכבוש את יצרי." לילה מתחייבת להתפלל למען דולי הפנינים ולשמור את טוהרה. כדי להמחיש את העניין מביאים 3 צדפות ענק כסופות מדיקט לבמה. אנו יודעים זאת, כי מראים לנו איך מביאים אותן ואיך לוקחים אחר-כך בעגלות על גלגלים בהן הן עומדות ופתחן כלי מעלה, כך שאנו רואים את התחתית הלא מעובדת. וגם מגיעות עוד דמויות, מעין נערות גומי או רקדניות בלבוש כסוף שמתמתחות על הבמה כשהן מחזיקות את כובעיהן בידן. הן נכנסות לצדפות והצדפות נסגרות. אחר-כך, בעת צילום הסצנה (כעת זה רק חזרה…), הצדפות יפתחו והן ירקדו בתוכן. וכאשר המנחה רוצה לאיים על ליילה שאם תבגוד תוצא להורג ("האתגר"….), החליטו להמחיש לנו את זה עד הסוף והכניסו את ליילה לצדפה ובתור איום, סגרו אותה עליה. ליילה המסכנה רועדת באימה. טוב, היא הבינה, היא יוצאת משם ועונה למיקרופון של המנחה. היא מקבלת את "האתגר". אנשי המקהלה בחדרים שמאחור חוגגים את הרגע. שיא הסצנה. תמונה קבוצתית לפני הצדפה המרכזית – ליילה, מנחה, זורגה ו-3 רקדניות בפוזות אופייניות. ואם חשבתם אחרת, הכוהנים של קודם – אנשי החצאיות הצהובות חוזרים בסוף הסצנה לבושים באפודי ניאון של פועלי דרכים, המולבשים על התלבושת ה"אותנטית" ומסייעים להוציא את הצדפות ולהרכיב את בוטקת הקלוז-אפ. מה אמיתי פה בכלל?

מכניסים את נדיר לבוטקת הקלוז-אפ ומשאירים אותו לבד לדבר למצלמה הקטנה שהשאירו שם. אולי כעת נדע את האמת… זורגה עוד אומר קודם למיקרופון שהוא צריך לדעת את האמת. כולם יוצאים. הזמר שר למצלמה, אבל דמותו המוקרנת על מסך הגלובוס מאחור משירה מבט אלינו. הוא שר לעצמו או לנו? לפחות רגע מרגש ללא הפרעות. כל המימיקה מוצגת לנו בענק ופתאום, אנו חלק מרגע אינטימי, שבדרך-כלל לא מתאפשר על במת תיאטרון, בגלל שאנשים שם תמיד כל-כך קטנים. אבל הנה – הפרצוף של הזמר ממש קרוב. אנו מזדהים. במיוחד כשהוא כל-כולו בתפקיד. איזה שחקן נהדר. לרגע שכחנו שאנו בריאליטי – סליחה בהצגה מבוימת – ונכנסנו לסיפור האהבה הזה. איזה מזל שהבינו בשלב הזה, שקצנו בהצלפה של האמת לפנים, אנו יודעים שזה לא אמיתי, אבל דחיל רבק אנו רוצים להיטמע בסיפור, לחלום, לעוף על כנפי הדמיון… על כנפי המוזיקה.

והנה ליילה נכנסת, מובלת על-ידי המנחה. שוב היא בבגדי הדייגת ויש לה גם מחצלת מגולגלת בידיים היא מבצעת תרגילי מתיחות והמנחה מורה על לעלות על הפיגום (הסלע המשקיף על המפרץ בו יצללו דולי הפנינים). היא פורשת את המחצלת עליו והמנחה מדליק אש בקערה שלפני הפיגום. נדיר בצד. מצלמים אותו. כאילו בהפקה כבר מחכים לזה שהם ייפגשו, רוצים רק לזרוק אותם זה לזרועות זו ולייצר רגע סוחט רייטינג וסמסים. אז מה אם חייהם ייהרסו בשל כך. לגמרי הפוך מכוונת האופרה במקור. אבל מה לא עושים בשביל לבנות את המתח. כלומר, איזה קלישיאטית אני: מה לא עושים בשביל רייטינג. היא יושבת על המחצלת בישיבה מזרחית. נדיר יוצא. כעת ליילה שרה את האריה הראשונה שלה O Dieu Brahma! (או, האל ברהמה), אריה מרובת קולרטורות, שהיא בעצם שיר לאל כדי שישמור על דולי הפנינים בעת עבודתם, כאשר הם צוללים לדלות פנינים בים שורץ הכרישים. אנשי ההפקה מצלמים אותה. משמאל אחרים עוזרים לנדיר להתלבש, הוא מבחין בה ושר את הפרזה שלו, אך אנשי ההפקה מאיצים בו לצאת (יפה איך שיבצו את הפרזה הזו בבימוי הכללי). ליילה מבצעת תנועות יוגה שונות, מתיחות ועמידות על רגל אחת, כל זה תוך כדי שירה די מורכבת. לא משהו שכדאי שתנסו לבצע לבד בבית. אנשי המקהלה בגלובוס מאחור מחקים את התנועות שלה, כמו גם שהם חוזרים על מה שהיא שרה. הנה שיר המשמר של הכוהנת הגדולה באופרה הפך לשיעור יוגה בריאליטי ואולי אפילו פרודיה על שירה קולורטורית. או אולי, כדי לשלוט ביצר שלה ולא להתפתות לאהבה כפי שנשבעה, הכי כדאי להירגע באמצעות יוגה… גם באופרה לא ברור אם היא שרה לאל או לאהובה… לרגע אפילו נתפסת לה הרגל והיא מפסיקה, מסמנת לצלמים בידה, אך מתמתחת וחוזרת לרוטינה. והנה נדיר מגיע שוב, היא שומעת קולו ונבהלת, יורדת מהפיגום אך מתעשתת וחוזרת לפיגום ומסיימת את האריה כאשר קולו של נדיר נשמע ברקע. גם אם הוא על הבמה, היא לא רואה אותו, רק שומעת את קולו. הגלובוס הופך מסך עם שקופית אש עליו. מסך. הפסקה.

***

דולי הפנינים מדורגת כיום במקום ה-55 בדירוג האופרות המבוצעות ביותר באתר operabase והשניה של ביזה, לאחר כרמן כמובן (מקום 2, אחרי טרוויאטה), אבל זה לא היה תמיד כך. למען האמת, העונה האופרה תעלה לראשונה במטרופוליטן בדיוק מאה שנה לאחר שהועלתה בה לאחרונה ולראשונה בבימוי מלא ב-1916 עם אנריקו קרוזו כנדיר. וכל זאת בקשר הדוק להפקה שלפנינו שנוצרה לאופרה של וינה, ובמיוחד לסולנית בהפקה המקורית, דיאנה דמראו שחפצה נפשה לשיר את התפקיד. והנה, נדלקו על האופרה הזו שם בניו-יורק והזמינו את דמראו לשיר גם שם, אבל בהפקה אחרת, מסורתית יותר, ויתרו על הקונספט המשוגע הזה. טוב עשירי ניו-יורק. נראה לכם שאפשר יהיה למכור להם את הבלגן הזה… דיאנה דמראו, אחת מזמרות האופרה הבולטות בעולם בשנים האחרונות, קנתה את עולמה בתפקיד מלכת הלילה בחליל הקסם של מוצרט (ובמיוחד בהפקה המופתית של הקובנט גרדן ב-2003, אחת מתוך 15 הפקות שונות בהן הופיעה בתפקיד) והופיעה בשלל תפקידים בולטים אחרים, אחד האהובים עליי בגילומה הוא קונסטנצה מהחטיפה מההרמון, גם של החבר מוצרט, אחת האופרות האהובות עליי ביותר, שתעלה ממש בסוף החודש בעכו. יש. בשנים האחרונות היא מחפשת גם דברים מיוחדים. למשל הרוזן אורי של רוסיני (156 בדירוג) שעלתה במטרופוליטן ב-2011 ולינדה די שמוני של דונצ'טי (לא מדורגת) שעלתה בברצלונה. אז ההעזה שלה היא הרווח שלנו ובוא נגיד שהיה מאוד נחמד לראות זמרת כמו דמראו בתמונות הפרומו שהציגו את העונה…

עם זאת, ההכרזה של הבימאית שהרצון הזה של דמראו לשיר את התפקיד הביא להחייאה של האופרה הוא לא מדויק, שכן באירופה היא הוצגה לא מעט, ורק בצפון אמריקה ההעלאה שלה היתה די נדירה. האופרה הזו הוציאה מתוכה שני קטעים המבוצעים תדיר ברסיטלים, הדואט של נדיר וזורגה מהמערכה הראשונה כאמור והאריה של ליילה מהמערכה השנייה. אך התווים המקוריים של האופרה אבדו ובמשך שנים רבות הוצגה גרסה מעובדת. משנות ה-70 של המאה ה-20 נוטים לבצע גרסאות הנאמנות לכוונת המלחין. ביזה הלחין את האופרה כאשר עוד לא מלאו לו 25 שנים. התמזל מזלו והתיאטרון הלירי בפריז קיבל תמיכה ממשלתית בתנאי שיעלה גם אופרה בת שלוש מערכות של זוכה פרס רומא. ביזה שזכה בפרס זה כמה שנים קודם לכן, קיבל את ההזדמנות הגדולה שלו לפרוץ בבירה הצרפתית. לשם כך הוא נטש כתיבה של אופרה שהתחיל ליצור למען האופרה-קומיק וזו אבדה. האופרה זכתה לביקורות מעורבות, אם כי הליברטיסט קורמון (שחיבר כ-200 יצירות לבמה בחייו, בדרך-כלל עם שותפים) אמר שאילו היה מודע לכשרונו הגדול של ביזה, הוא ושותפו קארה לא היו מפקידים בידיו ליברית כה רדודה.

***

חזרנו לאולם לאחר ההפסקה והנה מה שנמנע מאיתנו בתחילת הערב, לכל מי שהתגעגע: המצנח נכנס ולא בהיחבא ואפשר למחוא לו כפיים. המסך עולה ולפנינו מבנה של מקדש. התפאורה הזו תהיה קבועה בכל המערכה השנייה. בכלל מעתה והלאה, קצב השטיקים והסחות הדעת יורד פלאים ולכן לא רק שאפשר להתרכז במוזיקה, אלא שאנו יכולים להיקשר יותר לדמויות ובעצם להתחבר ולהתמכר לחלום האהבה, בלי לזכור כל הזמן שהכול זו הצגה.

כעת הגלובוס מואר כירח, לילה נכנסת בשמלה כחולה מנצנצת ומדברת אל המצלמה. היא מספרת על סיפור שאירע כשהיתה ילדה, כאשר הצילה פליט שביקש מחסה. הוא בתמורה נתן לה תליון במתנה. על מסך הגלובוס סרטון של ילדה שמסתירה את הפליט ומקבלת תליון. על הבמה, ליילה מספרת את סיפורה למיקרופון, כאשר הצלם מצלם אותה מזוויות שונות ואנשי ההפקה דואגים להעמיד אותה במקום הנכון. מוחאים לה כפיים על הסיפור והיא ממשיכה, פתאום מכניסים קוליסות, דוחפים אותה פנימה, אך היא לא סיימה את הסיפור, היא יוצאת ומסיימת ואז נכנסת לבין הקוליסות ומחליפה בגדים. שוב היא עם בגדי הדייגת. היא תישאר עם התלבושת הזו עד סוף האופרה. המנחה מדבר בינתיים משמאל למצלמה. כעת המקדש מואר מבפנים והמנחה אומר לה לישון במקדש המוגן מכל צדדיו בקבוצת דולי פנינים שתשמור עליה או במחסום טבעי (תהום). כעת היא שרה את האריה השניה שלה Me voilà seule dans la nuit…Comme autrefois (כאן אני לבד בלילה) ולמרבה הפלא בהפקה זו נותנים לה להישאר לבד על הבמה… היא אינה יכולה להירדם והיא משתפת אותנו בייסוריה ובאהבתה לנדיר. בשני הקאסטים זה היה רגע חזק, אבל בקאסט השני, זכינו ל"רגע אלה" – יקירת המדור, אלה וסילביצקי המופלאה ברגע של ריכוז עצום, שגורם גם לנו להתרכז כל כולנו בסצנה, בדיוק כמו שהיא עשתה לנו ב-Dove sono בנישואי פיגרו בעכו. כתבתי בפנקס "רגע אלה – שוב היא תפסה אותנו בביצים". הקוסמת היפנטה אותנו וזו לא הפעם היחידה. בסופו של דבר ליילה נכנעת לעייפות והולכת לישון על המחצלת. בגלובוס מאחור מואר החדר הימני העליון, של הבחורה הבודדה, שגם היא מנסה להירדם.

והנה נשמע קולו של נדיר מרחוק, כלומר מאחורי הקלעים ואני אף פעם לא אוהבת את זה כי זה תמיד נשמע עמום. אבל כאן זה חלק מהסיפור. נדיר, בתשוקתו הרבה לליילה, הלך בחושך על גשר צר מעל תהום עמוקה והגיע למנזר. ואחרי ששמענו קודם את ליילה המיוסרת באהבתה, וכעת את נדיר, אנו בכלל לא מתפלאים שכאשר הם רואים לראשונה זה את זו על הבמה הם ישר רצים זה לזרועות זו ומתנשקים. למרות שמבחינת העלילה זה כמובן מופרח לגמרי, אבל המוזיקה מקדמת את העלילה, או יותר נכון את הסיטואציה הרגשית כך שזה פשוט נראה נכון. אנו מאוהבים באהבה שלהם. בתחילה היא אמנם מבקשת ממנו ללכת כדי שלא תפר את נדריה, אך בסופו של דבר הם מתוודים על אהבתם בדואט הסוער Léïla! Léïla!…Dieu puissant, le voilà! (ליילה, ליילה… הו, אלוהים, הנה הוא). הם חושבים שיש להם זמן עד הבוקר, אבל הנה משמאל מגיח לו צלם, שקולט מה קורה, הוא ישר מצלם ומדבר בסלולרי ומזעיק את אנשי ההפקה. האם היה או לא היה זיון בלילה בחדר השינה בבית אח הגדול… אוי א-ברוך… חייבים לסדר את העניינים. אבל האוהבים עדיין לא שמו לב… הם עדיין גונבים נשיקה ועוד אחת. פתאום הם שמים לב שהתגלו, הוא מוריד את חולצתו ומסתיר אותה. המנחה מוזעק ופורץ לבמה חולצתו מחוץ למכנסיו, עוזרי ההפקה עטים עליו ומלבישים אותו בז'קט. כולם מזדעקים ובאים. עוזר הפקה תופס את נדיר הנמלט. אנשי ההפקה מאפרים את המנחה. כולם עצבניים. מדברים בטלפון, הנערות הרקדניות מוזעקות. הן חצי לבושות בבגד מסורתי שחור עם עיטורים צבעוניים. הן יוצאות מימין, מתחילות להתלבש, איתן גם שתי דמויות עם מסכות בבגדים דומים – משהו כמו סוהרים. המנחה בטלפון. בלגן גדול. ומתחילים מהר בשידור. המנחה מדבר למצלמה. אירוע חדשותי חשוב כנראה… חחח… הסוהרים מביאים את הזוג. היא מסתירה פניה בחולצה. אה, בהפקה הופכים לימון ללימונדה. הנה שוב אפשר לסחוט כסף מסמסים. האם יש לחון את הזוג הבוגדני או להרוג אותם, כפי שהובטח לליילה באם תבגוד. מי ינצח, האהבה או החובה או צמאון הקהל לאקשן? חנינה 21% מוות 79%.

זורגה בא… האם יש גלגל הצלה? מצלמים את זורגה. הוא לוקח את המיקרופון ומנהל דו שיח עם המנחה. הצלם יושב על הרצפה ומצלם הכול. הוא מדבר עם הזוג. הוא מלך דולי הפנינים והוא יחליט. הוא כבר רוצה לחון את חברו הטוב נדיר, אך המנחה חושף את זהות הגברת. או אז, נמלא זורגה קנאה עזה. הרי גם הוא מאוהב בה והוא מחליט לדון אותם למוות. הסוהרים השחורים קושרים אותם בחבל זה לזו, בעוד הרקדניות דופקות פירואטים. כל מוות הופך לחגיגה… ליילה מתעלפת ונופלת על הרצפה קשורה לנדיר. הוא מנסה לעזור לה והצלם מצלם הכול. גם מההפקה כבר מנפנפים מעליה ומנסים להשיב רוחה. מסך.

***

אז מה אתם אומרים: מוות או רחמים? זה הזמן למשאל רחוב. הרעיון נחמד, למי שמסוגל לסבול את קונפסט הישרדות-האח-הגדול-משחקי הרעב של ההפקה, ולא כולם בקהל התחברו לזה, אבל הביצוע הישראלי של הסרטון היה לא אחיד עם נטייה לחובבניות. התבאסתי קצת. אני מזהה, הכול צולם ברחבת הכניסה למשכן לאמנויות הבמה. כאילו אמרו, יאללה בואו נצא נצלם רבע שעה-חצי שעה משהו שיהיה. זה לא היה מושקע. זיהינו אנשים שעובדים באופרה (היי, שירית לי-וייס הבימאית של הסטודיו). חלק מאלו שדיברו לא היו אמינים, אבל אחרים דווקא כן. אולי זה דווקא מסתדר עם הקונספט, שיידעו שהכול הצגה. אבל, אפשר הצגה יותר מוצלחת… הגברת שלידי היתה מזועזעת. זה לא לרמה של האופרה. והנה חנה'לה מפציעה לה בסוף. אפילו בטלוויזיה יודעים לעשות משהו יותר איכותי. את זה אתם נותנים לאניני הטעם באופרה? לא פלא שחנה אומרת 'אין תגובה'.

במשאל הרחוב החליטו הרוב – מוות. כמה קל. כאילו מדובר באיזה משרה לא חשובה. קראתי שאת ההוצאות להורג בכיכר קונקורד בפריז בגליוטינה בימי המהפכה ביצעו לקול מצהלות ההמון. האם אנו צמאי דם כמוהם?

המסך עלה ועל הגלובוס שוב מוקרן הלוגו של ההפקה. על הבמה עגלות ציוד. התזמורת ממתינה. הנה זה מתחיל. זורגה בתוך בוטקת הקלוז-אפ מימין. מצד שמאל ניצב כלוב גדול ממדים. זהו רגע מרוכז. שוב, כי חסכו מאיתנו את התרוצצות אנשי ההפקה על הבמה. הוא מבקש סליחה על הקנאה שלו. אנו נשבים לגמרי במצב הטרגי שלו, אהבה לא ממומשת היא תמיד יותר טרגית מאהבה שמתים בשבילה. תתפלאו.

אנשי ההפקה מביאים את ליילה ומכניסים אותה לכלוב. גם הוא מאוהב בה. ליילה מבקשת לדבר איתו ב-4 עיניים. הוא מסלק את צוותי ההפקה, שמשאירים בכל זאת מצלמה על הבמה. אחרת לא נדע מה היה… מוזר שכעת המשתתפים מכתיבים להפקה מה לעשות… קודם, רק השביעו אותם והניעו אותם. הדואט הזה הוא בעצם שיא האופרה, שוב לא מדובר רק באהבה לא אפשרית, אלא בתערובת של אהבה וקנאה ודחייה, במשחק כוח, שבו כל אחד מנסה להשיג כמה שיותר. ליילה מתחננת ומנסה להשיג חנינה לאהובה. זורגה מנסה, למרות הכישלון הידוע מראש, לזכות באהבתה ואחר-נוטש אותה בקנאה עזה. הוא מתקרב והיא נרתעת, הוא מתקרב והיא נרתעת. הוא פותח את הדלת נותן לה יד. היא מנשקת אותה ומבקשת רחמים על נדיר. הוא מאוכזב ומפיל אותה. הוא מתוודה על אהבתו ועל קנאתו היא יושבת בפינת הכלוב והוא מחבק אותה מאחור, אבל היא לא מעוניינת וסוגרת על עצמה את הכלוב. גוזרת את דינה ובו זמנית מרחיקה ממנה את זורגה הנשאר בחוץ. אני מקללת אותך. אני שונאת אותך ואוהבת אותו…

וכל זה אפקטיבי, כי איש מאנשי ההפקה לא שם. רק שני הגיבורים ברגע אחד מרוכז. אבל הנה דיברתי… כעת חוזר המנחה… זה בטקסט… מצלמים אותו במרכז הבמה. ליילה מתכוננת למותה ומוסרת את התליון שעל צווארה למנחה כדי שיעביר לאימה. המנחה מעביר את התליון לזורגה שמזהה אותו. ואם אנו לא יודעים מה זה התליון, אז הנה בכפית, שוב הסרט עם הילדה הקטנה המסתירה את הפליט. זורגה מבין שהוא נתן לה פעם את התליון. אנשי ההפקה מוציאים את ליילה ומפרקים את הכלוב.

האם בריאליטי הכול נקבע מראש או שיש מקום להפתעות? הנה נכנס הבמאי ומתחיל לחלק פקודות, עצבני. מראה למנחה איך לעמוד. חדרי הגלובוס מוארים. נדיר מובא לבמה והמנחה מראיין אותו. הוא מנסה להציל את ליילה במחיר חייו. משתולל ורב עם אנשי ההפקה ואף מכה אחד מהם. הם משכיבים אותו על הרצפה. מביאים גם את ליילה עם כיסוי עיניים. מקרבים אותם לאט לאט והם מתנגדים, אך בסוף מועלים אל הגרדום ושם נפגשים שוב. הם מבטיחים: אמות באושר לצדך. והנה חוזרות 3 הרקדניות. למנחה מועבר לפיד והוא מדליק אש בקערה. הסוהרים והרקדניות מדליקים עוד לפידים והרקדניות רוקדות עימם. חגיגת ההוצאה להורג הולכת ומתפתחת. המנחה מדבר בהתלהבות ועובר מעמדה לעמדה על הבמה ובעקבותיו המצלמה, כאשר הבמאי מדריך אותו איך לנוע. על המסך מוצגים אחוזי התמיכה. בעד חנינה רק 9%.

על המסך מוצג וידיאו המראה את זורגה לוקח גלוני דלק, שופך אותם על מכונית ומצית. זו כנראה הפרשנות המודרנית לאש שמצית זורגה, המכלה את כפר דולי הפנינים… זורגה מופיע על הבמה לאחר שכל אנשי ההפקה המבוהלים עזבו ומשחרר את זוג האוהבים. הוא משדל אותם לברוח ומספר להם על נתיב פנוי למעבר שהותיר. הוא מציל את חייהם, מכיוון שהוא הפליט שפעם ליילה הצילה. הזוג פונה ללכת לקראת עתיד מאושר. זורגה נשאר. הוא קיים את נדרו. השיב למצילתו כגמולה וחברו נשאר בחיים. האופרה נגמרת לא ברורה, אם כי גרסאות מאוחרות כוללות את מותו של זורגה. אבל כאן המוות הממשמש ובא נרמז מהבימוי. הנה זורגה מועלה על הגרדום, עוזר הפקה שופך עליו נוזל מג'ריקן, כולם עומדים למטה ומצלמים עם הסלולרי. הקהל צמא לאקשן ולדם. הם מתקרבים אליו עם מציתים. האם זהו לינץ'? מסך.

***

תמיד יש פעם ראשונה. ובהפקה הזו ראיתי את שני הקאסטים, זאת מכיוון שבקאסט השני מופיעה כאמור יקירת המדור אלה וסילביצקי ולכן ביקשתי לראות גם את הקאסט הזה. אז ביקרתי גם בחזרה הגנרלית יום לפני הפרימיירה, מה שאפשר לי קודם כול לשים לב יותר לכל פרטי ההפקה הזאת. וגם אז פספסתי. בהפסקה אומר לי יוסי שיפמן, שבגלובוס ברקע, של המקהלה, התאימו את הדמויות לישראל, יש כאן גם ערבים (בשני חדרים) וגם חובשי כיפה (בחדר אחד, אם אני לא טועה). במערכה השלישית ראיתי שזה אכן כך, במערכה השלישית ולא בשנייה, כי אז הסתיר את חלק מחדרי הגלובוס מבנה המקדש הגדול, שבעטיו הוחשכו 3 חדרים מרכזיים, אם איני טועה, ובמקומי בצד ימין של האולם (בפרימיירה), הוא הסתיר גם את החדרים השמאליים התחתונים. הערה בקשר לפרישת התפאורה והראות מכל צידי האולם… גם במקומות הכי יקרים. אבל אם אני מסתכלת על וידיאו מההפקה המקורית בוינה, נראה לי שאלו רק קוסמטיקות של תלבושות. התנועות של האישה ההרה משמאל זהות, רק שכאן הוסיפו לה כיסוי ראש.

מבחינת הקאסטים, ובהסתייגות, כי בגנרלית נדמה לי שלא כולם שרו בקול מלא, בכל זאת לוקח בנקודות הקאסט השני (של הגנרלית).

בתפקיד של נדיר יש שני טנורים בעלי אופי שונה לגמרי. רוברט מקפירסון, שהופיע בגנרלית הוא טנור בעל גוון קול מבריק, אם כי לא עוצמתי במיוחד. לעומתו בקאסט הראשון מופיע אלכס דולגוב שכבר הופיע כאן גם בשיקוי האהבה (שם לא אהבתי אותו) והוא טנור עוצמתי אך בעל גוון קול מעט מחוספס. שניהם נתנו את כל כולם והיו מרגשים, בעיקר בקטע האריה בבוטקת הקלוז-אפ, אז הופיעה דמותם גם על מסך הווידיאו, אך מקפירסון היה בהחלט הרבה יותר מרגש, אולי כי הוא העניק לדמות שגילם, באמצעות הבעות הפנים ובכלל, אופי קצת יותר פגיע וחשוף ואילו דולגוב נשאר יותר מאצ'ו, עדיין שמר על פסאדה. ולמרות שדולגוב הוא איש חטוב ומקפירסון קצת שמנמן וגמלוני בתנועתו, האמנתי לו יותר (ולגברת שלצידו) בעת פגישת האוהבים במערכה השנייה, אז הם רצו זו לזרועות זה. קשה למצוא טנור טוב וכאן נאלצנו להכריע – טנור מבריק או עוצמתי… בנקודות ניצח המרגש יותר.

בתפקיד נורבאד הופיעו הבס-בריטון הישראלי הוותיק ולדימיר בראון (קאסט שני) והקוריאני אינסונג סים. כאן לוקח בנקודות ולדימיר. ולו רק שוב, בשל העדינות או הרגישות הגדולה יותר שהוא הפגין. מבחינה קולית לשניהם קול עמוק ואבהי, אך ולדימיר הטיב יותר לצקת את מידת האבהות גם לקול ולגם להתנהגות מאשר עמיתו. סים נראה קצת מנוכר למה שקורה ולא במובן הטוב של מנחה מניאק, אלא פשוט לא מחובר לדמות עד הסוף.

בתפקיד זורגה הופיעו הסרבי ניקולה מיכאילוביץ בפרימיירה והאמריקאי מייקל אנתוני מגי בקאסט השני. כאן אהבתי יותר דווקא את מיכאלוביץ, שלדעתי נכנס יותר לדמות והיה מרגש יותר באריית הבוטקה, לא דבר של מה בכך כאשר כל הפרימיירה היתה הרבה יותר מפוזרת ובומבסטית מאשר הגנרלית. עם זאת, גם מגי בגנרלית נתן הופעה מרגשת, זהו באמת קרב צמוד.

בקשר לדואט המפורסם, לא יכולה להשוות בין הביצועים, משום שבגנרלית המבצעים שרו את הדואט בחצי קול (צריך לשמור את הכוחות לדבר האמיתי…). אז במקום זאת אני רוצה לקשר לשני ביצועים מצוינים: הראשון, ביצוע שנחשב לביצוע האולטימטיבי של הדואט הזה, עם הטנור השוודי יוּסי ביירלינג והבריטון רוברט מריל. השני, ביצוע חדש יותר עם הטנור רוברטו אלנייה הצעיר מאוד והבריטון ברין טרפל במטרופוליטן ב-1996.

בתפקיד הראשי של ליילה הופיעו, כאמור, יקירת המדור אלה וסילביצקי בקאסט השני והסופרן הרומניה, כריסטינה פאסארויו בקאסט הראשון. כאן ללא ספק, יקירתנו אלה לוקחת ולא מכיוון שאנו משוחדים מראש, נהפוך הוא, שהרי אנו מחפשים אותה בנרות. לכריסטינה קול עוצמתי יותר משל של אלה אבל למרבה הצער אני בכלל לא בטוחה שבתפקיד הזה נחוץ קול כה גדול. הנה שהרי במקור הופיעה בהפקה זו דיאנה דמראו והיא, למרות שיש לה קול ענק, לא הטילה את מלוא כובד משקלה והקפידה לשמור את עדינות ועל חינניות הדמות. אבל כריסטינה החליטה שהיא מראה את כל מה שיש לה וזה גרם לא רק לזה שהקול שלה היה גדול מדי לדמות אלא גם שהיא לחצה יותר מדיי על המיתרים מה שהוביל לשירה לחוצה בחלק מהקטעים ולקול צרחני בסופי הפרזות עת היה צורך לטפס לצלילים הגבוהים. ומעבר לכך, באופן כללי, הרושם היה שהיא לא משחקת מספיק עם קולה כדי להוציא ממנו מגוון דינמיקות אלא שרה יותר מדי רגעים בפורטה. לרגע זה הזכיר לי את הסולנית האיומה בתפקיד הרוזנת בהפקת פיגרו מליטא בתחילת העונה. הדמות שלה היתה די אגרסיבית, גם מבחינת המשחק ולדעתי בכל המערכה הראשונה היא פשוט לא נכנסה לדמות. היא היתה דיווה מדי ובכלל לא האמנתי לה ברגע ההשבעה שלה שהיא בכלל מבינה למה היא התחייבה, לא ניכר בה שום מורא. זה בהחלט לא הרגע להיות דיווה ולכן היא גם דפקה את האריה הקולורטורית בסוף המערכה הראשונה. האגרסיביות שלה והקולורטורות, למרות הביצוע המהוקצע, לא הולכים ביחד. לא היה אמין בכלל. למרות זאת, במערכה השניה והשלישית היא כבר יותר נכנסה לדמות ואז יותר יכולנו להאמין לה. האריה במערכה השנייה היתה מרגשת, אם כי מפגש האוהבים היה צפוי יותר. גם הדואט שלה עם זורגה במערכה השלישית היה טעון במובן הטוב של המילה. אך בכל זאת, לכל אורך האופרה בלטה האגרסיביות שלה… "פרחה" אמרה הגברת שלצידי…. ואני חושבת שבכל ריאליטי יש כל מיני דמויות. גם פרחות.

ולעומתה, אלה וסילבצקי נתנה את אחת מהופעותיה הטובות ביותר, במיוחד מבחינת המשחק והעברת הדמות (כי דמות עוברת גם בניואנסים של השירה ולא רק בתנועה על הבמה…). והנה, כאמור, זכינו שוב ל'רגעי אלה", הרגעים האלו שהריכוז המופלא של הזמרת הזו מדביק את הקהל ומרכז בה את כל תשומת הלב (ומי שקפץ ישר לפה, נא לעלות למעלה ולקרוא מה כתבתי שם). ראיתי את אלה בכמה הפקות וגם בקונצרטים ליטורגיים ומה שניכר הוא שזוהי זמרת עם כושר ריכוז יוצא מן הכלל, אבל לא ריכוז כזה שהופך את הכול לטכני, אלא בדיוק להפך, ריכוז שעדיין מכיל משחק סוער וניואנסי, התמזגות מלאה בדמות, פגיעות רבה, עדינות ורגש. כאן זה הגיע לשיא (ואני מקווה שעוד יגיעו שיאים רבים). ולא רק זאת, אלא שנדמה היה לנו שהיא הדביקה את כולם בריכוז ובמחויבות ולצידה כל הסולנים היו יותר טובים.

אני לא מבינה למה נהוג תמיד ללכת על פרימיירה בומבסטית. דיברתי על זה בביקורת על סיפור הפרברים, כאשר הבומבסטיות יצאה מכול פרופורציה. אבל גם כאן, לאחר שצפיתי בשני הקאסטים ואולי כי חושבים שבפרימיירה צריך, הבומבסטיות של כולם פגמה בחוויה. הייתי יכולה לומר שזו בעיקר הסולנית, אבל נדמה שכולם היו פשוט מרוגשים מדי ולקח להם זמן להתרווח בביצוע.

כעת לתזמורת ולמקהלה. אהבתי את הצורה בה הוביל סלואן את התזמורת, את הפרזות הנקיות והקצב המדויק ואת המעברים החלקים בין שיאים דרמתיים סוערים ושיאים מרווחים יותר. המקהלה לא היתה אחידה. אולי בשל המבנה בוא היא הוצבה, שלא רק הרחיק את חבריה מהקהל ואטם אותם במסך, אלא גם פיזר אותם והרחיק אותם זה מזה. לפעמים זה נשמע חלש מדיי ולא אחיד, ולפעמים הצטרף לאקו מרגש לשירת הסולנים. תצוגת המשחק שלהם עם זאת היתה מרתקת ומשובבת. הנה הם המראה שלנו. כל אחד בקהל באולם, יכול היה למצוא מישהו להזדהות איתו שם בגלובוס. אז אולי אנו כפר גלובלי וכבר אין הבדלים ביננו ובין הווינאים, למרות האדפטציות, כאמור. ואולי בעצם, גם אין הבדל ביננו ובין אותם דולי פנינים באי אקזוטי ומרוחק בזמן ובמקום. הרגשות האנושיים הם נצחיים. אהבה, שנאה, קנאה וגם לינץ'. רק שהיום מתעדים את הכול. איפה המציאות ואיפה האגדה?

***

אין ספק, את ההפקה הזו של האופרה דולי הפנינים צריך לראות ולו רק בגלל שככל הנראה הזדמנות נוספת לא תהיה. באופרה הישראלית אוהבים להיטים, עד כדי כך שהעונה הבאה משעממת עד זרא בשל החזרה הבטוחה לכל הלהיטים שכבר ראינו רק לפני שלוש ארבע שנים. כאילו שאין להיטים אחרים מושכי-קהל. אז זו לא אופרה קשה לעיכול כמו למשל ווצק, אלא אופרת בל קנטו יפיפייה עם להיטים מוכרים ועדיין, לרוב היא אינה מוצאת את דרכה לבתי האופרה לעתים קרובות, אולי משום שמדובר ביצירת בוסר של ביזה, עם ליברית עלובה ורמה מוזיקלית לא אחידה, שאולי חשובה מבחינה היסטורית כמבשרת של עבודתו המורכבת של ביזה באופרה כרמן וגם כמבשרת של וגנר, ורדי ואפילו פוצ'יני, אך לא כשלעצמה. אבל ההפקה הזו מעניינת לא רק בגלל ההזדמנות לראות בימוי מלא של האופרה הזו, שהפעם האחרונה שהיא הועלתה בארץ היתה ב-1964, אז כיכב בה טנור צעיר ועלום-שם בשם פלסידו דומינגו…. (כאשר השירה, דרך-אגב, היתה בעברית), אלא בעיקר בשל הפרשנות הלא רגילה של הבימאית, שהחליטה לשבץ את האופרה בתוך תוכנית ריאליטי שבנתה, משהו בין האח הגדול להישרדות למשחקי הרעב. אולי זו בכלל הדרך היחידה לצלוח את האופרה הזו, שאחרת יכולה להיות די משמימה. גם במטרופוליטן, למרות ההפקה המושקעת, ולמרות שזו היתה הפקה ראשונה של האופרה מזה מאה שנה, העלו את דולי הפנינים ל-3 הרצות בלבד.

אלא שהקהל של האופרה הוא לא בדיוק הקהל של תוכניות הריאליטי. ואני לא בטוחה שהם בכלל יודעים על מה מדובר, לא כל שכן מזהים את כל הדקויות והשנינויות שמצאו דרכם להפקה. מעבר לכך, רבים בקהל, גם אם הם מזהים ומכירים, התייחסו לעירוב המשלבים הזה כבדיחה לא מצחיקה. אם את צוות ההפקה שעל הבמה הם עוד סבלו (בסדר, כאילו מצלמים את זה לסרט…), אז מהווידיאו של משאל הרחוב הם כבר היו מזועזעים לגמרי ולא רק בשל רמתו הנמוכה. הגברת שלידי אמרה "חילול הקודש". הנה כי כן, ההפקה הזו הביאה למגדל השן המיוחס את העולם ההמוני ממנו הם רוצים לברוח… לפחות ל-3 שעות שבו הם באולם האופרה.

אולי יותר משהקונספט של ההפקה הזו מנסה לסייע לקהל פוטנציאלי לצלוח את האופרה הזו מבלי להשתעמם, הוא בודק, אולי בלי כוונה מוקדמת, המון שאלות חשובות באסתטיקה של אמנות גבוהה ונמוכה ומאתגר את מוסכמות התיאטרון, עד שנשאלת השאלה אם בכלל אפשר בכלל לשדך בין אופרה ובין עולם תוכניות הריאליטי. ולא מדובר בריאליטי זמרה שבו מתחרים זמרי אופרה על תפקיד בהפקה (היתה פעם תוכנית כזו, באמת). איפה הקשר בין העולם החלומי והמתוק של האופרה לעולם המנוכר, הטכני כל-כך, התחרותי והמבוקר על-ידי ההפקה כמו גם על-ידי הקהל 24/7. הרי החוויות שכל ז'אנר מזמן שונות כל-כך. למה עלינו להתמכר פה? לרומן של משרתות על אהבה גדולה מהחיים, על הקרבה וחברות עד מוות, לאידיאל נעלם שאיש לא יכול להשיג או לתצוגה נלעגת של אנשים שמציבים בפניהם אתגרים מגוחכים ובגיחוך יותר גדול הם לא עומדים בהם, אנשים שאנו נהנים לצחוק עליהם (וגם לא אכפת לנו להרוג אותם), כי הם נראים לנו בזויים ונחותים מאיתנו? האם אנו צריכים לשאוף לחוויית הנשגב שבה אחרים אומרים לנו לשאוף למשהו לא מושג או לחוויה הנרקסיסטית שבה אנו הכוח, אנו קובעים ואנו גם מתעדים את מעשה ידינו, גם אם זה לינץ' בזוי, או שיימינג נתעב, או סתם שותפות בתעלולי ההפקה המתעתעת והמשחקת ללא רחם במשתתפים התמימים המובלים על-ידה לאבדון, ולו רק על-ידי סמסים. אם הבימאית רצתה להגיד משהו על אז ועכשיו, ולא ברור אם היא באמת חשבה על זה, היא התדפקה על הדלת הלא נכונה. שכנעה את המשוכנעים, או סתם הטרידה אותם.

ביקרתי בהפקת בני קפולט ובני מונטגיו של הסטודיו אופרה יומיים אחרי. מישהו התלונן בפניי שהיתה הופעה שלישית שבוטלה. זה היה לי מוזר. באופרה לא יודעים לשווק את ההפקות לקהל הנכון. עם סצנת האהבה בין ג'ולייטה ורומיאו, שמגולמים שניהם באופרה הזו על-ידי נשים (כך זה נכתב במקור על-ידי בליני, כאשר רומיאו הוא תפקיד מכנסיים בגילום מצו-סופרן), היו יכולים לשווק את ההפקה הזו בתור הפקה להט"בית ולהביא קהל ל-10 הופעות. כך גם בהפקה הזו, היא היתה הרבה יותר מובנת אם היא היתה משווקת למי שאמון על הריאליטי. מעניין אז, מה הם היו אומרים על האתגרים… אבל בסופו של יום, ההפקה הזו לא באמת תוכנית ריאליטי, הקהל לא באמת משתתף. זו הצגה. והאופרה הפכה להצגה בתוך הצגה. משהו שממלא סיפור מסגרת מעניין יותר. משהו שאמור להוות משקל נגד בתחרות עם פורמט אחר, אך מושטח ומוגחך במקום זאת. או אז נשאלת השאלה, האם באמת ראינו את דולי הפנינים?

דולי הפנינים באופרה הישראלית, גנרלית/בכורה, 27, 28 ביוני 2016. מלחין: ז'ורז' ביזה. ליברית: יוג'ין קרמון ומישל קארה. מנצח: סטיבן סלואן, בימוי: לוטה דה ביר, תפאורה: מרושה לוי, תלבושות: ז'ורין ון בק, תאורה: אלכס ברוק, וידיאו: פין רוס. משתתפים (קאסט א/ב): כריסטינה פאסארויו/אלה וסילביצקי – ליילה, אלכסיי דולגוב/רוברט מקפירסון – נדיר, ניקולה מיכאילוביץ'/מייקל אנתוני מגי – זורגה, אינסונג סים/ולדימיר בראון – נורבאד (מנחה), מקהלת האופרה הישראלית בניצוח איתן שמייסר, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. תרגום: ישראל אובל.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *